(JTA) – ב-8 במרץ, במאפיית בייגלס שוקקת ורועשת בלורנס שבניו יורק, עמדתי לצדן של כ-30 נשים כדי לומר את תפילת 'הדרן'. מעטות הנשים שיכולות להתהדר בהישג הזה, בהקראת התפילה שלאחר סיום מסכת בתלמוד.
עד לא מזמן היה התלמוד בלתי נגיש לנשים. רבים האמינו כי ההלכה היהודית אוסרת על נשים ללמוד גמרא, ואחרים פשוט התנגדו לכך מסיבותיהם שלהם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ההופעה הטובה ביותר בעיר: נתניהו ולפיד מתכוננים לבחירות
– מפגשים מעולמות דומים: נשים יוצאות אתיופיה וחרדיות מדברות על המשותף
– אירית רחמים חושבת שגורל האנושות מוטל על כתפי מפיקות האירועים
התארגנויות של נשים ללימוד תלמוד קיימות כבר 30 שנה וגדלות כל העת, ועדיין, נשים נתקלות בהרבה יותר מחסומים בהשוואה לגברים בבואן ללמוד. רק מיעוט קטן של נשים מתחילות בתהליך למידת התלמוד, ומעטות מהן זוכות לסיים מסכת.
ולכן אותה ההתכנסות ב-8 במרץ הייתה אירוע גדול וחשוב. כולנו לקחנו על עצמנו את אתגר הדף היומי. התחייבנו ללמוד דף שלם מהתלמוד מדי יום במשך 2,711 ימים, שהם שבע וחצי שנים – עד שנשלים את התלמוד כולו. סיומה של כל מסכת הוא הישג בפני עצמו, והכינוס במאפייה באביב האחרון ציין את השלמת המסכת הראשונה שלנו מתוך 38.
בעוד אנחנו אוכלות את הבייגלס ומתכוננות לומר את התפילה, הציגה כל אחת מחברות הקבוצה את עצמה ואת הסיבות שהובילו אותה להתמודד עם האתגר הזה. הנשים שלצידי הגיעו מכל קצוות הקהילה היהודית – מנשים ללא שיוך מוגדר שביקשו להתחבר לשורשיהן היהודיים ועד לנשים חרדיות שלומדות את הדף היומי בסתר. אני, אורתודוקסית מודרנית, הייתי איפשהו באמצע. אבל להבדלים אלו לא הייתה כל משמעות באותו יום; כולנו התכנסנו כדי להתחבק, לאכול יחד ולחלוק הישג משותף. עזבתי את המפגש מלאת השראה, מוכנה לצלול לתוך השלב הבא במסע שלי, המסכת שעוסקת בדיני השבת.
מסכת שבת מתחילה ברעיון איסור נשיאת חפצים מרשות הפרט, כמו הבית או החצר הפרטית, לרשות הציבור בשבת. החוקים אלה מורכבים כל כך שלא אוכל לתאר אותם כאן, בעיקר מפני שאני עדיין לא מבינה אותם בעצמי.
אבל, ימים ספורים אחרי תחילת המסכת הזו – דיון בן 2,000 שנה שעוסק ברשות הפרט לעומת רשות הציבור – הכול הפך כל כך רלוונטי, כשבתי הכנסת ברחבי ניו יורק (כולל בית הכנסת שלנו) נסגרו לתפילות עקב התפשטות מגפת הקורונה. על ניו יורק הוטל סגר זמן קצר אחר כך. כולנו נתקענו ברשות הפרט שלנו לתקופה ארוכה.
עכשיו, חודשים לאחר פרוץ המגפה, אפשר לסכם כל כך הרבה מעידן הקורונה בשתי מילים: שגרה מונוטונית. כל יום דומה לקודמו, כל שבוע נמרח לתוך השבוע שבא אחריו. אבל לאלה מאיתנו שהמשיכו ללמוד את הדף היומי בחודשים האחרונים, היה למה לצפות, דבר מה שהעסיק אותנו במשך 45-30 דקות מדי יום.
לימוד התלמוד הוא חלון המאפשר הצצה לשיחות מורכבות שהתנהלו בין רבנים שחיו לפני 2,000 שנה, והזדמנות להשתתף בשיחות אלה היום. כל דיון יומי חושף שכבה חדשה של חשיבה (ולעתים קרובות גם בלבול ומבוכה) המסבירה מדוע אנחנו מקיימים את מצוות היהדות באופן שבו אנו מקיימים אותן.
חוויית לימוד מסכת שבת נצבעה על ידי מגפת הקורונה בכל צבעי הקשת.
כשלמדנו על דיני הטיפול בחולה בשבת, חשבתי עד כמה זה רלוונטי בעיצומה של ההתפרצות. דיונים על רחצה בשבת החזירו את תשומת לבי לידי, יבשות ומגרדות כתוצאה מניקוי אובססיבי. אחד הדיונים הנפוצים במסכת זו עוסק במקרים שאדם שוכח את השבת ומפר איסורים מסוימים – חשש זה נראה סביר מאי פעם בימים אלה, כשכמעט אי אפשר להבחין בין יום אחד למשנהו. הנגיף נוכח כל הזמן, אפילו בלימודי הגמרא שלי.
שבועיים בלבד אחרי אותו כינוס בחודש מארס אושפזתי בבית חולים מקומי – לא עם קורונה, לשמחתי, אלא עם דלקת בפנים. מספר החולים בנגיף הקורונה בניו יורק עדיין לא הגיע לשיאו, אך הנגיף כבר חלחל למסדרונות בתי החולים. אסור היה לי לקבל מבקרים. היחיד שנותר איתי כל הזמן היה התלמוד שלי.
כשהגעתי לבסוף הביתה, הייתי צריכה לשמור על ריחוק מבעלי, צבי, במשך שבועיים – מי יודע מה הבאתי איתי מבית החולים? ישנו בחדרים נפרדים והזזנו את הרהיטים בבית כדי שתמיד נוכל לשמור על מרחק של שני מטר זה מזה. צבי הכין את כל הארוחות, ואני לא זזתי בבית בלי חבילת מגבוני חיטוי. בליל הסדר ישבנו בשני קצותיו של שולחן שאורכו שלושה מטרים, עשינו כמיטב יכולתנו לחלוק את החוויה המשותפת, אבל היינו מרוחקים זה מזה, פשוטו כמשמעו.
שלושה ימים של אנטיביוטיקה חזקה בבית החולים רוקנו אותי מכוחותיי, והחובה להיכנס למעין-בידוד, במיוחד בימי חג הפסח, השפיעה על מצבי הנפשי. ככל שרציתי להמשיך עם הדף היומי, לא היו לי הכוחות והמוטיבציה לעשות זאת. אבל צבי נתן לי את הגיבוי שהייתי זקוקה לו והבטיח להצטרף אלי לאתגר, לפחות למסכת שבת. הוא ממילא עבד מהבית, ונראה שימשיך גם בעתיד הנראה לעין.
וכך הפך צבי לשותף חיוני ללימודים. בתחילה נזקקתי רק לתמיכתו הרגשית כדי שפשוט אמשיך בלימודים – אבל במהרה זה הפך למסע משותף. בארבעת החודשים האחרונים, עם הקפה הראשון של הבוקר, פילסנו את דרכנו בסבך הלכות השבת המורכבות ועקבנו כמיטב יכולתנו אחר הדיונים הפתלתלים ואינספור הסוגיות המשיקות. אחרי 12 שנות זוגיות, החוויה הזו הוסיפה שכבת עומק נוספת למערכת היחסים שלנו, וגרמה לנו לבחון מהי בעינינו המשמעות של היותנו יהודים שומרי מצוות, במיוחד בתקופה בה איננו יכולים להשתתף בחיי הקהילה כפי שעשינו בעבר. ומאחר שהיינו "תקועים" יחד בבית זמן רב כל כך, הלימוד המשותף היה אתגר מאחד ושובר שגרה.
כעת, כשמסכת שבת תגיע לסיומה ב-10 באוגוסט, אני מוכנה, שוב, לקרא את תפילת 'הדרן' יחד עם שותפותי ללימוד הדף היומי. הפעם, נעשה זאת בזום, או, במקרה הטוב, במסיבה בחצר האחורית עם מסכה על הפנים ותוך שמירה על ריחוק חברתי. כמו רבות מחוויות הקורונה שלנו, הקהילה עדיין קיימת עבור אלה שמעוניינים בה, אך היא אינה שלמה, היא מלאה בסדקים.
הייתי שמחה לחגוג נקודת ציון זו, השלמת המסכת השנייה של התלמוד, לצד חברים ואחרים שחוגגים את ההישג האדיר. אבל כפי שכולנו מחויבים בימים אלה, אני אעשה רק את מה שאוכל. בשעה שאני כותבת שורות אלה, אני כבר מביטה על כרכי המסכת הבאה, מסכת עירובין, אתגר חדש שיישא אותי במשך 110 הימים הבאים. קשה לדמיין איך יראה העולם שלנו בסוף חודש נובמבר– אבל רחוק ובלתי אפשרי ככל שזה נשמע – אני חולמת ומקווה לחגוג את ההישג במאפיית הבייגלס, שלובת זרוע עם חברי לאתגר, ולקרוא שוב את תפילת הדרן.
