לפני מספר חודשים הגיע הרב מיכאל מלכיאור לכנסת, כדי לציין עשור לחוק החינוך המשלב הממלכתי שקידם כשהיה חבר כנסת. האירוע הזה, הוא מספר, היה "אנטיתזה מוחלטת למה שקרה באותו יום בכנסת". הוא מתכוון לכך שמטרתו של חוק החינוך המשלב היא לאחד בין ציבורים שונים במדינת ישראל, ואילו באותו יום דנו בכנסת בשני חוקים שלטענתו נועדו ליצור את ההיפך הגמור: חוק ההמלצות, וחוק השבת "שמפריד, מפלג ומפורר".
על הדיון המיוחד שציין את הקמתם של עשרות מוסדות חינוך המשלבים בין דתיים, מסורתיים וחילונים אומר הרב מלכיאור: "הרב מנחם פרומן היה קורא לאלה שהגיעו לדיון האדמו"רים של הציבור החילוני והאדמו"רים של החינוך הדתי". האדמו"רים החילונים, לדבריו, הם אישים כמו א"ב יהושע או עמוס עוז. "המחנכים הכי טובים של הציבור החילוני והדתי – כולם היו שם כדי לחגוג את החינוך המשלב".
לצאת מאזור הנוחות
מלכיאור, שבשנים האחרונות עומד בראש שורה של ארגונים, הקים בין השאר את "מיתרים – רשת לחינוך יהודי משלב", רשת חינוך של בתי ספר ברחבי הארץ המשלבים בין כלל המגזרים היהודיים בישראל. כאשר היה יו"ר ועדת החינוך של הכנסת קידם מלכיאור את חוק החינוך המשלב הממלכתי, מערכת חינוך שהפכה עם השנים לאימפריה של ממש.
"הרבה שנים ראיתי את הקיטוב, איך אנחנו הופכים להיות שבטים־שבטים, סוגרים את עצמנו", הוא אומר, "התחלנו את העבודה כבר בשנת 2000. באו אליי הורים מירושלים וממודיעין ואמרו: 'אולי נוכל להתחיל ולעשות משהו'. פתחנו שני בתי ספר – 'יחד' במודיעין ו'רעות' בירושלים – יחד עם ד"ר אריה גייגר, שהיה בעל החזון החינוכי. מטרת החקיקה הייתה לתקן את החטא הקדמון של החלוקה למגזרים, אבל זה היה קשה, משום שאנשים רגילים לחשוב שאם אתה יוצא מאזור הנוחות שלך הילדים שלך לא יישארו דתיים. היום יודעים שזה לא נכון, אולי אפילו להיפך. הסיכויים שהבוגרים הדתיים של החינוך המשלב יישארו דתיים גדולים יותר. גם החילונים פחדו מ'הדתה', מניסיונות של החזרה בתשובה. אנשים היו צריכים לשנות את כל החשיבה שלהם. בעיניי, חוויה יהודית משתפת היא יסוד הציונות. בחו"ל בנינו חומות וגטאות, לארץ באנו כדי להיות ביחד. אחרת מה עשינו? לקחנו את המציאות של חו"ל וייבאנו אותה לארץ".
כיום יש ברשת מיתרים למעלה מתשעים מוסדות חינוך ברחבי הארץ, והם מהווים כ־80 אחוז מבתי הספר המשלבים בישראל, לצד רשתות קטנות יותר כמו צו פיוס ובתי ספר יחידים.
האם זה נכון שבעיקר דתיים רוצים לשלוח את ילדיהם לחינוך המשלב?
"יש מקומות שבהם זה כך, ויש מקומות שבהם זה הפוך. בתקוע, למשל, החליטו לחזור למה שהיישוב היה אמור להיות מלכתחילה, והפכו את בית הספר למשלב. אבל זה רק בצורה אידיאולוגית, כיוון שאין שם היום הרבה חילונים. כדי שבית ספר כזה יעבוד חייבים שילוב של אוכלוסיות ושל תכנים. זה יוצר חברה אחרת".
יהדות ואמנות בשיעור מתמטיקה
כדוגמה לפעילויות חינוכיות ייחודיות בבתי הספר מספר מלכיאור כי "כל החשיבה שם היא ייחודית, כל הפרשנות היא אחרת. לומדים תורה קודם כול בקריאה יחפה, ואחר כך בשילוב פרשנות קלאסית. מתחילים בלי רש"י ורמב"ן – קודם כול תנסה להבין מה זה אומר לך. מעבר לכך, יש גם ניסיון לשלב בין המקצועות השונים. לאחרונה ביקרתי בבית ספר שבו בשיעור מתמטיקה שילבו בין יהדות ואמנות. הם למדו על המפקד של בני ישראל בספר במדבר, ועשו תרגול בחשבון יחד עם פרויקט אמנות של כל השבטים".
דוגמה נוספת קשורה לצורת הפרשנות הייחודית: "באחד מבתי הספר למדו על יוסף ואשת פוטיפר, ואיך יוסף ברח ממנה. אנחנו לומדים תמיד שיוסף ראה בפניו דיוקן של אביו ושל אמו, והפרשנות היא שהוא חשב על יראת אביו ואמו. אבל כשאתה לומד את הפסוקים בלי המפרשים, תלמידה יכולה להגיד: 'וואו, יוסף חשב על האהבה העצומה בין יעקב ורחל, בין אבא לאמא. איך אפשר להרוס בית, כשיודעים מה זו אהבה בין בעל ואשתו? ולכן הוא ברח'. זה מחדש לך דברים נפלאים בלימוד התורה. קומה נוספת של הבנה".
רבים מבתי הספר של "מיתרים" התפתחו לקהילות משלבות. "התאחדנו עם עמותה נוספת בשם מרקם, שעובדת עם קהילות משלבות", אומר מלכיאור, "ההבנה היא שאפשר לחיות בצורה קהילתית לא רק ביישובים, אלא גם במרחב האורבני, ליצור קהילות נפלאות, כמו שהיו בחו"ל. הבעיה היא שמאז שעלינו לארץ אין לנו הקהילות האלה, ולדעתנו זה מאוד חסר. אם זה קיים, לרוב זה רק יהיה לדתיים, לא כדבר משתף". הוא מוסיף שב"מיתרים", הרבה לפני "צהר", קיימו תפילות מיוחדות משלבות ברחבי הארץ כבר לפני כעשרים שנה. "החלטנו לקיים תפילות כאלה אחרי סקר שעשינו, וממנו עלה שלמעלה מ־70 אחוז מהחילונים לא היו בבית כנסת וחששו מהמפגש".
הזכרת את הקהילתיות היהודית בתפוצות. היית גם שר התפוצות הראשון. מה דעתך על הפעילות של משרד התפוצות כיום, בראשותו של נפתלי בנט?
"אני חושב שהם מקבלים את הגישה הבסיסית שאנחנו הנחלנו: התפוצות הן חלק מהאחריות של מדינת ישראל. זה כבר דבר שהתקבע, שהתחלנו אז, שהקשר הוא לא חד סטרי, הם לא שם רק בשביל לתת לנו כסף או תמיכה מדינית. כמדינת העם היהודי יש לנו אחריות גדולה מאוד לעם היהודי בכלל. אני לא בטוח שהמשרד מספיק מודע למצב בחו"ל, שהוא בכי רע, אבל זו לאו דווקא הבעיה של משרד התפוצות אלא של הממשלה בכלל: המסר הכללי של מדינת ישראל כלפי יהדות העולם הוא לא מסר טוב. אנחנו רואים את התוצאות – לצערנו, הניכור גדול. צריך לזכור שרוב יוצאי מזרח אירופה פנו ל'גולדענע מדינה', לארצות הברית, חלקם למערב אירופה, ומיעוט שבמיעוט עלו לארץ והקימו את המדינה – אבל הקשר בינם לבין אלו שנשארו בחו"ל היה קשר של משפחה, של אחים. עכשיו, לצערי, אנחנו כבר לא קרובים מדרגה ראשונה.
"ברור שלהיות יהודי היום זו בחירה, וכך גם החיבור למדינת ישראל, ולכן אין חשיבה אסטרטגית בנושא הזה, זה לא כל־כך חשוב לממשלה. אגב, לא מדובר על ממשלה זו או אחרת. כל הממשלות היו כאלה. היו בודדים שזה באמת עניין אותם".
לא מאמינים בציונות
אחד מן הבודדים הללו, מספר מלכיאור, היה ראש הממשלה אריאל שרון ז"ל. "הייתה ועדת שרים לענייני תפוצות", הוא אומר, "אחד כמו אריק שרון, שבהרבה מאוד דברים הוא רחוק ממני כרחוק מזרח ממערב, היה מגיע בכל פעם. הנושא של העם היהודי בער בו. שאר השרים לא באו ברובם ושלחו נציג מטעמם, אבל שרון, שהיה ראש הממשלה, הגיע לישיבות. הוא היה קורא לי אחת לכמה שבועות כדי לדבר איתי על נושא הגיור, על 'נתיב' ותוכניות אחרות. היו עוד כמה שרים בודדים שזה היה חשוב להם. אין לי ספק שלבנט זה חשוב, גם בגלל הביוגרפיה שלו. לרוב מדברים על התפוצות בנסיבות חגיגיות, 'מאמינים בציונות', אבל לא באמת מאמינים בציונות. אם סוגרים את הדלת בפני עלייה לארץ או בפני העולם היהודי ולא חושבים על הנושא הזה, אז אנחנו לא מספיק מאמינים בציונות. כל התוכניות יהיו לשווא, אם אנחנו לא רואים את העם היהודי בראייה רחבה יותר. זה נכון אגב לא רק לממשלה, אלא גם לעולם התורה והישיבות, למחנכים, לרבנים מהציונות הדתית, שהם רציניים ובעלי שיעור קומה".
אבל יש תוכניות של הציונות הדתית בתפוצות.
"אני מכיר ומוקיר את התוכניות הללו, אבל אלו תוכניות קטנות שלא מצליחות לחולל שינוי. זו לא משימה שעולם הישיבות הציוניות לקח על עצמו, כמו שלקחו את נושא ההתיישבות והגרעינים התורניים".
אתה רואה עצמך כחלק מהציונות הדתית?
"אני דתי ואני ציוני נלהב. אני בין העולמות: חלק מהציונות הדתית, גדלתי בבני עקיבא, ואני רב של קהילה ציונית דתית בירושלים. אני חלק מהציבור הזה. יחד עם זאת, עם חלק ממנהיגי הציבור הזה אני מרגיש שאני לא יכול להיות שותף. יש הרבה אינדיבידואליזם, יש היום כל־כך הרבה סוגי ציונות דתית, אז אני ציוני־דתי בדרך שלי".
מה קשה לך עם הציבור הזה?
"סדרי העדיפויות, הקשר עם התורה, העם והארץ. חשובה לי התורה וחשובה לי אהבת הארץ – כל הארץ, כולל יהודה ושומרון, אבל הערך הזה לא גובר על ערכים אחרים. השיבוש של סדרי העדיפות בעייתי מבחינתי".
אולי אתה מייצג את הציונות הדתית מחו"ל, ולא את זו הצברית?
"כל מייסדי הציונות הדתית באו מחו"ל. גם הרב קוק, גם הרב ריינס וגם הרב נריה. כולם".
שלום עם אחריות
מלכיאור (64) נשוי לחנה, אב לחמישה וסב לנכדים, גר בירושלים. בעבר היה ראש מפלגת השמאל הדתית מימד, ושר וחבר כנסת מטעם ישראל אחת, הרשימה בראשותו של אהוד ברק שאיחדה בין מפלגת העבודה לבין מימד. הוא נולד בשנת 1954 בקופנהגן בירת דנמרק לרב בנימין מלכיאור, הרב הראשי של דנמרק. בשנות השישים למד בישיבת הכותל בירושלים. ב־1980 הוסמך לרבנות, וחזר לסקנדינביה כדי לשמש הרב של אוסלו, ואחר כך הרב הראשי של הקהילה היהודית בנורווגיה. באוסלו ייסד מלכיאור גן ילדים יהודי, חיזק את בתי הספר היהודיים וייסד מקהלת ילדים בבית הכנסת. כיום הוא עומד בראש כמה ארגונים ומכהן כרבה של קהילת "בית בויאר" בתלפיות.
"אשתי הייתה בתיכון כשהתחתנו", מספר מלכיאור על שנותיו בדנמרק, "ואני הייתי בן 20. זה ממש לא היה מקובל שם. אני כבר למדתי בארץ וחזרתי לקופנהגן כדי להתחתן. היא למדה בארץ ריפוי בעיסוק ואני למדתי בישיבה, אבל ידעתי שאחזור להיות רב בנורבגיה, כדי להחיות את הקהילה היהודית שם. תקופה ארוכה לפני כן הקהילה שם הייתה ללא רב. זו קהילה שנהרסה כמעט כליל בשואה. היינו צריכים להחיות את הקהילה כמעט מההתחלה. בנינו דבר מאוד מיוחד. הייתי מעורב עם עוד קהילות סקנדינביות נוספות".
כיום, אחד מבניך הוא הרב של בית הכנסת באוסלו, והשני הוא הרב הראשי של דנמרק. זה הפך להיות סוג של עסק משפחתי.
"כבר אז זה היה כך. אבא שלי היה רב בדנמרק, וכך גם סבא שלי. החיבור שלנו לסקנדינביה הוא חיבור הדוק. הרגשנו אחריות להחזיר טובה למקום הזה, גם כי יש לנו שם קשרים מיוחדים וגם כי קיבלנו משם הרבה. אנשים לא בדיוק עומדים שם בתור כדי להיות רבנים. אנחנו גם מבינים את התרבות והשפה".
מלכיאור עצמו עדיין נושא את התואר הרב הראשי של נורבגיה, אף שבנו יואב הוא הרב בפועל. "יואב גר שם שש שנים עם משפחתו, אבל לאחרונה הוא חזר לארץ וגר בנטור שבגולן, ונמצא על הקו. כשהוא לא שם, הוא יכול לעשות הרבה יותר ממה שאני יכולתי לעשות בזמנו: הוא מעביר שיעורים אונליין, משתתף בישיבות, עושה המון פעילות מפה לשם".
הארגונים שהקים מלכיאור – את רובם הקים אחרי שעזב את החיים הפוליטיים – עוסקים בנושאים שאותם קידם בכנסת. ארגון "מוזאיקה", שהקים יחד עם פרופ' אלי ויזל ז"ל ופרופ' אביעד הכהן, הוקם "במטרה לקדם עקרונות של יישוב סכסוכים בין עמים, אומות וקהילות על בסיס ערכים אוניברסליים, שיח בין־דתי וערכים יהודיים של כבוד, פיוס וצדק".
"יש למוזאיקה שני תחומי פעילות מרכזיים", מסביר מלכיאור, "הראשון הוא מרכז הגישור הארצי, שם אנחנו עוסקים בגישור בכל רחבי הארץ. זה יכול להיות גישור במשפחה או בין קהילות – המטרה היא לחבר אוכלוסיות ביחד". בין השאר עובדים בארגון עם חרדים, ערבים ואף עם משטרת ישראל, שם הם מסייעים להם לעבוד עם קהילות שונות ומיעוטים בישראל. התחום השני והמעניין במיוחד של הארגון הוא השלום הדתי במזרח התיכון. מלכיאור מסביר כי "אי אפשר לעשות שלום בלי שכל קבוצה בארץ תיקח עליה אחריות. השלום גם לא יבוא מבחוץ. זו הטעות של חלק מהשמאל כאן, גם של הפלשתינים, שחשבו שאפשר לכפות שלום על ישראל. לא נכון שיכפו זאת".
בניגוד לרב מנחם פרומן, שאיתו פעל ושאותו הוא מעריך, מלכיאור עובד בצורה אחרת. "אנחנו עובדים בשקט בשקט, לא מפרסמים. 95 אחוז ממה שאנחנו עושים, אם היינו מפרסמים אלה היו חדשות מאוד מרעישות".
לדבריו, "הצד החילוני מגיע עם טיעון מאוד חזק. עיתון 'הארץ' הוא דוגמה לכך: הוא מקדם אג'נדה שאומרת שאי אפשר להגיע לשלום מצד הציבור הדתי, והציבור הדתי לא יכול להנהיג שום דבר. כבר בסוף שנות השמונים קיימתי שיחות עם המנהיגות הפלשתינית כדי לראות מה המצב בצד שלהם. אך כשהגיעו להסכמי אוסלו, אמרו לי: 'אנחנו נעשה הסכמים, ונתעסק בנושאים הדתיים לאחר מכן'. היה לי ויכוח מאוד נוקב עם אנשים כמו יוסי ביילין ואחרים בשאלה מה צריך להיות סדר הדברים, אבל רציתי לחסוך בחיי אדם, ולכן תמכתי בהסכמים.
"כבר ב־1993 אמרתי שאני מסופק, כיוון שהמרכיב של הציונות הדתית נשאר בחוץ. חלק מעושי השלום רצו לעשות שלום חילוני, מעין 'מערביזציה' של מדינת ישראל. בארץ לא מודעים לכך שגם בצד הפלשתיני זה המצב: חלק מהמנהיגים המרכזיים דאז בפת"ח, לא יאסר ערפאת אמנם, אמרו לי בצורה חד משמעית ש'אם פלשתין לא תהיה פלשתין של חילון, עם הפרדה בין דת ומדינה – אנחנו לא רוצים את השלום הזה'. אמרתי להם: זה לגיטימי להילחם עבור חילון, גם בישראל יש כוחות כאלה, אבל ברגע שאתם כורכים את המאבק לשלום בחילון – לא תשיגו אף אחת מהמטרות שלכן".
הרב והארכיבישוף
מלכיאור היה מיוזמי הפסגה הבין־דתית הראשונה במזרח התיכון, שהתקיימה באלכסנדריה ב־2002. הוא נזכר באותה פסגה ואף מצביע על התמונה שעל הקיר: "יחד עם הרב אליהו בקשי דורון, הרב מנחם פרומן, רבנים רציניים ומנהיגות פלשתינית בכירה, תחת חסותו של מוחמד סייד טנטאווי (האימאם של מסגד אל־אזהר והשייח' של אוניברסיטת אל־אזהר בקהיר. צ"ק), ויחד עם הארכיבישוף מקנטרברי, הוצאנו הצהרה משותפת שמוגדרת עד היום כ'הצהרת אלכסנדריה'".
האם הסכמי אוסלו הם כישלון?
"העובדה היא שהם לא הצליחו, בגלל שהם לא הכילו את כל הציבורים אצלנו ואצלם. ולכן, השאלה שלי הייתה: האם זה אפשרי? הפסגה באלכסנדריה יצרה הרבה מהומה ושיח, במיוחד בעולם הערבי. זה היה בשיא האינתיפאדה השנייה, התזמון לא היה הכי מוצלח. אבל בעיקר ביקרו את העובדה שהפסגה כללה את כל אלה שהיו בעד שלום, אבל לא את מתנגדי השלום. לכן למדנו מכך, והרחבנו מאוד את השורות: רציתי לראות האם יש עם מי לדבר בקרב המוסלמים הרדיקלים. דיברתי עם בכירים במנהיגות הדתית של חמאס, הג'יהאד, האחים המוסלמים – הם יודעים שהם פוגשים אדם שהיה שר בממשלת ישראל, ציוני נלהב, רב בירושלים, שבא עם דרכון ישראלי.
כשהגישה היא שהכול בא מתוך המסורת והאמונה, פתאום הכול נפתח. פתאום שכבה שלמה של פסיקות הלכתיות משתנות. הפוסקים המוסלמים שאמרו שאפשר להתאבד ולעשות טרור כותבים הפוך. זה שינה את כל השיח וגרם להמון חשיבה. הרבה בחמאס אומרים היום: בואו נהיה כמו האחים המוסלמים בתוניסיה, ונאמר: אנחנו מאמינים באללה ומאמינים בדמוקרטיה – ומתנגדים לכל סוג של אלימות. יש יותר ויותר אנשים בכירים שם שכותבים כך".
אתה אופטימי לגבי השלום?
"כן. מאוד. אני מפגיש כיום את ראשי האסלאם עם רבנים בכירים. עשינו כנס ציבורי לפני שנה בספרד, היו שם הרבנים יעקב אריאל, דוד לאו, רצון ערוסי, דוב זינגר ואבי גיסר, רבני ערים ורבנים חשובים שלא היו ולא יהיו רבני מימד. הם כתבו הצהרה מאוד משמעותית יחד עם הקיצונים בצד השני, שהם לוקחים אחריות על השלום".
מלכיאור עצמו עסוק גם בכיבוי שרפות בנושא הבין־דתי: בקיץ האחרון התקיים דיון סביב הצבת מגנומטרים בהר הבית, והדבר גרם לסערה של ממש בעולם המוסלמי. "את כל המשבר ניהלנו מהמשרד הזה", הוא אומר, "אני לא רוצה להתהדר יותר מדי בזה, בגלל הקשרים שלנו בוואקף. הורדנו את הדרישות משני הצדדים, והגענו למתווה. זה גם גישור, וגם לענות לבקשה של המשטרה".
דיברת עם אנשי הוואקף?
"בטח. אנחנו כל הזמן בקשר עם ראשי הוואקף. חלק גדול מהם בקואליציה שלנו".
לא מפלגה, מצב רוח
אני שואל את מלכיאור כיצד הוא רואה את העולם הפוליטי כיום בלי מימד, המפלגה שבראשה עמד. "הרבה אנשים רוצים עכשיו לחדש את מימד", הוא אומר, "חלקם היו קשורים למפלגה וחלקם לא, בעיקר צעירים, לא בהכרח ידועים. אנחנו בוחנים את זה בימים אלו. בכל הארץ מתארגנות קבוצות בנושא. אין כרגע אישיות בולטת בראש המהלך הזה, אבל יש הרבה צעירים שרוצים לעשות שינוי. אמרתי להם שאגבה אותם באופן מלא, אבל לא אתמודד שוב לכנסת. הדברים שאני יכול לעשות בעבודה האזרחית חשובים לי יותר מן העבודה בכנסת".
למה מימד נכשלה?
"היא לא נכשלה".
אבל היא נעלמה.
"תמיד היינו קבוצה קטנה, והיינו בעד חיבורים. כשהחלטנו לרוץ ב־1999, התמודדנו עצמאית. אהוד ברק בא עם הצעה להצטרף אליו ואל דוד לוי ולהתחבר לרשימת ישראל אחת. זו הייתה הצעה מאוד מפתה, והיינו בעד חיבורים – למרות שכל הסקרים הראו שאנחנו בפנים גם ללא חיבור כזה. הרב יהודה עמיטל, שייסד את המפלגה ב־1988, אמר לנו שגם אם יוכיחו באותות ובבת קול מהשמים שיש לנו 5 מנדטים בטוחים, ואילו עם ברק נקבל מנדט וחצי, צריך להצטרף אליו, כי הוא בעד חיבור. זה סתם את הוויכוח במועצת מימד, למרות שהרב עמיטל לא היה אז בתפקיד רשמי במימד. זו הייתה בעיניו אמירה ערכית, לא פוליטית. הבעיה היא שאהוד ברק לא התכוון לחיבור אמיתי, כי כל דבר בשביל אהוד ברק הוא אינסטרומנטלי – להשתמש ולזרוק. במידה מסוימת, זו תכונה שיש גם לראשי ממשלה אחרים, בלי להזכיר שמות. זה גם שרף את ברק בציבוריות הישראלית. הוא לא ידע לעבוד עם אף אחד, והוא באמת היה ראש הממשלה הכושל ביותר שהיה לנו".
למרות זאת, אומר מלכיאור, "היה לנו חיבור וכל הזמן עבדנו בכל התחומים. עשינו דברים משמעותיים מאוד בשלוש קדנציות. אני רציתי להתנתק מברק, אבל הוא אמר: 'בשום אופן לא', ושהוא רוצה 'לכפר על מה שהיה, שיהיו חיבורים חזקים יותר'. החלטנו לתת לזה עוד סיכוי. בסוף מה שקרה הוא שב־2009, לפני הבחירות, נזרקנו. היינו צריכים לרוץ תוך 20 יום; למכור מותג חדש כאשר חלק לא ידעו שאנחנו רצים בכלל". מימד רצה עם התנועה הירוקה, צעד שגרם להרמת גבות. הסיעה לא עברה את אחוז החסימה.
"מאז החלטתי שאני מקדיש עצמי לתחומים שעסקתי בהם בכנסת. לא היו אנרגיות מאז לחדש את העבודה הפוליטית. מישהו אמר לי שמימד היא לא מפלגה, אלא מצב רוח. יש לנו ראייה מורכבת, ואנחנו רואים לכאן ולכאן. ישבתי בכנסת ובממשלה, גם בקבינט המדיני־ביטחוני, ותמיד התפלאתי על כך שיש אנשים שיודעים הכול, וכל מה שקרה מוכיח להם שהם צדקו. בעיניי, המציאות מורכבת. התשובות הן מורכבות, ואני לא יודע את כל התשובות".
מלכיאור מציין שיש לא מעט אנשים בכנסת הנוכחית שהיו במימד. "אני לא רוצה 'לשרוף' אותם", הוא אומר בחיוך, "חלקם באופוזיציה וחלקם בקואליציה. הרבה גם קרובים להשקפת העולם של מימד".
עליזה לביא ואלעזר שטרן?
"כמה היו מאוד קרובים אלינו, והם בכמה מפלגות שונות. יש גם כמה שיהיו חברים בכנסת הבאה. אתה תראה. זה מוכיח את המקום של מימד. היינו קטנים ושוליים, עם חבר כנסת אחד, ועכשיו יש לנו נציגים בכמה מפלגות".
הילד שחיבר עולמות
ביולי 2012 נפטר בנו של מלכיאור, איתן, ממחלת הסרטן. אני שואל אותו לסיום על בנו, ושלא כמו בשאר השיחה, שבה השיב בזריזות, מלכיאור מתמהמה ופניו עצובות. "מעולם לא עירבתי את חיי האישיים והמשפחתיים עם חיי הציבוריים", הוא מקדים. "הוא היה הבן הבכור שלנו, ונפטר מסרטן בגיל 36 עם אישה וארבעה ילדים קטנים. זה היה אחרי מחלה מהירה וקשה. הוא היה ילד מאוד מיוחד שחיבר עולמות.
"הוא חי בתפר שבין העולם הדתי והחרדי, התגורר בביתר עילית והיה אחד מבכירי הסוציולוגים בעולם שעסקו ביהדות. הוא היה בעיצומו של דוקטורט באוניברסיטת ברנדייס בבוסטון על חילון. היו לנו כמה שיחות נפש על מה שקרה ליהדות העולם שהוא חקר ועל הזהות היהודית של היום. הייתה לו חשיבה מקורית בעניין. גם על מה שקורה בישראל. הפטירה שלו היא קודם כול חור בלב. פשוט ככה. זה כואב יום יום. זה נורא בשביל אבא ואמא לאבד בן, והנחמה שלנו היא שיש נכדים. הם ילדים טובים שמגיעים אלינו הרבה, ואנחנו בקשר מצוין".
