פרשת שופטים: יש דברים נסתרים – מדוע כישוף אסור בהלכה?

לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ־לוֹהֶיךָ.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חטיבה נולדה: השילו"ח תיקח את צה"ל לעתיד קטלני יותר
– נשארו מאחור: הפלסטינים בקרב מאסף
– בעקבות ההסכם: הפוטנציאל הכלכלי לתעשיות הביטחוניות

הדרישה להיות "תמים" עומדת כנגד סדרת כישופים והנהגות מאגיות, שהם הפך התמימות. למקרא הפסוקים ניתן ממש לדמיין עולם רוחש כוחות קסומים וחתרניים, המתחרים בבלעדיותה של אמונת הייחוד התמימה. רשימת הכישופים הזו משקפת חרדה אנושית קמאית מפני הלא נודע, ורצון להיאחז ברמזים שימזגו את הזמן והמרחב שאינם בשליטתנו. היא מבטאת רצון לגשר על חידת הזמן החמקמק דרך ניסיון חיבור עבר־הווה־עתיד, אל המתים שכבר מתו ואל העתידות שעודן צפונות; אל עולמות שמעל השמיים, דרך חיזוי בכוכבים ובעננים, ואל הנסתרים עמוק באדמה, דרך לחשים ונחשים וקולות אוב מן השאול.

"תמים תהיה עם ה' א־לוהיך", כלומר תהיה באופן בלעדי איתו, כך שתחוש שלמות ומלאות ולא תצטרך השלמות צדדיות, דרך מעקפים ותחליפים. וכדברי הספרֵי: "כשאתה תם – חלקך עם ה' א־לוהיך".

האם האיסור על הכשפים הללו מכיר באמיתותן של פרקטיקות התקשור והחיזוי, אלא שהן מה"סטרא אחרא", רוחות טומאה השייכות לחוקות הגויים ויש להתרחק מהן, או שהן מלכתחילה הבל ואחיזת עיניים, ומטרת התורה להזהירנו מפני נפילה למהמורות השקר?

מחפשים תחליפים

בסיפור שאול אצל בעלת האוב, נפתחות שתי האפשרויות הפרשניות הללו: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל". מדוע זעקה כל כך? האם עשתה את קסמיה כהרגלה באופל, אך נבהלה כאשר נוכח של שמואל הבינה פתאום שהלקוח המחופש הוא שאול מכרית הידעונים וחייה בסכנה, או שלראשונה בקריירת ההעלאה באוב שלה, שכולה אחיזת עיניים, התרחש הפלא, ורוח אכן מתרגזת לעלות מן התהומות, מה שמבהיל אותה עד אימה?

כך או כך, ברור ששאול הולך אליה במר ייאושו, לאחר שניסה כל דרך אחרת של קשר, "וְלֹא עָנָהוּ ה' גַּם בַּחֲלֹמוֹת, גַּם בָּאוּרִים, גַּם בַּנְּבִיאִים". משהו עמוק בטבע האדם זועק לקשר עם הנשגב והנסתר. האדם מנסה לדרוש א־לוהים, אך בצר לו מגשש לפחות אחר נציגיו או תחליפיו או מתחזיו, מי שיוכל להציע קריאת כיוון.

ואכן, הפסוקים בפרשתנו מציגים מיד את האלטרנטיבה הרצויה לקשר: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱ־לוֹהֶיךָ, אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן". הנביא הוא הדמות המתווכת את הדיבור הא־לוהי, כהשתקפות, כאספקלריה מאירה. במקביל נמצאת בתורה גם דמות הכהן הגדול, הנושא על ליבו מנגנון לדרישת דבר הא־ל: "אורים ותומים – אורים שמאירין את דבריהם, תומים שמשלימין את דבריהם". התורה מציעה דגם לדרוש אל הנסתר ולהישאר מואר ותמים.

מאומן ועד נתיבות

האיסור לדרוש אל המתים מתפרש כמעשה שנועד לעורר את המתים לתקשורת עם החיים. אחת הנגזרות האפשריות היא העלייה לקברי צדיקים, הכרוכה בריטואלים, הילולות ותפילות על הקברים. זוהי סוגיה שנויה במחלוקת הלכתית, שההמון הכריע להיתר (על פניו השונות באומן, במרוקו, במירון, בבית־לחם או בנתיבות). נדמה כי זוהי הסובלימציה התרבותית של הצורך האנושי "לדרוש אל המתים", להיאחז בדמויות פטרונים שהלכו לעולמם, להציץ אל מעבר לפרגוד, לעלות לרגל למקומות של קדושה על־קהילתית ולהרגיש מקושרים ומבורכים.

את כפל הפנים ביחס לתופעת פולחן הקברים וההילולות נמצא בשו"ת "מים חיים" לרבי יוסף משאש ממקנס (1974־1892), לימים רבה של חיפה. ניתן להבחין באמביוולנטיות שלו כלפי התופעה, בהיותו איש הלכה רציונליסט, מנהיג קהילה קשוב היושב בתוך עמו אך גם מתבונן בו בעיני אנתרופולוג אוהד. בתשובה אחת הוא יוצא בבהירות נגד המנהג ש"הכה שורש עמוק בלב כל ישראל" והביא עימו מכשולים רבים:

אין שום מצווה ולא כבוד לצדיקים לא בהשתטחות ולא בהדלקה כלל, ובפרט לטרוח וליסע מעיר לעיר ולהוציא הוצאות על זה… ואם היה נותן מחיר ההוצאות והשמנים לעניים, היה מרוויח שכר טוב ממקור הטוב בזה ובבא.

הוא מוכיח מהתלמוד שהמתים אינן יודעים מאומה מענייני החיים, אך מביא מקורות קדומים להשתטחות ציבורית על הקברים כדי לעורר רגש של רחמים ולהדגיש עד כמה שבריריים הם החיים. עוד הוא מצטט את פסק הרמב"ם שאין לעשות נפש (מצבה) לצדיקים, כי דבריהם הם זיכרונם. זוהי תובנה עמוקה שרוחו של אדם נשארת בעולם בזכות תורתו, וכאשר לומדים מדבריו מחיים אותו וכאילו "שפתותיו דובבות בקבר".

אך בתשובה אחרת לשואל שיצא בחריפות נגד "ההמון הפתאים", התגייס הרב משאש ללמד עליהם זכות. לדידו הציבור מחפש נתיב של אמונה בה' דרך תיווכם של הצדיקים, הנתפסים כדמויות מגוננות ונגישות:

האמונה בצדיקים באה להם מעוצם האמונה בא־לוהים, שמפני שהצדיקים הם עובדי א־לוהים לכן הם חביבים עליהם מאוד, אפילו אחרי מותם. ואף כי נמצאים איזה הדיוטים שאומרים צדיק פלוני תן לי דבר פלוני, ועל זה הזהירו… אל ישים מגמתו נגד המתים, אך יבקש מה' יתברך שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים.

מדרש יוצר

חבורה עמדה בבית העלמין:

אמר שאול: דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, ובאי־מצאו מאי? יִדְרֹשׁ בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים, שמתינו יודיעונו מה נעשה. ענה קהלת: וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וישב לאכול לחמו. השקיפה מיכל מרחוק. קרא כָלֵב: אבותי הַצילוני, שנאמר: מֵאֶרֶץ מֶרְחָק אִישׁ עֲצָתִי. ובִתְיָה אמרה: הֲמִבְלִי אֵין קְבָרִים בְמִצְרַיִם, ולנו אין אלא סיני, סין־טין, שנאמר: וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. החזיק אחריה משה: וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתי, שלא יעשוני גל עד, שדברי הם זכרוני, ככתוב: דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים.

עד שעמד יחזקאל וחזה: לא עצמות אני רואה כי אם ספרים, שנאמר זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם, ותולדותיהם בדבריהם. הוציא גיליון והחל קורא בו: הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם.