לפני שבוע בדיוק, ערב שבת שופטים, הלך לעולמו אחד מגדולי הדיינים בדורנו – הרב זלמן נחמיה גולדברג, אשר כונה על ידי תלמידיו הגרז"ן. הרב גולדברג היה דמות נערצת בעולם הדיינות והמשפט במובנו הרחב. הוא הטביע את חותמו על מאות ואלפי תלמידים מכל המגזרים בשיעוריו הרבים, במאמריו, בפסקי הדין שלו ובתשובות ההלכתיות שנתן לכל שואל בכל חלקי התורה. בדברים הבאים אבקש לעמוד על מאפייני דמותו הגדולה, ועל מדיניות הפסיקה הייחודית שלו.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
להיפרד מהגרז"ן: גדול הדור שלא הוכר
מה באמת מפריע לציונות הדתית
הלך לעולמו "המבוגר האחראי מסבסטיה"
הרב זלמן נחמיה גולדברג נולד בשנת תרצ"א (1931) ברוסיה. הוא נמלט ממנה עם משפחתו, ובהמשך הם עלו לארץ בעזרת סרטיפיקט שקיבלו באמצעות הראי"ה קוק. לאחר העלייה לארץ התיישבה המשפחה בירושלים, והרב גולדברג נשלח לתלמוד־תורה "עץ חיים" ואחריו לישיבת תפארת צבי, הישיבה הליטאית הראשונה של היישוב החדש בירושלים. בוגריה המשיכו באופן טבעי לישיבת חברון, אולם לאחר תקופה קצרה עבר הרב גולדברג, בעצת החזון איש, לישיבת פוניבז', וליתר דיוק לבית "תפארת יעקב" (שכונה ישיבת גזונטהייט, על שם התורם יעקב גזונטהייט). ב"תפארת יעקב" הייתה באותם ימים תוכנית ללימוד כל התלמוד, בבלי וירושלמי, בעל פה, ועל פי המסופר היחיד שעמד באתגר היה הרב גולדברג הצעיר.
לאחר תקופת בני־ברק חזר לישיבת חברון ונישא לרחל, בתם של חיה והרב שלמה זלמן אוירבך, ראש ישיבת "קול תורה" שהוכר כאחד מגדולי הפוסקים בדורות האחרונים. בשנת תשכ"ה מונה לעמוד בראש כולל הדיינות "שבט ומחוקק" (לימים, בית אריאל), שהוקם על ידי הרב הראשי איסר יהודה אונטרמן, ומאז החל קשר ארוך ורצוף עם מוסדות הלימוד התורניים של הציונות הדתית, קשר שנמשך עד ימיו האחרונים. במסגרת זו מסר שיעורים קבועים בישיבות שונות ובכללן כרם ביבנה, אור עציון, קדומים ובית־אל, ובכוללי הדיינות של בית אריאל, ארץ חמדה ומכון משפטי ארץ בעפרה.
הרב גולדברג מסר עשרות שיעורים בשבוע. כמעט כולם נפתחו בשאלה "מה אתם לומדים עכשיו", ואז החל הרב בשיעור שוטף ורהוט, מעמיק ויסודי, מהגמרא ועד האחרונים, כאילו ידע מראש במה יעסוק השיעור.
ענווה וזהירות ממחלוקת
בשנת תשמ"ט (1989) מונה לדיין בבית הדין הרבני הגדול לאחר כהונה קצרה בבית הדין האזורי, ופרש בהגיעו לגיל 70 בשנת תשע"א (2001). לאחר פרישתו כיהן כנשיא רשת בתי הדין "ארץ חמדה גזית", וכאב בית הדין ברשת "הישר והטוב" ובבית אריאל. בנוסף שימש כתובת לכל דיין בשאלות שונות, מעיוניות ועד מעשיות ואקטואליות. לרב גולדברג היה מעמד תורני עולמי, שבא לידי ביטוי בין השאר בפסק הדין שבו התיר את העגונות מאסון התאומים על סמך בדיקת DNA (תחומין כג). הרב גולדברג אף עמד בראש מערכת האנציקלופדיה התלמודית, ותחת ידיו יצאו כרכים רבים העוסקים בכל תחומי ההלכה.
הרב גולדברג היה אדם ענו באופן יוצא דופן. אף שלא הייתי מתלמידיו המובהקים, זכיתי לפגוש בו מספר פעמים נוסע באוטובוס עירוני לשיעורים ברחבי ירושלים. בהלווייתו סיפר חתנו כמה היה קשה לשכנע אותו בערוב ימיו להסכים שיסיעוהו ברכב, שכן הוא ראה בכך מותרות ויוהרה.
משיחות עם תלמידיו המובהקים עולה שאחד המאפיינים הבולטים בדרכו הוא היותו איש הלכה טהור. רוצה לומר, הרב התווה את דרכו הציבורית וההלכתית על פי ההלכה בלבד, ללא שיקולי מגזר, השקפה או מדיניות, שהלא בהלכה אין כל התייחסות או הבחנה כאלה
רופא ירושלמי סיפר כי פעם אחת התעכב הטיפול בחולים, ונוצר פיגור של כמעט שעה. הרופא יצא לחדר ההמתנה כדי להתנצל ולהסביר את פשר האיחור, ומצא שם את הרב גולדברג ממתין. הרופא הנבוך הפציר ברב להיכנס באופן מיידי לחדר הטיפולים כדי לחסוך את זמנו היקר, אולם הרב התנגד בתוקף וניכר היה שאינו מבין מדוע דינו שונה משאר הממתינים.
הרב גולדברג נזהר מאוד ממחלוקות ציבוריות, יש אומרים בעקבות חמיו הרב אוירבך. מסיבה זו, כאשר פסיקותיו ההלכתיות עוררו מחלוקת הוא חזר בו מיד. תלמידיו טוענים כי הוא סבר שהתעקשות על פסיקות כאלה תהפוך את כל תורתנו לשנויה במחלוקת, והדבר יביא בסופו של דבר לנזק במקום לתועלת.
"עיוור צבעים"
ראוי לעמוד על מאפיין חשוב של גדלותו התורנית. בדרך כלל התחושה היא שגאונות מותנית בידע עצום ונרחב. אולם במקרה של הרב גולדברג הגאונות שלו באה לידי ביטוי בידע רחב, אבל חשוב מכך בידע עמוק. הוא טען כי ניתן להסיק מסקנות הלכתיות משאלות של פרשני הגמרא לא פחות מתשובותיהם, שהרי בכל שאלה טמונות הנחות יסוד אשר רק חלקן הקטן נדחה בתשובה. לידע עמוק כזה אין תחליף במאגרי מידע ממוחשבים, שכן מחשב אינו יכול לנתח את הנחות היסוד אלא רק לחפש מילים.
משיחות עם תלמידיו המובהקים עולה שאחד המאפיינים הבולטים בדרכו הוא היותו איש הלכה טהור. רוצה לומר, הרב התווה את דרכו הציבורית וההלכתית על פי ההלכה בלבד, ללא שיקולי מגזר, השקפה או מדיניות, שהלא בהלכה אין כל התייחסות או הבחנה כאלה. הביטוי הבולט ביותר של דרך זו היה קשריו הענפים עם תלמידי חכמים מכל המגזרים. בלשונו של אחד מתלמידיו, הוא היה "עיוור צבעים". השיקול היחיד שהנחה את הרב היה להרבות תורה ולסייע לכל שומר הלכה ולומד הלכה באשר הוא.
ברוח זו, הרב היה שותף בבתי דין ממגזרים שונים ונאות לכתוב מאות מאמרים תורניים בבמות שונות, שבהם עסק בכל יישומי המשפט בימינו (רק בקבצי "תחומין" לאורך השנים הוא פרסם למעלה מחמישים מאמרים), ואף העיר על ספרי המשפט העברי של פרופ' נחום רקובר.
לגישה זו, הרואה בהלכה את העיקרון המנחה היחיד, היו שתי השלכות חשובות. השלכה אחת היא בהחלטתו למצוא מענה בהלכה הבסיסית לכל שאלה מודרנית, ללא צורך בתקנות או בהסתמכות על חוקי המדינה. למשל, כאשר עסק בסוגיית זכויות יוצרים (תחומין ו) הוא ביסס את ההגנה על זכויות אלה על דברי ה"נודע ביהודה" – אשר את כתביו ידע על פה – שקבע כי למי שטרח ביצירה יש זכות לקבל תשלום על טרחתו. בנוסף, הוא הציע (תחומין ז) להרחיב את ההגנה על זכויות היוצר על ידי כך שהוא ישייר לעצמו חלק מהזכויות ביצירה בעת המכירה, ועל בסיס שיור זה יוכל להגביל את זכות השימוש של הקונה.
אמנם, הרב לקח בחשבון גם שיקולי יושר. כך במקרה של מחלוקת בין יורשים שחלקם קיבלו מהמוריש עזרה בקניית דירה וחלקם טרם קיבלו. הרב עמד על כך שיש לתת ליורשים שטרם נישאו סכום לרכישת דירה מתוך העיזבון, ואת היתרה לחלק בשווה. זאת אף שהנפטר לא הותיר אחריו צוואה.
מזונות בנישואין אזרחיים
השלכה שנייה, מהפכנית הרבה יותר, היא בנכונותו לבחון סוגיות רגישות ושנויות במחלוקת לאור שיקולים הלכתיים בלבד, תוך התעלמות משיקולי מדיניות או השקפת עולם. בעניין זה מן הראוי להרחיב מעט בעזרת כמה דוגמאות.
דוגמה ראשונה היא החלטתו להטיל תכלת בציצית שלבש, מבלי להכריז על כך ברבים. לשאלת תלמידיו הסביר שיש לו ספק האם התכלת המופקת מארגמון קהה קוצים היא אכן התכלת ההלכתית, אולם מספק עליו להחמיר ולהטילה בציצית. זאת, בהתעלמות מהדיון המחשבתי הסוער על הטלת תכלת בימינו, טרם בוא המשיח.
דוגמה שנייה היא מאמרו הידוע והמצוטט בעולם הדיינות "שבחי הפשרה" (משפטי ארץ א), שבו הסביר את יתרון הפשרה בכך שהיא מאפשרת לבית הדין לחייב בממון גם כאשר ישנה מחלוקת הלכתית, לחייב בנזקים עקיפים ("גרמא"), לחייב חובל בחברו ולחייב ממון גם ללא ראיות כשרות. על פניו נראה שמדובר ביתרונות כמעט טכניים, אולם בדבריו מסתתרת מהפכה דרמטית.
יישום דין תורה בימינו מחייב התמודדות עם שורה של מגבלות פנים־הלכתיות, שרובן נוצרו במהלך הגלות. במסגרת זו נשללה האפשרות להכריע במחלוקות (טענת "קים לי"), ונשללה הסמכות לדון בנזקי גוף ולחייב ממון על סמך שכנוע פנימי של הדיין. בנוסף, התקבע הנוהג לפסוק בדיני נזק עקיף כדעת רבינו יצחק (ר"י), מבעלי התוספות, המצמצם מאוד את החיוב, בניגוד לשיטת הרמב"ם והשולחן ערוך.
בניגוד לאחרים, הרב גולדברג לא ראה מקום להסתייג מהסכמי קדם־נישואין משיקולי מדיניות של פגיעה במעמד המשפחה. לשיטתו, את המדיניות התורנית יש לקבוע אך ורק על פי ההלכהמסר עשרות שיעורים בשבוע. כמעט כולם נפתחו בשאלה "מה אתם לומדים עכשיו", ואז החל הרב בשיעור שוטף ורהוט, מעמיק ויסודי, כאילו ידע מראש במה יעסוק השיעור.
במשך עשרות שנים התנהל דיון הלכתי כיצד ניתן להשיב לבית הדין את הסמכויות שאבדו לו. על רקע זה מאמרו של הרב גולדברג מהווה לא פחות ממהפכה, בכך שהוא פתר את כל הבעיות על סמך הסכמת הצדדים לפשרה. עד אותו מאמר, ההבנה הרווחת של מושג הפשרה הייתה חיוב חלקי במקרה של ספק או למען השלום. הרב גולדברג הפך את משמעות הפשרה על פיה, וקבע כי היא מאפשרת לבית הדין להשיב לעצמו את מלוא הסמכויות של בית הדין הקדום, כדי לחייב על פי שורת הדין. ושוב, הדרך שבה צעד הרב לא הייתה דרך ה"תקנות" – שבה הלך הרב הרצוג – או הסתמכות על דין המדינה, אלא בדרך הלכתית שמרנית ביותר, ודווקא בדרך זו הוביל למהפכה.
דוגמה שנייה היא החלטתו לחייב מזונות לאחר נישואים אזרחיים (תחומין כד), זאת על סמך התקדים התלמודי שלפיו אדם שנשא אישה שוטה חייב במזונותיה, אף שאין תוקף לנישואין אלה, כיוון שהייתה לו תועלת מעצם הקשר. גם כאן, ברור לכול שלסוגיה זו השלכות ציבוריות רחבות היקף, אולם הרב בחר להתעלם משיקולים מעין אלה ולמצוא את העיקרון המנחה בהלכה כשלעצמה.
ברוח זו יש להבין את תמיכתו המסויגת בהסכמי קדם־נישואין (צהר כא), שהרי מבחינתו כל זמן שההסכם בעל תוקף הלכתי ואינו גורם ל"גט מעושה" שלא כדין – אין בו כל פגם. בניגוד לאחרים, הרב גולדברג לא ראה מקום להסתייג מהסכם זה משיקולי מדיניות של פגיעה במעמד המשפחה, כיוון שלשיטתו את המדיניות התורנית יש לקבוע אך ורק על פי ההלכה.
הרב גולדברג היווה בחייו גשר מוצק בין עולם התורה החרדי והציוני, ובין הלימוד הקלאסי והסוגיות שהתעוררו בעידן המודרני. הוא זכה להעמיד תלמידים רבים, בהם גם דיינים רבים מאוד. פטירתו יצרה חלל עצום בעולם התורה בכלל, ובעולם משפט התורה בפרט.
הרב ד"ר עדו רכניץ הוא חוקר במכון משפטי ארץ ודיין ברשת בתי הדין ארץ חמדה גזית. תודתו נתונה לידידיו, תלמידיו המובהקים של הרב – הרב ד"ר איתמר ורהפטיג, מכון משפטי ארץ; והרב שמעון גרבוז, ראש כולל תפארת ישראל
