ב-ג' באלול נציין שמונים וחמש שנה לפטירתו של הראי"ה קוק. עשר שנים קודם לכן, ב-ז' בניסן תרפ"ה, התקיים הטקס החגיגי של פתיחת האוניברסיטה העברית בהר הצופים, שהייתה אז גולת הכותרת של הגשמת המפעל הציוני. הטקס נערך ברוב עם, במעמד ראשי הציבור היהודי ונציגי בריטניה – הלורד בלפור, הגנרל אלנבי והנציב העליון הרברט סמואל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אפשר לבקר את "היהודים באים", אבל להפגין נגדה זה גרוטסקי
– בעקבות ההסכם: הפוטנציאל הכלכלי לתעשיות הביטחוניות
– היהודים באים: אפיקורסים, לא עמי ארצות
חיים וייצמן, אז נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, לחץ על הראי"ה שישתתף באירוע, והבטיח לו שבאוניברסיטה לא ילמדו ביקורת המקרא. הרב נענה להזמנה ונאם בטקס. אף שהאיצו בו לקצר הוא התעקש לומר את דברו עד תום, ואף הוסיף תפילה. מדבריו מתברר שלא סמך על ההבטחות, ואת היחס האמביוולנטי שלו הסביר באמצעות הפסוק מספר ישעיהו: "אז תראי ונהרת, ופחד ושמח לבבך". הלב מתרחב בנהרה נוכח אירוע מכונן שכזה, המבטא את תחיית האומה וקבלתה על ידי אומות העולם. אם כן, הפחד למה הוא בא?
התשובה היא שעם ישראל שומר על ייחודו באמצעות ההגות הפנימית המקודשת בתוך אוהלי התורה, בעוד האוניברסיטה פותחת אותנו לתרבות העמים ומכניסה משלהם אלינו. קשר זה עשוי להעשיר את רוחנו, אך עלול גם לטשטש את ייחודנו ומהותנו. מכאן הפחד, שגורם לנו להיזהר. מי שלא פחד בעבר מן הקשר הזה נגרף בזרם הטמיעה ואבד לנו. גם עכשיו, אם לא ניזהר תאבד האוניברסיטה את דרכה ואת זיקתה לבניין הארץ ולתחיית העם.
עברו תשעים וחמש שנים, שבהן האוניברסיטה התפתחה והתרחבה מאוד. היא אחת ממאה האוניברסיטאות הטובות בעולם, יש בה עשרות אלפי תלמידים וחמישה קמפוסים גדולים, ונלמדים בה כל ענפי המדע, התרבות והחברה. אך "נבואתו" של הרב התקיימה. ייחודה היטשטש וכבר אין לה מחויבות ציונית לאומית. העיסוק המדעי ביהדות ייבש את הלחלוחית, וסופו שכילה את עצמו ואינו מושך תלמידים. אפילו העברית הפכה לה לאחרונה לנטל, וכבר נקבע המסלול שבו תידחק לשוליים.
לחלק השני של דברי הרב לא הושם לב. הוא בחר באותו מעמד להכריז על חזונו להקים את "הישיבה המרכזית העולמית"; לא עוד ישיבה חשובה, אלא אלטרנטיבה לאוניברסיטה. בית מדרש גבוה שאליו ינהרו מכל העולם אלפי תלמידים הבקיאים בתנ"ך ובש"ס, ללמוד בטהרה ממקורה של תורה את כל מקצועותיה: תנ"ך, מדרשי הלכה ואגדה, מבוא המשנה והתלמוד, גמרא ופוסקים, שיטת המשפט התלמודי, שימוש מדעי הטבע לתלמוד, פילוסופיה עברית לתקופותיה, החכמה הפנימית העברית לתקופותיה, ספרי המוסר, היסטוריה של העם וגיאוגרפיה של הארץ, לשון וסגנון ספרותי. כאן יגדלו חוקרים, סופרים ויוצרים, בהלכה, באגדה ובכל מערכות חכמת ישראל.
הרב סבר שאין טעם להילחם באוניברסיטה, אלא יש לבנות את בניין התורה כה גדול וגבוה, שבענייני היהדות לא יזדקקו לה ולא תהיה לה משמעות, שכן יפנו לישיבה המרכזית העולמית:
אנכי איני עוסק במלחמה שלילית, כי אם במלחמה חיובית. ולעומת המכון למדע היהדות, שגם אם צביונו היה נשמר בלא נסיגה רבה מדרך היהדות, לא היה נותן לנו את הרכוש הרוחני השלם, קדושת התורה ותום האמונה בקדושתה וטהרתה, קל וחומר שאין שום תקוה על השמירה שלו ממדחפות גדולות אל תוך הקלחת של כל המחלקה הזרה הארסית השולטת בעולם החילוני (תעודות חדשות, הרב ארי יצחק שבט, המעיין גיליון תמוז תשס"ז, וכן באתר דעת).
אלא שחזונו זה לא התגשם. התקבצו סביבו במרכז הרב כמה עשרות תלמידים, אבל ישיבה מרכזית לא קמה. האם משום שהיה עסוק ברבנות הראשית ולא יכול היה להתמסר לכך? האם בגלל מחסור בממון ובאנשי מעשה? ואולי כי הקדים את זמנו, ובני דורו לא הבינו את תורתו ואת חזונו הנשגב ולא היו בשלים לבלוע חידושים כאלה?
מכאן בוקע האור
מעט מאוד מדבריו של הראי"ה נדפסו בחייו, ואלה היו שונים מכל שהכירו עד אז. כשהוא דיבר בשבח "ההתעמלות שצעירי ישראל עושים", אמרו: התיר הרב קוק כדורגל בשבת. לא עלה על הדעת שעם ישראל יזדקק לכוח צבאי כדי לבסס את אחיזתו בארץ. כשקירב את החלוצים אמרו שהוא מחניף לכופרים, ולא הבינו את עומק "סגולת ישראל" שלו. הוא דיבר על "אחדות הקודש והחול", אך בני דורו ראו במודרנה אויב מסוכן. החילוניות אכן הלכה והתגברה, זרמי הכפירה והחוצפה שטפו את העולם, ולא נראה שנשאר מקום לתורה בחיים המודרניים. בגמר כיתה ח' זרקו רוב התלמידים את כובעי הברט שלהם, והאידיאליסטים הצטרפו אל התנועות החלוציות שהלכו לגאול את הארץ. נדמה היה לכול שתוך שנים ספורות לא יישאר שריד לציבור הדתי.
אף על פי כן, הראי"ה האמין ש"מעז יצא מתוק", הכפירה בחוצפתה תקלף את קליפות הסיגים של האמונה, את היראה וההרגל, והאמונה תצא מן המאבק מזוקקת ומחוזקת, מתוך בחירה, אהבה והבנה מאירה. הוא התאכזב מן האדישות, אך לא התייאש:
היה ראוי לי לקוות לתוצאות יותר מזהירות והכרה יותר רחבה, מאת קהלנו הגדול יברכהו ד'. אבל הלא יודעים אנחנו, את ים התלאות שאנו טבועים בו… עד אשר אין פלא כי קול כזה שיסודתו בחיי הרוחניות והאצילות הנפשיות לא נשמע כל כך בחזקה. אבל בכל זה לא רפו ידי וחזקה היא תקותי" (אגרות הראיה ד, א'קמג).
רק לאחר הקמת המדינה צמח דור חדש שהיה בשל לקלוט את תורת הרב, ואז החלה הישיבה לצמוח. היו בה רב זקן ומאה תלמידים, אך שררה בה תחושה של עוצמה כבירה. פה המרכז, מכאן בוקע האור ונמצא המפתח לכל בעיות העולם. יש לנו דרך רחבה של לכתחילה, והתורה גדולה ונשגבה ויש בה הכול; היא מאחדת גוף ונשמה, קודש וחול, עולמו של היחיד עם הכלל וכנסת ישראל. כאן, בתוך התורה, אין מקום לפחד: "צריך לעולם להרחיב את גבול הדעה שלה עד אין קץ ותכלית, בלב אמיץ, בלא יראה בלא מגור ופחד כלל" (הפחד, עקבי הצאן).
צמחו לנו משם שתי ישיבות גדולות וחשובות – מרכז הרב והר המור. יש בהן מאות תלמידים ושקידה רבה, אבל חזון הישיבה העולמית לא התגשם. הן לא נטלו על עצמן את המשימה לפתח את כל מקצועות התורה, ליצור מוקד מרכזי של מחקר, יצירה וחידוש. גם הנהגה רוחנית רלוונטית לא תצמח משם. כפי שאמר לי פעם מו"ר ר' אברהם שפירא בסגנונו החריף: "ראשי ישיבות לא מבינים שום דבר בענייני המציאות ואחריות לציבור. הישיבות סגורות בתוכן, עוסקות בתלמידיהן, שם הם רשאים לטפס על הקירות. הנהגה ציבורית נשארה רק בידי רבני קהילות ואדמו"רים, שחיים בתוך המציאות ועוסקים בענייני הציבור יום יום".
ספרייה גדושה
עם זאת, תלמידי שתי הישיבות הביאו למערכת החינוך ולבני עקיבא נטפים מן האור הגדול של הרב, ודי היה בכך לזקוף את קומתו של הדור החדש. הבשורה הגדולה של "תורת חיים" אפשרה לו להשתלב במציאות ולחבר את כל תחומי החיים. נוצר מעגל גדול של תורה וחינוך, שממנו יש לנו היום ישיבות רבות ואלפי תלמידים. וכך, הרבה מן החזון התגשם במשך השנים על ידי הציבור הדתי־לאומי כולו, שיצר "חידושי תורה" שלא היו כמותם:
א. לפני שישים שנה ניצבו בארון הספרים היהודי אולי שני ספרים עכשוויים: "פרקים במחשבת ישראל" של הרב שאול ישראלי, ו"דורנו מול שאלות הנצח" של אהרן ברט. עולם האגדה, המחשבה וההגות לא היה קיים. היום כבר אין בו מקום מרוב הספרים שגודשים אותו, הכתובים בעברית ברורה ומדברים בשפת הדור; ספרים פופולריים, לצד כתיבה לעומק.
ב. תורת החסידות זכתה בציבור הדתי־לאומי ללימוד ובירור מעמיק, תוך השוואות וראייה רחבה, יותר מאשר בחסידויות שנושאות את שמה.
ג. נוצר מצע הלכתי לתורת הציבור והמדינה ולהתמודדות עם העולם המודרני, כדוגמת כרכי "התורה והמדינה" וארבעים כרכי "תחומין".
ד. לימוד התנ"ך היה מוזנח, ובישיבות חששו ממנו. מרן הראי"ה חיזק את הלימוד הזה, והשיעור היחיד שנתן מו"ר הרב צבי יהודה באולם הישיבה, היה שיעור בתנ"ך ובו "מהלכים" מחודשים שלא נשמעו כמותם. לימוד התנ"ך נמשך על ידי הרב יואל בן־נון בהר עציון, ופתאום נולד, יש מאין, עולם עצום ועושר מופלא של "פשטות המתחדשים בכל יום".
ה. נולדו שילובים מופלאים של ספרא וסיפא, נשים לומדות תורה, מכוני תורה ומדע, רפואה, טכנולוגיה, כלכלה וחקלאות.
ו. נוצר ים גדול של דרשות ושיעורים נקודתיים, לצד לא מעט מחקרי רוחב. בתוכו התגבשו הרבה תוצרים בעלי ערך, עומק ורוחב דעת.
לחדור אל מבצרי היריב
ביקש הציבור הדתי לשבת בשלווה על זרי הדפנה וליהנות מהישגיו. אמר הקב"ה: לא דיים לצדיקים מה שמתוקן להם בעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה? לפתע מתגלה שכל זה לא מספיק, שכן גם הרשעה עשתה חיל. לאוניברסיטה של פעם היה חזון לאומי, עכשיו כבשו הליברליזם והתקינות הפוליטית את האקדמיה ואת עולם המשפט והתרבות, ומאיימים למחוק את כל ערכי העבר. נוצר כאוס עולמי, אירופה מאבדת עצמה לדעת, ואנו מוצאים עצמנו במגננה מתמדת; ניצבים בפני מהלך תרבותי מתמשך ורב־זרועי שמכרסם תחת ערכי המוסר הבסיסיים ביותר.
אם לפני מאה שנה, כאשר עולם התורה היה בשפל והדתיים בנסיגה גורפת, האמין הרב אמונה מוצקה שצריך להיזהר אך לא להיבהל, היום, כשהעולם הדתי והתורני נמצא בכיוון של התקדמות, על אחת כמה וכמה. אך ערכי היסוד לא יכולים להתקיים רק מכוח האינרציה ואין לסמוך על המובן מאליו, אלא יש לבסס גם אותם על יסודות מוצקים של הבנה וקבלה מרצון.
האתגר שלפנינו קשה, מורכב וארוך טווח, אבל יש לנו עולם פנימי עמוק וחזק. אל לנו לבזבז זמן בשלילת הרע, אלא להתרכז בעשייה חיובית: להמשיך לבנות את האלטרנטיבה, לבסס מחדש את היסודות ולהרים את בניין התורה עוד יותר גבוה. לכתוב יותר ברור ועמוק, ביתר חכמה ומקצועיות.
עלינו לחדור אל מבצרי היריב ולהשיב לו בכליו שלו, לדעת לדבר בשפתו. גם אמנות, ספרות, מוזיקה, ציור, קולנוע וסאטירה טובים ישרתו את המטרה. אנו יודעים שהתקשורת שבויה וקולנו לא נשמע, לכן עלינו למצוא אפיקים אחרים שדרכם נפיץ את האור, יותר חזק ויותר מבהיק.
מחאות לא יועילו, הן לא עושות רושם על איש. הגברת המתח מלבה את אש השנאה והמחלוקת ומונעת כל אפשרות של הקשבה. היא מחדדת את עמדות הצדדים ומזינה את זעקות ה"הדתה". רוב הציבור נוטה ביסודו אל המסורת, ועלינו לקרב אותו אל שורשיו. אבל לשם כך צריך להנמיך את הלהבות, לשכנע, לאחד ולחבק את העם המיוסר. עלינו לצאת נגד שנאת החינם המשתוללת, לדחות את רוחות הפירוד החוצצים בין המחנות, לרפא את הפיצול המפלגתי שמשסע את העם וגם את מחננו שלנו.
הציבור הדתי־לאומי מתחיל אולי להבין את עומק הבעיה הניצבת לפניו. דווקא החוג היותר פנימי משדר אותות של תבהלה. "כי השתות יהרסון צדיק מה פעל". הבהלה מסוכנת, כי היא מגיבה בקול ניחר וב"אוי וויי" לא חכם לא במקום, מריר ופלגני.
לפני שנים השכים יהודי במסירות ועמד עטוף טלית ושטריימל כל שבת במרכז ירושלים, וקרא לכל מכונית עוברת "שבת, שאבעס". האם הועיל במשהו? האם מישהו השתכנע ושינה את דעתו? ארגוני ליב"ה, חות"ם ודומיהם מדווחים על מחאות בלתי נלאות, אבל מה מידת האפקטיביות שלהן? האם הצליחו יותר מאותו יהודי?
מול גל עכור, אין כל תועלת בסיסמאות פשטניות וזעקות שבר. את החושך אין מגרשים במקלות, "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה" (ערפלי טוהר).
הרב יגאל אריאל הוא יו"ר מוסדות רוח הגולן
