זכיתי לפגוש את הרב שטיינזלץ בראשית שנות השמונים. אני זוכרת את הפגישה הראשונה במכון לפרסומים תלמודיים, ששכן אז באחת הסמטאות המובילות לרחוב אגרון. מבנה האבן הירושלמי היה קטן וצנוע, והייתה בו אווירה כה שונה מכל מוסדות הלימודים והמחקר שהכרתי ברומא. במכון עצמו עבדו בעיקר גברים, אנשים לא פורמליים, נטולי גינונים של מרצים וחוקרים, וקיבלתי את הרושם שלא היה להם זמן לבזבז. כל אחד אמר שלום בנימוס, אך היה עסוק בעבודתו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לא דובר עברית? לא תוכל לדווח שחלית בקורונה
– איש צבא לבנון לשעבר הצטרף למוחים – ונעלם
– כבוד המת: עלינו למנות ולהיפרד מנפטרי הקורונה
הרב היה עדין כשמו, ולבבי. הוא היה מעוניין לשמוע מי אני, מאיזה רקע הגעתי, באיזו משפחה גדלתי ברומא. התרשמתי מהחיוך שלו, וכמובן מהידע המפורט להדהים על העולם היהודי־איטלקי שממנו באתי. סיפרתי לו שגדלתי במשפחה בעלת זהות וגאווה יהודית, עם שורשים עתיקים מאוד בקרב יהודי איטליה.
אמרתי לו שהגעתי לירושלים כדי ללמוד יותר על העם שלי. הייתי צמאה ללמוד עוד על יהדות ועל העולם היהודי, והוא הפנה אותי לשני אנשים: הרב אריה סטריקובסקי, ואשתו הרבנית שרה. התחלתי ללמוד איתם, ומיד הרגשתי בבית. אלה היו שנים שעיצבו את עולמי בכלל ואת עולמי היהודי בפרט, ובהן גם פגשתי את האיש שהיה עתיד להיות בעלי, מסימו. גם הוא חי על ציר רומא־ירושלים, וגם הוא בפני עצמו התחיל להתעניין וללמוד יהדות עם הרב סטריקובסקי והרב עדין.
ראש הממשלה האיטלקי
במהלך עבודתי זכיתי לעמוד מקרוב על עולם שלם של קשרים שהרב שטיינזלץ טווה עם יהודי איטליה, וביותר ממובן אחד גם עם העילית הפוליטית והתרבותית של איטליה הלא יהודית. מסכת הקשרים הזו היא פרשייה היסטורית מרתקת שיש לה היבטים יהודיים ותרבותיים חשובים ומעניינים. השפעתו בקרב יהודי איטליה הייתה רבה, הוא אהב אותם מאוד השיבו לו אהבה. אבל דמותו הרוחנית והאינטלקטואלית סקרנה גם דמויות חשובות מחוץ לגבולות הקהילה היהודית באיטליה.
אני זוכרת כמה חשוב היה לרב, שנים לאחר מכן, להתלוות אליי לטקס ההיסטורי שהתקיים בפיאצה קאמפו די פיורי ברומא, המקום שבו שרפו את התלמוד בשנת 1553. הרב השתתף בקביעת אנדרטה המזכירה את שריפת התלמוד. היה מרגש לראות את הרב, שהתלמוד תפס מקום כה מרכזי בחייו, קובע את השלט שמטרתו לזכור ולהזכיר.
אחד השיאים של מערכת היחסים בין הרב לממשל האיטלקי הייתה בביקור של ראש ממשלת איטליה צ'יריאקו דה־מיטה ושר החוץ שלו ג'וליו אנדראוטי. השניים באו לביקור ממלכתי חשוב בישראל דאז, ומשרד החוץ הישראלי שאל אותם היכן הם מעוניינים לבקר בישראל. התשובה של משרד החוץ האיטלקי הייתה חד־משמעית: ראש הממשלה ושר החוץ שלו מעוניינים לבקר במכון לפרסומים תלמודיים בירושלים.
ואכן, לאחר שסודרו כל ענייני האבטחה, קיבל הרב את האורחים רמי הדרג לביקור במכון, כאשר בעלי, מסימו, מתרגם את השיחה. בימים הללו, טרם נפילת מסך הברזל, הרב היה עסוק וטרוד מאוד במצבם של יהודי בריה"מ ובניסיונות ליצור דרכים להשפעה בתוככי בריה"מ. הרב ביקש מאנדראוטי לסייע לו בכך, ואנדראוטי אכן הבטיח לרב עזרה בשימור המורשת היהודית שם. מאוחר יותר הדברים הבשילו למרכז היהודי הראשון בבריה"מ שהרב הקים.
אני זוכרת שבעלי הצליח לתרגם את אנדראוטי באופן מדוקדק, אבל היה לו מסובך יותר לתרגם את דה־מיטה, שדיבר במבטא נפוליטני חזק. זה הצחיק את הרב, שנראה היה שהבין כל מילה.
בשנת 2000, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, מצאתי את עצמי במצב של סכנה, אחרי שהצוות שלי צילם את הלינץ' ברמאללה. נאלצתי לעזוב את הארץ עם המשפחה ולחזור לאיטליה. גם שם היינו תחת אבטחה לזמן רב, וללא מגע פיזי וטלפוני עם העולם. בפגישה הראשונה עם הרב ברומא, שנתיים אחרי שעזבנו את ירושלים ושבהן חיינו השתנו מקצה לקצה, הרב חזר והדגיש בפניי שהחיים היהודיים הם חיים שיש בהם משימות בלי סוף, ושחשוב מאוד ללמוד מכל משימה ולחוות אותה במלואה על מנת לחיות חיים אמיתיים. חשתי אז שהשיחה איתו נתנה לי פרספקטיבה חדשה וחיובית על התקופה הקשה והמצערת בחיי.
בשלב מאוחר יותר ממשלת איטליה הציעה לי לחזור ארצה כדיפלומטית איטלקית, ולעמוד בראש המכון האיטלקי לתרבות. עברנו לגור בתל־אביב, ושוב הייתה לי הזדמנות לפגוש את הרב גם באופן אישי וגם באירועים פורמליים יותר. סיטואציה מופלאה אחת זכורה לי היטב: הקרדינל של מילאנו, קרלו מריה מרטיני, שהיה אז מועמד לתפקיד האפיפיור, ביקש ממני להפגיש אותו עם הרב. הוא רצה ללמוד ממנו על התלמוד. ליוויתי אותו לפגישה עם הרב במכון, שבינתיים עבר לשכונת נחלאות. השניים בילו שלוש שעות יחד, ולי הייתה ההזדמנות להיות נוכחת במפגש המוזר והמופלא הזה.
לא אשכח לעולם את הדרך שבה הרב הסביר לקרדינל מהו התלמוד. בשלב הראשון הרב פתח מסכת והחל להסביר, אך כשהקרדינל איבד את עצמו בים האינסופי של העברית והארמית, הרב עבר לדבר בטון אחר. הוא תיאר ארוחת צהריים חגיגית בחיק המשפחה שבה אוכלים מנה ראשונה בעליזות ומדברים על מזג האוויר, אוכלים את המנה השנייה ומדברים על החברים, אוכלים מנה שלישית ומעניקים ציונים לאוכל, וכך ממשיכים לדבר ולשוחח מתוך קרבה ואינטימיות ולהתענג על כל רגע, לומדים, נהנים, אוהבים ורבים. ״התלמוד באופן בסיסי הוא כמו לאכול ארוחה חגיגית עם א־לוהים", סיים הרב את תיאורו.
הבנתי אז בפעם הראשונה משהו שעבור הרב היה משמעותי מאוד, שהיהודים הם בעצם משפחה אחת גדולה.
לחיות עם הסבל
ברבות השנים הקשר עם הרב הפך לאישי גם במובן המשפחתי. חברות מיוחדת ועמוקה התפתחה בין הרב לאבי. אבי, ניצול שואה, האמין בחינוך יהודי והחליט לתמוך בפרויקטים החינוכיים של הרב. הרב מצידו רחש כבוד וחיבה עזה לאבי, שהקים משפחה יהודית ענפה אחרי שאיבד באושוויץ את אביו ואת אחיו.
הייתה לי זכות להיות שנים רבות כל־כך בקשר אישי עם הרב שטיינזלץ. למדתי שכל שאלה ראויה להישאל, שכל קושי הוא הזדמנות ללמוד, שלכל איש יש תפקיד ושלכל אחד ואחת יש נשמה עשירה, מעניינת, חשובה מאין כמותה עם שליחות מסוימת בעולם. למדתי ממנו את האומץ לשנות, את היופי העמוק שבתשובה, את הכוח של הרחמים ואת העושר הנמצא בכל אדם. למדתי שהקודש לא נמצא אי־שם אלא בכל היבט של החיים, בכל יצור, בכל רגע, גם הקשה ביותר. הוא לימד אותנו שאפשר לחיות עם אי־הוודאות, עם הסבל, אפילו עם האובדן. הנשמה שלו איתנו. יהי זכרו ברוך.
סימונטה דלה סטה עבדה ככתבת המזרח התיכון עבור רשת התקשורת והרדיו האיטלקי בשווייץ (RSI). שימשה כמנהלת מכון התרבות האיטלקי בישראל, וכיועצת שגריר איטליה בישראל. ניהלה מוזיאון ליהדות איטליה והשואה בפררה, וכעת עובדת ביד ושם
