זה כמה עשרות שנים שהתקבצות חסידי ברסלב בעיר אומן שבאוקראינה היא אירוע השיא של חסידות ברסלב והאירוע הבולט ביותר בעולם היהודי בראש השנה. מדי שנה טסים עשרות אלפים ממגזרים מגוונים, מהארץ ומחו"ל, לחוג את ראש השנה על קברו של רבי נחמן. כמי שהיה שם כמה פעמים בראש השנה, אני מעיד שעבורי ועבור רבים מהבאים מדובר בחוויה עוצמתית ויוצאת דופן, ויש גם כאלה שמבחינתם היה זה מפגש מכונן שיצר תפנית בחייהם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המדריך להורים המותשים בימי אוגוסט והקורונה
– מחסור בעופות ועליית מחירים הם לא גזירת גורל
– איש צבא לבנון לשעבר הצטרף למוחים – ונעלם
בפרסומים השונים לקראת ראש השנה מובאת קריאתו של רבי נחמן להגיע אליו בראש השנה, עם אמירות כמו "ראש השנה שלי עולה על הכל", ו"איש בל יעדר". אך מצוות ההתקבצות באומן עוררה במשך השנים גם תמיהות ותהיות. מדורי דורות עולים לרגל לארץ ישראל, לירושלים, והיכן שמענו שיורדים מארץ ישראל כדי לחגוג חג זה או אחר? יתרה מזו: רבי נחמן עצמו הפליג בשבחה של ארץ ישראל ובמעלת קדושתה, וכיצד הדבר עולה בקנה אחד עם בקשתו מחסידיו לצאת ממנה ולחגוג את ראש השנה על קברו באומן?
עבור רבים אין אלו שאלות היסטוריות ומחשבתיות בלבד, אלא יש להן השלכות קיומיות. ולא מדובר רק בעשרות האלפים שנוסעים מדי שנה לראש השנה, אלא גם ברבים נוספים שיש להם זיקה עמוקה לרבי נחמן ולתורתו, ועניין זה מעלה תמיהה בליבם. במאמר זה נתבונן במבט רחב על זיקת רבי נחמן ותלמידיו לארץ ישראל, נציג גם את ניסיונות ויוזמות העלייה בקהילה הברסלבית לאורך השנים, ונציג את מכלול העמדות בקרב חסידי ברסלב וגדוליה ביחס לשאלת הנסיעה מארץ ישראל לאומן בראש השנה.
אמירה חריגה בעולם החסידי
לדרשה "תשעה תיקונין" (ליקוטי מוהר"ן קמא, כ) ישנו תפקיד מכונן בעיצוב יחסה של חסידות ברסלב לארץ ישראל. החידוש הגדול הטמון בה לא בלט לעין, משום שמשפטי הפתיחה לדרשה הושמטו בעת עלייתה על הכתב. וכך מתאר זאת רבי נתן, תלמידו, סופרו ומפיץ תורתו המסור של רבי נחמן:
וְשָׁם מְדַבֵּר הַרְבֵּה מִמַּעֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁזֶּה עִקַּר נִצְחוֹן הַמִּלְחָמָה כְּשֶׁזּוֹכִין לָבוֹא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכוּ', וּבִפְרָט בְּעֵת שֶׁאָמַר הַתּוֹרָה בֵּאֵר הַדָּבָר יוֹתֵר, כִּי אָז הִתְחִיל בְּהַתְחָלַת הַתּוֹרָה תֵּכֶף לְדַבֵּר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְאָמַר בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת יְהוּדִי, דְּהַיְנוּ לֵילֵךְ מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא, אִי אֶפְשָׁר כִּי אִם עַל יְדֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (חיי מוהר"ן).
אמירה נחרצת זו, שלפיה אי אפשר להיות יהודי בלי ארץ ישראל, עוררה את תמיהתו של רבי נתן: שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ: מַה כַּוָּנַתְכֶם בַּמֶּה שֶׁאֲמַרְתֶּם שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, וְשֶׁזֶּה עִקַּר נִצְחוֹן הַמִּלְחָמָה? וְגָעַר בִּי וְעָנָה וְאָמַר: כַּוָּנָתִי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַזּאת בִּפְשִׁיטוּת, עִם אֵלּוּ הַבָּתִּים וְהַדִּירוֹת… שֶׁרְצוֹנוֹ שֶׁכָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת אִישׁ יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת, יִסַּע לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְנִיעוֹת רַבּוֹת עַל זֶה, יְשַׁבֵּר כָּל הַמְּנִיעוֹת וְיֵלֵךְ לְשָׁם.
קל להבין מדוע היה קשה לרבי נתן לקבל את דברי רבו כפשוטם. רבי נחמן קורא כאן לכל יהודי לעלות לארץ ישראל, ובתקופתו הייתה זו אמירה חריגה מאוד בעולם החסידי. גם האדמו"רים הבודדים שעלו בעצמם לארץ ישראל, לא קראו לחסידיהם לבוא אחריהם. להפך, מאגרות ששלחו מארץ ישראל עולה כי הם הזהירו את חסידיהם מלעלות, שכן הפרנסה מועטת והצרות מרובות, ואין קומץ התמיכה מחו"ל משביע את אלו שכבר עלו. רבי מנחם מנדל מוויטבסק ורבי אברהם מקאליסק, שעלו לארץ, ראו עצמם כנציגי העם בחצר המלך, אך אף אחד מהם לא הורה לכל שומעי לקחו לעלות לארץ.
רבי נתן הפנים את גערת רבו, והוא מספר:
וְזֶה אֲשֶׁר הֵעִיר לְבָבִי בְּיוֹתֵר וְחִזֵּק אוֹתִי בְּיוֹתֵר לַעֲבר עַל כָּל הַמְּנִיעוֹת הָרַבּוֹת שֶׁהָיָה לִי בְּלִי שִׁעוּר, לִשְׁבּר כֻּלָּם וְלָבוֹא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בָּרוּךְ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר הָיָה בְּעֶזְרִי לְשַׁבֵּר מְנִיעוֹת וּבִלְבּוּלִים וְעִכּוּבִים כָּאֵלֶּה, וְלָבוֹא לְשָׁם בְּשָׁלוֹם וְלַחֲזר בְּשָׁלוֹם.
רבי נתן אכן נסע לארץ ישראל, ולתיאור מסעו הקדיש ספר שלם שלימים הפך להיות החלק השני של הספר "ימי מוהרנ"ת". וכך הוא כותב בהקדמה:
וּמִגּדֶל חִבַּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָמַרְתִּי לִכְתּב מַה שֶּׁעָבַר עָלַי בְּכָל יוֹם, מִיּוֹם שֶׁהִתְחַלְתִּי לַעֲסֹק בַּנְּסִיעָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל… לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן יָקוּמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם כַּמָּה צְרִיכִין לְהִתְחַזֵּק לָבוֹא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת אִישׁ יִשְׂרְאֵלִי בֶּאֱמֶת, מִגָּדוֹל וְעַד קָטֹן. כִּי קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַסְפִּיק לְכֻלָּנוּ, כִּי כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, מִגָּדוֹל וְעַד קָטֹן, יֵשׁ לוֹ אֵיזֶה חֵלֶק בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְשָׁם חַיֵּינוּ, שָׁם קְדֻשָּׁתֵנוּ, שָׁם בֵּיתֵנוּ, שָׁם אַרְצֵנוּ, שָׁם אַדְמָתֵנוּ, שָׁם חֶלְקֵנוּ, שָׁם גּוֹרָלֵנוּ. וּבְחוּץ לָאָרֶץ אֲנַחְנוּ גֵּרִים, כְּאוֹרֵחַ נָטָה לָלִין הַמִּתְגּוֹלֵל בַּחוּצוֹת וּבַשְּׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת, כִּי אֵין זֶה אַדְמָתֵנוּ וְחֶלְקֵנוּ כְּלָל. וְעַל כֵּן נִקְרֵאת חוּץ לָאָרֶץ, כִּי בַּחוּץ אָנוּ עוֹמְדִים, בַּחוּץ מַמָּשׁ, וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתָנוּ הַבַּיְתָה עַד אֲשֶׁר נָבוֹא עַל אַדְמַת הַקּדֶשׁ…
וְהִנֵּה מֵאָז הֵבַנְתִּי שֶׁרְצוֹנוֹ בִּפְשִׁיטוּת שֶׁנָּבוֹא כֻּלָּנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמִן אָז וָהָלְאָה נִכְסוֹף נִכְסַפְתִּי מְאֹד מְאֹד לִהְיוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַךְ רַבּוּ הַמְּנִיעוֹת מְאֹד, כִּי בַּחַיִּים חַיּוּתוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לא יָכולְתִּי לִנְסֹעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִקְבּועַ דִּירָתִי שָׁם, כִּי לא יָכוֹלְתִּי לִפְרֹד מִמֶּנּוּ כְּלָל אֲשֶׁר הוּא חַיַּי וְארֶךְ יָמַי וּבִלְעָדוֹ אֵין לִי שׁוּם חִיּוּת כְּלָל.
מעבר לביטויים המופלגים של הכיסופים והגעגועים, שתי נקודות מתחדדות כאן. הראשונה היא ההדגשה שהקריאה לעלות מופנית לכולם, "מגדול ועד קטון". והשנייה, שהקריאה היא לעלות ולגור בארץ, לא רק לעלות לרגל ולשוב בחזרה. רבי נתן מתנצל על כך שלא הייתה לו אפשרות "לקבוע דירתי שם". במקום אחר מנמק רבי נתן את מסעו לארץ בכך ש"אוּלַי עַל יְדֵי זֶה שֶׁנֵּלֵךְ שָׁם אַרְבַּע אַמּוֹת, נִזְכֶּה אַחַר כָּךְ לִנְסֹעַ עוֹד הַפַּעַם לִקְבֹּעַ דִּירָתֵנוּ שָׁם".
נגד מוציאי דיבת הארץ
גם הרב נחמן מטשהערין (1894־1825), הדמות המשמעותית ביותר בדור השלישי של חסידות ברסלב, ערך מסע לארץ ישראל. אף הוא כותב על "גֹּדֶל הַחִיּוּב כִּמְעַט עַל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לִהְיוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לְפִי שָׁעָה עַל כָּל פָּנִים, אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִשְׁתַּקֵּעַ שָׁם וְלָדוּר שָׁם בִּקְבִיעוּת". לאחר שהוא מתאר בהרחבה את שבחי ארץ ישראל, הוא כותב: "וְעַל כֵּן אִם הָיָה הָאָדָם מַאֲמִין בֶּאֱמֶת בִּקְדֻשַׁת אֶרֶץ יִשְרָאֵל חֵלֶק מֵאַלְפֵי אֲלָפִים מִכְּמוֹ שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת, בְּוַדַּאי הָיָה רָץ וּפוֹרֵחַ לְאֶרֶץ יִשְרָאֵל בְּכָל כֹּחוֹ, וְלא הָיָה שׁוּם מוֹנֵעַ שֶׁיִּמְנָעֵהוּ".
אין בדברי הרב מטשהערין שום אמירה שמסייגת את החובה לרוץ לארץ ישראל "בכל כוחו". אין לחכות לימות המשיח, לקבל רשות מהאומות או כל תנאי אחר. התפיסה הברסלבית היא לכאורה פשוטה וברורה: על כל יהודי לעלות לארץ ישראל.
רבי אברהם ברבי נחמן חזן (ראב"ן; 1917־1849), דור רביעי בחסידות ברסלב ודמות מרכזית בהעברת המסורת הברסלבית, כותב:
כִּי הַיּוֹם הַמְּנִיעוֹת הַגְּדוֹלוֹת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵם מוֹצִיאֵי דִּבַּת הָאָרֶץ, וְלֹא הַיָּם… וְכֵן הַיּוֹם הַנִּסָּיוֹן הוּא שֶׁלֹּא לַחֲלֹק כְּלָל חַס וְשָׁלוֹם עַל הַנְּסִיעָה מִכֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְשֶׁיִּתְפַּלְּלוּ הַיּוֹם עַל הַצַּדִּיקִים שֶׁיַּחְשְׁקוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כָּרָאוּי… וְכֵן לְהִתְפַּלֵּל עַל אנ"ש הַיּוֹם שֶׁיִּשְׁתּוֹקְקוּ כֻּלָּם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
המכשול הגדול לעלייה, אומר ראב"ן, הוא מוציאי דיבת הארץ שמדברים נגד העלייה לארץ ישראל. שלא כמו בתקופת רבי נחמן ורבי נתן, הקושי לעלות אינו נובע מהצורך לחצות את הים, אלא מהקושי להתגבר על הקולות שמדברים סרה בארץ ישראל וביושביה ואינם מכירים בחשיבות העלייה לארץ ישראל.
ראב"ן, שהנהיג חבורת חסידים באומן, אמר ועשה, ובשנת 1894 עלה לארץ ישראל. ועם זאת, כל ראש השנה היה נוסע לאומן ולאחר מכן חוזר לארץ ישראל. בשנת 1914, בשל מלחמת העולם הראשונה, נחסמו הדרכים והוא נשאר באומן עד פטירתו בשנת 1917. בכל השנים הללו הטיף ראב"ן לשומעי לקחו לעלות לארץ ישראל, ואכן קבוצה מתלמידיו עלו לישראל. כאשר עלה הכורת על הקהילות הברסלביות באוקראינה ובפולין בשנות השואה קבוצה זו נותרה לפליטה, והייתה חלק מהגרעין ששמר על הגחלת הברסלבית עד לפריחה הגדולה בשנות השבעים.
ראב"ן היה הבולט ביותר בקריאתו לעלות לארץ ישראל, אך לא היחיד. ר' יצחק ברייטר היה דמות מרכזית בחסידות ברסלב בפולין, והיה פעיל בוורשה עד רציחתו במחנה ההשמדה טרבלינקה. הוא כתב קונטרס בשם "סדר יום", ובו פירוט המנהגים שעל חסידי ברסלב לקיים בכל יום, כגון התקשרות מחשבתית לצדיק והתבודדות. בסעיף כז הוא כותב: ״כל ימי חייו יתגעגע, ויתפלל, וישתדל להתיישב בארץ ישראל".
מחסום העוני
וכאן עולה השאלה: אם אכן כך, מדוע חסידי ברסלב לא קיימו דברי רבם ועלו לארץ ישראל? מדוע רק מעטים עלו כיחידים? אלא שהשאלה הזו מתבססת על הנחה לא מדויקת. חסידי ברסלב אכן ניסו לעלות, כמה פעמים, ולא הצליחו. חומר רב־עניין בנושא מצוי בספריית שוקן בירושלים.
בשנת 1922 קיים ר' יצחק ברייטר מגעים עם ר' יצחק גרשטנקורן שהקים אז את חברת "בית ונחלה" – שממנה נוסדה העיר בני־ברק – וביקש להקים קבוצה שנייה של "בית ונחלה", שתיועד לחסידי ברסלב בפולין. היוזמה יצאה לדרך, וחבורה של חסידי ברסלב נרשמה ואף שילמה דמי חבר. על פי המסופר, לקראת פסח לא היה בידיהם כסף לצורכי החג, וחסידי ברסלב, שהיו עניים מרודים, משכו את הכסף בחזרה.
בשנת 1929, תרפ"ט, התגבשה בקרב חסידי ברסלב בירושלים יוזמה גדולה ומסודרת לארגן עלייה מרוכזת של חסידי ברסלב ולהקים מושבה חקלאית ברסלבית. על פי המסופר, "האספה נפתחה על ידי ר' משה באגומולני בדברי התעוררות נפלאים, דברים בוערים כגחלי אש, נאומו היתה בדבר התורה הקדושה ט' תיקונין".
דברי הפתיחה הללו כללו, אם כן, את התורה שהזכרנו בפתח דברינו, ובה הקביעה כי "מי שרוצה להיות יהודי… אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל". כזכור, רבי נחמן הוריד את האמירה הזו לפסים מעשיים והבהיר לתלמידו רבי נתן כי "רצונו שכל איש ישראל, כל מי שרוצה להיות איש ישראל באמת, יסע לארץ ישראל".
באותה אסיפה נוסחה הצעה מעשית (ראו סוף הידיעה), והיא נשלחה לקהילות ברסלב בלודז', בפשיסחה, בפיוטרקוב ובפשדבורז'. החסידים בקהילות אלו אכן תמכו בהצעה וחתמו על הסכמתם לתוכנה.
במכתב של חסידי ברסלב בלודז' הם מודיעים על הצטרפותם ליוזמה וכותבים:
על פי החלטת אנ"ש די (=אשר) בירושלים ד' עליהם יחיו, ליסד נקודת ישוב על שם רביה"ק בתור "עיר גנים" בארצנו הק' בשם כפר ברסלבי, בכדי לכבוש דרך סלולה שיוכלו בהמשך הזמן לעלות כמה וכמה משפחות מאנ"ש לארץ ישראל, כפי שהודיע רבינו הק' אשר אי אפשר להיות איש ישראלי כי אם ע"י ארץ ישראל, וכפי שהציעו לנו החברים בירושלים אשר יש דרך ומציאות להתפרנס גם בארצנו הק', ואף גם התייגעו וחקרו ומדדו ויעצו עצה נכונה וישרה היאך לסדר את הדבר בכדי שיוכל כל עולה לחיות על אדמתנו אדמת הקודש במושב בטוח מיגיע כפיו אי"ה בפרנסה יסודית ולעסוק בעבודת ד'… איש ממנו לא יכלא מלהיות חבר במוסד קדוש כזה, אשר כל קדושת יהדותנו קדושת איש הישראלי תלוי בזה".
גם יוזמה ברוכה זו לא יצאה אל הפועל, אבל ניתן לראות שעד השואה חסידי ברסלב מנסים שוב ושוב להוביל עלייה משותפת לארץ והתיישבות בה כמושבה חקלאית ברסלבית. כך, בשנת 1936 (תרצ"ו) קם בוורשה "ארגון חסידי ברסלב בפולניא למען מושבה בארץ ישראל". בכרוז של הארגון נאמר שמטרתו "לקנות אדמה בארץ ישראל ולעשות ישוב מיוחד ויבנה על יסוד התורה ומסורה, קאלאניע על שם אדמו"ר זצ"ל". בסופו של דבר לא הצליחו אז החסידים לגייס די ממון ואנשי להגשמת היוזמה.
דומני שאת התיאור המדויק ביותר לשאלה מדוע כל יוזמות העלייה וההתיישבות הללו של חסידי ברסלב לא צלחו, מספק ר' אהרן לייב ציגלמן, חסיד ברסלב מוורשה, במכתב אל ידידו ר' איצ'ה מאיר קורמן. הוא מונה בעיות שונות שלא אפשרו את מימוש הדבר, ובין השאר הוא כותב:
אין אצלנו שום כוח הארגון ודיסציפלין, אבל אנחנו שלימזלניקים וקנאין, וכל אחד הוא בעל דעה מיוחד, שני הפכים בנושא אחד, ודי למבין.
ההשקפה שעל כל חסיד ברסלב לעלות לארץ ישראל הייתה ברורה וידועה, אך לחסידים לא היו הכישורים המעשיים לממש את הדברים ולעלות לארץ כקבוצה ברסלבית, שתישא בגאון את שם רבי נחמן.
בחלקו השני של המאמר, שיתפרסם בשבוע הבא, נעסוק במתח בין הדגש הרב על קדושת ארץ ישראל במשנת רבי נחמן וחסידות ברסלב, כפי שראינו, ובין העלייה לאומן בראש השנה, ננסה לברר מה בדיוק נמסר בשם רבי נחמן בנושא, ונעמוד על הגישות השונות בעניין בחסידות ברסלב לאורך השנים.
את התיאור המדויק ביותר לשאלה מדוע יוזמות העלייה וההתיישבות של חסידי ברסלב לא צלחו, מספק ר' אהרן לייב ציגלמן, חסיד ברסלב מוורשה: "אין אצלנו שום כוח הארגון, אבל אנחנו שלימזלניקים וקנאין, וכל אחד הוא בעל דעה מיוחד"
"עיר גנים על שם רבינו"
מתוך יוזמת חסידי ברסלב בירושלים לארגן עלייה לארץ
"הצעתנו שאנחנו אנ"ש נייסד עיר גנים על שם רבינו הקדוש ננמ"ח, כל חבר וחבר של עיר גנים
מקבל סכום כולל של עשרה דונם אדמה, בית ורפת ולול ובור מים, 2 פרות חולבות ועשרים תרנגולות. חלק מהאדמה צריך להכשיר לכל מיני נטיעות וירקות ומרעה לבקר…
לכשיוסד הגרעין הראשון של הישוב פה, לא יתקבל שום פקיד בתשלום כספי, רק הוא יקבל משק מלא בתוך חבר והעבודה של משקו תעבד על ידי הפועלים של הישוב, ועד שיבנה משקו הוא נמצא ביחד עם הבונים הראשונים.
הנהלת הישוב של אנ"ש צריך להתנהל על פי דרך רבינו הקדוש שלימדנו באמרו "שלחם עם אגערקעס [מלפפונים] זה מאכל טוב מאוד" ועל פי זה נשגשג ונעלה מעלה מעלה בעזרת השם יתברך"
… בין הישוב שימצא בסביבות ירושלים – ימצא קשר תמידי עם ירושלים על ידי אוטומוביל.
… בתקוותנו לסיעתא דשמיא בהתפרסם שם רבנו זצ"ל בכל קצווי הארץ, כי נטענו שֵׁם חסידי ברסלב ומושבה חדשה על שם הננמ"ח, ובטחוננו חזק ואמיץ… כי בכל אתר ואתר שנמצא שם שורש נשמת מאנ"ש, בהיוודע ובהישמע כי אנחנו קוראים אותם ואזי כל חלק נמשך לשורשו וישתתפו אלינו כל אשר רוח בו, לקחת חלק וגורל בארץ הקודש"
(ספריית שוקן, ירושלים)
