מתוך הערפילים ההיסטוריים של ימי קדם, שב ועולה סיפורם של עשרת שבטי ישראל האבודים. מידע על אודות שבטים אלה, שאבדו לנו מעבר לנהרות הפרת והחידקל, נזכר בדברי הנביאים ובכתובים, בספרות חז"ל ובכתבי הגאונים והראשונים החל מימי הביניים המוקדמים, דרך העת החדשה ועד ימינו. מלבד חכמי ישראל כתבו על הנושא גם כמרים נוצרים, היסטוריונים מוסלמים, אנשי צבא ומתעניינים נוספים, אך ניכר כי הנושא תפס תאוצה מחודשת לקראת המאה ה־21.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תושבי רחביה הפסידו בעתירת בלפור אבל לטענתם ניצחו בקרב
– רגע לפני סוף הקיץ: חוויות שישאירו טעם של עוד
– בית הדין בהאג: חיזבאללה לא קשור לחיסול חרירי
ראשיתו של העיסוק המחודש בחיפוש אחר אותם שבטים נשא אופי רומנטי, כפי שהיטיב לבטא המשורר אורי צבי גרינברג:
…נעבור את הגשר ונבוא אל מקום שקודם לא ידענו אודותיו, ולפי חוש הריח נלך עד כי נבוא אל בית היין, בו מסובים היהודים האדומים אשר מעבר לסמבטיון. יהודים ששער ראשם אדום וזקנם אדום ולבושם לבן מן הלבן וכדי יין אדום לפניהם על השולחן, והם ירגישו שאנו שלהם ויקדמונו לשלום. (אצ"ג, כל כתביו, ט, 162)
קריאתו של הרב אליהו אביחיל ז"ל לפני כארבעים שנה הובילה לחיפוש מעשי של שבטים אלה והתחקות אחר מקומות הימצאם. הרב אביחיל ייסד לשם כך את עמותת "עמישב – למען נדחי ישראל", ומאז 1980 ניצב בראש משלחות שפנו אל המרחב ההינדו־אפגני ואל מרחבים גאוגרפיים נוספים, כדי לאתר שבטים אבודים אלה. השותפות האקטיבית של עמותת עמישב באיתורם, הבאתם וקליטתם של בני שבט המנשה במדינת ישראל, הייתה לגולת הכותרת במפעליו של הרב אביחיל. ב־2006 הועבר הטיפול בתהליך הגיור והקליטה של בני המנשה מעמישב לידי מיכאל פרוינד, מנכ"ל שבי ישראל, וסוגיית הפתאנים המוסלמים בהודו, שהמשלחת הראשונה בראשות אביחיל נפגשה עימם כבר ב־1980, הפכה לאחת הסוגיות המרכזיות בפרויקט מציאת עשרת השבטים האבודים.
שורשיהם ההיסטוריים של הפתאנים נעוצים אי־שם ברמת איראן, אסיה התיכונה, מדבר ערב וארץ ישראל. בתי אב רבים על פני המרחב ההינדו־אפגני מזהים את מוצאם בבני ישראל (בַּנוּ אַסְרַאִא'יל'), אך יש מהם הסבורים שמוצאם בגזע הארי (15 לפנה"ס), בסקיתים (מאה שביעית לפנה"ס), בצאצאי אלכסנדר מוקדון (מאה שנייה לפנה"ס) או בעבדים משוחררים שהגיעו ממרכז אסיה להודו החל מהמאה ה־13 לספירה.
חרף ניסיון ההכחשה של המוצא הישראלי, בתוך בתיהם ניתן עדיין לזהות שרידי מנהג יהודי כמו נישואין תוך־קהילתיים, ברית מילה בסמוך ליום השמיני, הפרדה בין בשר לחלב, הימנעות מבשר גמל, הדלקת נרות ביום חמישי בלילה, בתי קברות נפרדים ועוד. עיון בספרי היוחסין העתיקים שלהם מעיד כי מוצאם בשבט יהודה ובמלך שאול בן קיש, וגם במלכם ואביהם המיתולוגי, ח'אס עבאד אל־רשיד (600 לספירה לערך), שמוצאו משבט בנימין.
עם הפתאנים ברג'סטאן, קשמיר, אוּטַר־פּרַדֵש ואף היידראבאד שבהודו, הולך ומתהווה במשך 14 השנים האחרונות קשר חי, יציב ונושם, שעם עבודה נכונה והשקעה כספית מתאימה יוכל להתרומם לכדי ידידות עמוקה שאפשר ותוביל בסופו של דבר, מתוך זהירות ושיקול דעת, לתהליכי הצטרפות ממשיים של מי מהם שבאמת ירצה בכך, אל העם היהודי. ככל פעילות חינוכית־הסברתית, אף אל מול קהילות אלה נדרשת עבודה סבלנית וארוכת טווח, תוך בירור מעמיק של השאלה מדוע כה חשוב, דווקא בימים אלה, להוסיף ולקדם את ביסוס הקשר עם הפתאנים בהודו.
חלק מהגאולה
גאולת ישראל מתנהלת לה מזה דורות קמעא קמעא. על דורות אלה מוטלת האחריות לפעול למען תהליך שיבת העם היהודי לציון, יישובה המחודש של ארץ ישראל ובואו של המשיח. גישה זו היא המובילה אותנו להשתדל למען חיזוק הקשר עם הפתאנים, שכן אף הם, על פי הגדרתם, "בני ישראל" הם.
ישנן שתי דרכי השתדלות אפשריות בכיוון הזה: האחת, בהתאם למובנו הרעיוני של הפסוק "ותלבש אסתר מלכות", המלמד כי את הגאולה יש לקדם מתוך הצנע לכת, מבלי להתבלט ומבלי לנסות לחפש אחר תשומת לב יתרה, תוך אמונה כי ברכת הגאולה שורה דווקא בסמוי. אודות השיבה השנייה למדנו מעזרא הסופר: "וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת ה' הָאֱ־לֹהִים הַגָדוֹל", ואמרו חכמינו "שגדלו בשם המפורש". בניגוד לאסתר המסייעת בדרכים של הלבשה והסתרה, עזרא בקריאתו הגדולה ודאי מותיר רושם רב לדורות הבאים. עם זאת, ניכר כי קריאתו זו איננה משיגה את מטרתה העכשווית בכל מלוא היקפה.
בתקופת מעבר זו שלנו, מהחזון אל ההגשמה, ניתן לחלק את נדחי ישראל לשתי קבוצות עיקריות: על הראשונה נמנים אלה שכבר היגרו לישראל, התיישבו בה ומנהלים בה חיים יהודיים. מבין קהילות אלה ראוי להזכיר את צאצאי האנוסים מדרום אמריקה, קהילות ביתא־ישראל וצאצאי הפלשמורה מאתיופיה, יוצאי מדינות חבר העמים ובני המנשה מצפון מזרח הודו. הבאת קהילות אלה לישראל הייתה מלאכת מחשבת, שלוותה בדרך כלל בחשאיות רבה. אמנם אין מקום להשוות בין הקהילות, ולכל אחת קשיי הגירה משלה, אך בכולן ניכר אותו מאמץ מרובה, ברוח הדברים שנאמרו על רות המואביה: "וַתֵרֶא כִי מִתְאַמֶצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָה".
על הקבוצה השנייה נמנות קהילות הפתאנים שעל פני המרחב ההינדו־אפגני. לפני כארבעים שנה יצא הרב אביחיל יחד עם הרב אליהו ברין במסע הסברה, שתכליתו חיזוק המודעות לכך שהפתאנים הם צאצאי בני ישראל והאחים הביולוגיים האבודים של העם היהודי, והם אף פרסמו את החוברת "האובדים בארץ אשור: נדחי ישראל ויהודה". בשנת 1980 ארגן הרב אביחיל משלחת ראשונה שכללה את פרופ' שלווה וייל, פרופ' מרדכי רוטנברג וחברים נוספים, למסע בהרי ההימליה הפסטורליים של חבל קשמיר. הם פגשו אוכלוסיות כפריות שנהגו בהם מנהג הכנסת אורחים וענו לשאלותיהם. פניהן היהודיות ומנהגיהן העתיקים עוררו התרגשות רבה בקרב חברי המשלחת.
שאלות של גנטיקה ואמינות
ב־2006, לאחר שני מסעות ארוכים שערכתי בצפון הודו, שנבעו מתוך סקרנות ללמוד את מסתרי האוריינט, נפגשתי לראשונה עם הרב אביחיל. בסלון דירתו הוא הבהיר כי לדעתו כל ההימליה, מנפאל ועד טיבט, מלאה בשרידי עשרת השבטים האבודים. כששאלתיו איך נדע מיהו שריד יהודי, העניק משקל רב לחקר המנהגים וסבר כי אם נצליח להוכיח שיש לפתאנים שריד של מנהג יהודי, די לנו בכך כדי לשוב ולזהותם כצאצאי עמנו.
במשך כל אותה שנה הוספנו להיפגש כמעט מדי ערב. לבקשתו הקלדתי את יומני מסעותיו ואף ערכתי סדר בארכיונו הפרטי. בעיצומו של צום תשעה באב הוא ביקש שנשוחח על הסוגיה הפתאנית, שכן רעיון עלה במוחו שאסע להודו כדי לשרטט קווי מתאר ראשוניים עליהם ועל מנהגיהם. בד' בתשרי תשס"ח נסעתי אליהם לראשונה. לא תיארתי לעצמי אז כי נסיעה זו אכן עתידה לחשוף טפח חדש ושונה ממסתרי האוריינט, שעד היום מושך אותי אליו כמנגט.
הרב אביחיל נפטר בד' בתשרי תשע"ו, שמונה שנים בדיוק לאחר צאת המחקר לדרך. חזונו אכן התממש, וצר לי כי הוא איננו עימנו כאן כדי לראות זאת. לפנינו ניצב כעת שולחן בעל ארבע רגליים, הכולל חקר כרוניקות אפגניות עתיקות; שורה ארוכה של מנהגים בעלי דמיון למנהג יהודי רבני וקראי עתיק; וספרי יוחסין עתיקים מהארכיון של הבארא־הזארי (הממונה על שימור והעברת מגילות היוחסין), שגילָם למעלה מחמש־מאות שנים ובהם נזכר במפורש ייחוסם של הפתאנים. לאלה מצטרפת אף הגדרתם עתיקת היומין של הפתאנים את עצמם כצאצאי עמנו. עם גילויים מרגשים אלה היה ראוי המסע להסתיים.
אך כל זאת רק לכאורה, שכן עדיין נדרשים מחקרי DNA ראויים. המחקר עצמו מהווה רק פיילוט, ועדיין קיימות ספקות לא מעטים באשר למהימנות ספרי היוחסין. אך לא רק בעיות של גנטיקה ומהימנות ניצבות בפנינו. אף הקשר של הפתאנים אל ח'אס, ומתוך כך אל המלך שאול ובני בנימין ויהודה, עדיין לוט בערפל. אמנם ישנן כרוניקות המאששות תיאוריה זו, ואף הפתאנים עצמם תומכים בה מזה דורות, אך עדיין לא נתקבלה ראיה מספקת כי הקהילות שפגשתי אינן מדקלמות, אם לא מזייפות חלילה, מקְטע יוחסין כלשהו שלא באמת מתייחס אל אבותיהם. לא ניתן להסיק כי אכן קיים ביסוס חד־משמעי לקשר עתיק יומין זה.
הכלה לא באה
בשנים האחרונות מתרחשים תהליכים שמגמתם בנייתו של גשר ישראלי־פתאני. לאורך הגשר ישנם כבר כמה אורות מנצנצים, כגון לימודיו של הפרופסור הפתאני נברס אפרידי בישראל, עריכתם של שני סרטים על אודות הפתאנים, ביקור נשיאי תנועת "אנג'ומן אל־פתאן" בישראל, ביקוריו של מורי וידידי הרב אליהו בירנבוים אצל הפתאנים ברג'סטאן, קיומו של כנס בן יומיים בינואר 2019, ואחרון חביב: ייסודו בקיץ 2019 של מכון מחקר ישראלי פתאני (I.P.R.I) – שלוחה מחקרית בתוך המרכז החינוכי של Arabic & Persian Research Institute (A.P.R.I) בעיר טונק שברג'סטאן.
אך עם כל הרצון להתקדם, עלינו להקשיב לקולות העולים מהשטח. לאחר הכנס בג'איפור בינואר 2019, סיכם הרב בירנבוים את המצב במילים הבאות: "באנו לרקוד לפני הכלה, אך לא הייתה כאן כלה כלל". כל זמן שהייתי שם רק אני, תחת המגבעת של החוקר, עם מצלמת וידאו ומחברת, הכול היה בסדר. אך כאשר לפתע באים בעקבותיי אורחים נוספים, הם מעוררים חשד ושאלות מצד הפתאנים: מה רצונם של אלה? הלגיירנו הם מבקשים, להופכנו ליהודים? האם ברצונם לפתותנו לבוא לישראל, שם עתידים הם להפוך אותנו לגיס חמישי? כיצד עלינו להגיב לקריאות אנשי הדת הממליצים שלא לקיים כל קשר עם האורחים היהודים ועם מדינת ישראל?
שאלות אלה עולות במישרין ובעקיפין כל העת, זאת אף שהבהרנו במהלך הכנס ולאחריו שאנחנו מקבלים אותם כפי שהם, ושאין לנו כל רצון לפעול עליהם באופן מניפולטיבי בכל צורה שהיא.
אם כן, לצד סימני השאלה המחקריים, לפנינו אף סימני שאלה שמעלים הפתאנים עצמם באשר לעתיד הקשר עימנו. ונראה שלא אטעה כי אף אנו בישראל נבוכים לא מעט אל מול הקשר החדש הזה, שאין בו את אותו "אור בעיניים" שאפיין כל־כך את עולי אתיופיה ואת בני המנשה. בפגישה עם הפתאנים פגשנו ב"פנים חדשות" של נדחי ישראל. פנים של איסלאם.
ניכר כי אל מול פנים חדשות אלה נשתנו להם לא מעט כללי המשחק, וכעת נדרשת הבנה מעמיקה של ההתנהלות התרבותית, החברתית, הדתית והתקשורתית של אחינו־ידידינו אלה. אם ברצוננו לדעת אותם, עלינו לשוב אל אותם שני ערכי יסוד – אהבה ואמונה – ומתוך אחיזה איתנה בהם להמשיך בפעילות נכונה שתוביל לאיחוד מחודש של משפחת יעקב ההרוסה, שבו המוסלמים הפתאנים יהיו מוכרים כבני ישראל מבלי שיצטרכו להתגייר, לעזוב את מקומות מושבותיהם ולשנות שמם, לשונם או לבושם.
נדבך בתהליך הנורמליזציה
"כל מוסלמי המחייך אלינו ואל מדינת ישראל עושה בעבורנו שירות דיפלומטי גדול", כך אמר לי שר החקלאות לשעבר אורי אריאל, שעה שהמתין לפגישה עם נשיאי אנג'ומן אל פתאן בחדרו שבמלון טאג'־מאהל בניו־דלהי בראשית ינואר 2017. אם עד אותו רגע מצאתי עצמי מתנהל על הציר שבין קריאות משיחיות גדולות ובין ההכרח להיות נאמן להתנהלותו התקינה של המחקר, בא משפט זה והראה כי אכן קיים אלמנט נוסף שבגינו שומה עלינו להשקיע בבניין הגשר אל הפתאנים, שכן הוא משמש נדבך בתהליך יצירת הנורמליזציה בין עולמות קרובים־רחוקים, היהודי והמוסלמי.
בתקופת כיבוש הארץ וההתנחלות בימי יהושע, עסוק היה העם ב"לאבד את הגויים אשר סביבותיו". אולם לצד פעולה זו, לאורך כל ספרי הנביאים אנו מזהים ציר שבקצהו האחד נשמעת הקריאה להפרדה בין ישראל לעמים, ומאידך בקשה מצד העם ללמוד מאורחות הגויים ולהפנימם. מובן שכאשר מדובר בהפנמת ערכים פסולים אין זה מתקבל על הדעת כלל להסכים עם קריאה זו, אך האם כך הם פני הדברים כאשר מדובר בגויים מתוקנים, שומרי משפט וצדקה, מונותאיסטים באמונתם?
מנהיגי האסלאם, וכמותם גם הפתאנים, הם נציגים נכבדים של המונותאיזם העולמי, ורבות כבר נכתב בדבר ההזדמנות הצפונה בשיח הבין־דתי כדרך נאותה לחיים של שלום. מתוך היכרותי את הפתאנים אני סבור כי אכן השיח הבין־דתי והדגש ההומניסטי צריכים לשמש בסיס, לא כאמצעי אלא כמטרה נעלה, שאף מסר מרגיע טמון בה; מסר המאשר כי אין לנו הישראלים כל כוונה נסתרת לנסות לפגוע חלילה או לערער במשהו על מעמדם וכבודם של אותם אחים אבודים ונשכחים, מסר המזהה בקשר הזדמנות שלא הייתה קיימת עד כה בתהליך החיבור בין עשרת השבטים אל שבט יהודה, שבו המבקשים להצטרף יוכלו להישאר מי שהם ומה שהם, אך בו־זמנית לשוב להיות חלק אינטגרלי ממשפחת בני ישראל.
אף אני מבקש להצטרף לתפילת הרב מנחם פרומן ז"ל (חסידים צוחקים מזה, עמ' 12) ומקווה כי ארבעים השנה שחלפו אכן מובילות אותנו קדימה בתהליך גאולת ישראל, לקראת מערכת יחסים יציבה ומתוקנת עם הפתאנים ועם האסלאם:
אני מתפלל שהקב"ה יהפוך את כל מדינות האסלאם מחושך לאור. הרי הסמל של האסלאם הוא הלבנה. כרגע היא לבנה בזמן המולד, חדה כמו ציפורן שדוקרת אותנו, כמו סכין שננעצת בנו. אבל זהו עניינה של הלבנה, להפוך חסרון לִמְלֵאוּת, חושך לאור. הלבנה של האסלאם עוד יכולה להופיע במלואה. בעזרת ה' הכול עוד יתהפך! הרבה דברים יכולים לקרות.
