לא כל מורה לגמרא הוא מחנך מוצלח

כששאלתי את אחד מוותיקי הלומדים בכולל שאני לומד בו מדוע אינו מעוניין לשמש כר"מ בישיבה תיכונית, הוא השיב לי בהלצה שיש לו בעיה עם ר"מאות. שבתי ושאלתי לפשר הדבר, והוא טען שבעיניו ההחלטה להטיל על שכמו של המחנך את האחריות לדאוג לעולמו הכולל של התלמיד, נראית לו שגויה מיסודה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נאום המשובטים של ח"כ תהלה פרידמן
– הלם: בחדשות 12 "גילו" את סכנות הטיקטוק
– בעקבות ההסכם: הפוטנציאל הכלכלי לתעשיות הביטחוניות

כשמפרקים את הטענה הזו, מבינים שהיא מגלמת בחובה שתי בעיות: דילמה אחת נוגעת לכך שהמחנך, ברבים מהמקרים, הופך לאחראי הבלעדי לטיפול באתגריו החינוכיים של התלמיד. הדילמה הזו קשורה בשאלה חינוכית עמוקה, כמו היחס בין תפקיד ההורים לתפקיד המורים בחינוך הילד, והיא אינה מענייננו כעת.

ברצוני להציף את הדילמה השנייה שנמצאת בתשתית הטענה הזו: בהנחה שמודל המחנך מביא ברכה והצלחה לעולמו החינוכי של התלמיד, מדוע עלינו להטיל את המשימה הזו דווקא על המורה לגמרא?

משא כבד מדי

כל מי שהתנסה בשיעורי הגמרא, כתלמיד ובמיוחד כמורה, מבין כמה המשימה הזו קשה ומאתגרת. לא יהיה זה מופרז לטעון שמדובר במקצוע הקשה ביותר להוראה. הקושי אינו כרוך באתגר הכנת השיעורים בלבד, אלא גם, ואולי בעיקר, ביכולת לשכנע את התלמידים שמדובר בתחום ידע מעניין ורלוונטי. אז מדוע לקחת את שתי המשימות המאתגרות ביותר בשדה החינוכי־לימודי – חינוך והוראת גמרא – ולהטיל אותן על אדם אחד?

יש לכך תשובות רבות ומגוונות, אך על כולן יש לתהות: האם "הצר שווה בנזק המלך"? הנקודה הבעייתית הראשונה, כמו בתחומים רבים בחיים, היא הזמן המוגבל. המשימה החינוכית בוודאי חורגת משעות העבודה הפורמליות של עובדי ההוראה (בהנחה שיש דבר כזה). גם ההיערכות לקראת שיעור הגמרא דורשת עבודה ב"שעות נוספות". ואפילו לא דיברנו על מערכת חיים אישית ומשפחתית שהמחנך רוצה וצריך לנהל.

הנקודה השנייה נוגעת לדמות המחנך. תחום החינוך ותחום הוראת הגמרא שייכים לדיסציפלינות שונות בתכלית. השוני העקרוני בין שני התחומים משליך על הדמות המקצועית האופיינית המתאימה לכל תחום, וזאת בשתי רמות: ברמה הבסיסית – מבחינת הכישרון והיכולת. הן המשימה החינוכית והן הוראת הגמרא דורשות מיומנויות ייחודיות מאוד, שאינן נחלתו של כל אדם ואף שונות זו מזו. הסבירות למצוא את שתי המיומנויות הללו באדם אחד נמוכה בעליל. ישנם תלמידי חכמים רבים שכישרון ההוראה שלהם בולט, אך היכולת שלהם לפתח קשר אישי עם התלמיד ולהבין לעומק את עולמו הפנימי, נמוכה מאוד. מאידך, ישנם מחנכים מופתיים, רגישים ומעורים בתחומי החיים של תלמידיהם, אך הידע התורני שלהם דל וכושר הניתוח וההוראה שלהם אינו מספק. מעטים הם האנשים שזכו לשני השולחנות הללו.

ברמה הנוספת, והמקבילה במידה רבה, מדובר בכמיהות שונות בנוגע למימוש העצמי. יש מי שהעולם החינוכי הוא בנפשו, וכל רצונו בעולם הוא לעצב את דמותם של תלמידיו ולדאוג לרווחתם הנפשית. ויש מי שעניין החינוך אינו נוגע לו כלל וכלל, וכל שברצונו הוא למסור ולהעביר את הידע התורני שרכש, כחוליה בשרשרת הדורות הארוכה שהחלה בסיני.

ציפיות ושברן

הנקודה האחרונה מובילה אותנו לדיון נוסף. מדי פעם עולה הדיון בנוגע לאופק, או ליתר דיוק חוסר האופק התעסוקתי של תלמידי החכמים היושבים ושוקדים על תורתם בבתי המדרש. העובדה שמספר דורשי המשרות גבוה בהרבה מהמשרות המוצעות בפועל, היא נתון ידוע שכמעט איננו ניתן לויכוח. וזאת מבלי להתחשב בשיעור הדורשים הפוטנציאליים, לו היה מדובר ביעד אפשרי.

שמעתי פעם מראש ישיבה חשוב ומקובל בציונות הדתית, שנוהג להורות לתלמידיו הבוחנים את האפשרות להמשיך במסלול ההוראה התורנית, שייקחו בחשבון את האפשרות שבסופו של דבר הם יימצאו עצמם בשורות ההוראה בישיבות התיכוניות, ולא יזכו למשרה הנחשקת של הוראת גמרא בישיבות גבוהות. מובן שמדובר בהוראה אחראית שראויה למי שאמרה, אך היא טומנת בחובה גם ביקורת סמויה. לדברי אותו רב, כפי שבוגרי ישיבות גבוהות מוכנים להשתלב בתחומי עיסוק אחרים אף שהם יודעים שהסיכוי להגיע לשכבה העליונה של התחום היא נמוכה, כך ראוי שיהיה הדבר ביחס לתחום החינוך.

אלא שלפי מצב העניינים כיום, נראה שר"מ בישיבה תיכונית ור"מ בישיבה גבוהה עוסקים בתחומים שונים בתכלית. ר"מ בישיבה גבוהה משקיע את רוב מרצו בלימוד התורה והוראתה, ואילו ר"מ בישיבה תיכונית, במקרים רבים עסוק רוב הזמן בטיפול בענייניהם האישיים והחינוכיים של תלמידיו, בעוד הוראת תורה ולימודה נדחקים לפינה במידת מה. לומר לאדם ששאיפתו היא להורות גמרא ולהתפתח בלימוד התורה, לפנות לשדה ההוראה בישיבה התיכונית, משול להפניית סטודנט שהשלים את חוק לימודיו במדעי המחשב – לעסוק בעריכת דין.

תלמידי מרכז הרב הוותיקים מספרים שמרגלא בפומיה של ראש הישיבה ר' אברום שפירא, שכפי שצריך רופאים תלמידי חכמים ומדענים תלמידי חכמים, צריך גם רבנים תלמידי חכמים. כאשר מביטים בעיניים פקוחות על מצב לימוד התורה בציונות הדתית, הוא עשוי להדאיג. חשוב להבין שמדובר בבעיה ולהכיר בה. מדי פעם אף ניתן לשמוע וידויים כנים וכואבים בעניין הזה מפי גדולי תלמידי החכמים בדורנו.

אחד הפתרונות שהוצעו להתמודדות עם הבעיה הזו הוא יוזמתה המבורכת של "קרן אחד לאחד". הסיוע הכלכלי הנדיב של הקרן מאפשר לתלמידי חכמים מוכשרים להישאר עם הראש מעל המים בתקופת האברכות, המאתגרת מבחינה כלכלית. חרף החשיבות של הפתרון הזה, הוא חלקי. ניתן כאן מענה לתקופה משמעותית של שלוש שנים, מבלי לתת את הדעת לשאלה מה יהיה הלאה. אברך אינו הופך לתלמיד חכם בשלוש שנים, וגם לא בשמונה ובשתים־עשרה. תקופת הלימוד הסדירה חשובה מאין כמותה, והיא מניחה את היסודות שעל גביהם יבנה האברך את קומתו התורנית והלימודית, אך אלו רק יסודות. כפי שנטען לעיל, היכולת של ר"מ בישיבה תיכונית לבנות קומות משמעותיות בהשכלתו התורנית מוגבלת למקרים בודדים מאוד, אם בכלל.

זקוקים לגישה אישית

את הוראת הגמרא יש לפצל אפוא מתפקיד המחנך. זוהי טענתנו. אולם מה יהיו תחומי אחריותו של המחנך? מה יהיה המקצוע שאותו ילמד?

דומה שהתשובה לכך היא הוראת מחשבת ישראל. המודל הזה קיים בישיבות גבוהות רבות, בהן המשגיח (במקומות שבהם הוא משמש כדמות חינוכית) עוסק במקביל בתחומי המחשבה. ניצנים לתופעה הזו אפשר לזהות גם באקדמיה, בדמות התוכנית ל"חינוך יהודי" שמוביל פרופ' אבינועם רוזנק באוניברסיטה העברית. בניגוד להוראת הגמרא, הוראת מחשבת ישראל דורשת פניוּת נמוכה יותר, ושילובה במקצוע החינוך מאפשר לבצע את שתי המשימות באופן משמעותי.

השילוב המוצע לא רק שיתרום באופן עקיף להוראת הגמרא, שתהפוך למקצועית יותר, אלא אף יעניק עדנה מחודשת לתחום המחשבה בעולם הישיבות. לפי המודל המוצע, תלמיד הישיבה הגבוהה יחליט בשלב הבוגר של שנות הישיבה לאיזה תחום הוא מעוניין לפנות. מי שירצה לעסוק בהוראת גמרא ישקיע את יתרת שנותיו בלימוד מעמיק של מקצוע הגמרא והוראתו. ומי שתגמול בליבו ההחלטה לפנות לתחום החינוך, יֵדע שמוטלת עליו המשימה להשלים באופן יסודי ומקיף את השכלתו המחשבתית.

כאן המקום לסייג את החלוקה הדיכוטומית שהוצגה לעיל. אין ספק שהמורה לגמרא נדרש ליכולות חינוכיות ודידקטיות, בדיוק כפי שישנה ציפייה שדמות המחנך תגובה ברקע תורני משמעותי. לא כל תלמיד חכם יכול לשמש כמורה לגמרא, ולא כל דמות חינוכית ראוי שתמלא את תפקיד המחנך בישיבה התיכונית. אלא שהאיזונים בין שתי היכולות הללו שונים באופן דרמטי ממה שמצופה או נדרש כיום מר"מ בישיבה תיכונית.

בשנים האחרונות גובר הצורך של נערים בגישה חינוכית נוגעת ואישית. הקריאה לפיצול בין התפקיד הרבני והתפקיד החינוכי נובעת ממקום שמכיר באופן מלא בצורך הקיים ומתוך דאגה למימושו באופן מיטבי, לצד דרישה לביטוי הולם לצרכים התורניים, החשובים לא פחות. בדברינו יש ניסיון להציג מודל אשר מטרתו לחזק את שני התחומים הללו: החינוכי והתורני.

כדי להשלים את התהליך בשדות השונים נדרשים תהליכים נוספים וקיימות בעיות רבות שאיני מעלה כעת, ואולי אף לא ניתן לשערן עד שלא ננסה ליישם אותו בפועל. מסתבר, למשל, שאם נסתפק בפיצול תפקיד מורה הגמרא מתפקיד המחנך, בשלב הראשוני הדבר דווקא יוזיל את מקצוע הגמרא שיידחק לפינה במידה מה. בצד החששות הללו, אני סבור שלהפטיר כדאשתקד יהיה לא אחראי, ובעוד כמה שנים אולי אף לא אפשרי. המציאות מחייבת אותנו לחשוב מחדש על האופן שבו אנו מבקשים להנחיל את דבר ה' בעולמנו.

איציק וולטרס הוא אברך בישיבת הר עציון