רבי חיים ויטאל חושף בספר את חלומותיו

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

(רחל)

לאחרונה מלאו 400 שנה למותו של ר' חיים ויטאל, מחשובי המקובלים בכל הדורות ומהדמויות המרתקות והמגוונות שידעה המסורת היהודית. ר' חיים ויטאל ידוע בעיקר בשל תפקידו המרכזי במסירתה ובהעלאתה על הכתב של תורת רבו, האר"י, אולם עיון במגוון הכתבים שהוציא מתחת ידיו מגלה כי מדובר במחבר פורה ביותר שהתעניין בתחומים רבים ושונים, וכתב במגוון רחב של סוגות: ספרות מוסר, הלכה ופרשנות, רפואה וצורפות, מרשמים וסגולות, ואף אסטרונומיה, גורלות ועיבור החודש.

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
מה באמת מפריע לציונות הדתית
מקורות האסי – כך צמח המשבר על דמותה של המדינה
להקים בניין ישר: יחסו של הראי"ה קוק לעלייה להר הבית

ר' חיים אף כתב יומן אירועים וחלומות הידוע בשם "ספר החזיונות", ובו תיעוד חי ובגוף ראשון של אירועי חייו והחלומות שחלם הוא עצמו או סביבתו הקרובה. חיבור זה הוא מהנדירים בספרות ישראל, ובו חושף אחד מגדולי המקובלים גם את צדדי האישיות הבעייתיים שלו, תאוותיו ונפילותיו, התמודדותו הקשה והסיזיפית עם מידות הכעס והגאווה ובעיותיו בתחום האישות בינו לבין אשתו, כמו גם כישלונותיו וחוסר היכולת שלו לעמוד באורח החיים האינטנסיבי שהורה לו רבו.

בחלומות אלה מתגלות גם צפונות ליבו של ר' חיים ובכללן התקוות הגדולות שתלה בעצמו ושתלו בו אחרים להיות גדול הדור, מלך ישראל, ואף המשיח שנועד להביא את הגאולה. כך למשל מתועדים הגילויים של "אשה הבקיאה בטיפות השמן על המים", או של "החכם ר' לפידות אשכנזי ז"ל יודע עתידות אמתיות", שבהם יועד החכם הצעיר "למלוך על כל ישראל בלי שום ספק", וכי נשמתו היא נשמה גדולה וגבוהה ביותר השייכת בכלל לדורות "התנאים הראשונים" (ספר החזיונות, מהדורת פיירשטיין, עמ' 48־47).

מסרים אלה המשיכו ופיעמו בו לכל אורך חייו, כשלצידם שבו ועלו גם הספקות, חוסר האמונה ואף הייאוש מכך שייעוד זה בושש מלהתקיים. כפי שהראתה לאחרונה שפרה אסולין, המתח שבין הייעוד המשיחי הממשמש ובא, ובין תחושות הייאוש והכישלון שבאו בעקבות אי־המימוש – מלווה את הספר לכל אורכו.

"בן שלושים לכוח, תשש כוחי"

רגע המפנה בחייו של ר' חיים ויטאל אירע כשהיה כבן 28, כאשר לצפת הגיע חכם צעיר ולא מוכר בשם ר' יצחק לוריא אשכנזי, שנודע לימים כאר"י הקדוש. בבואו לצפת התגלה האר"י הן כפרשן מקורי של ספר הזוהר והן כבעל יכולת אבחון מיוחדת של חטאי בני האדם, בין אם מדובר בחטאים נסתרים שלא נודעו לאחרים, ובין אם מדובר בחטאים מגלגולים קודמים שאף לאדם עצמו לא היה מושג שהוא נושא אותם.

למרות יכולותיו, האר"י כמעט לא היה מוכר בקרב החברה הצפתית, ואף הוא נמנע מלחשוף את עצמו כלפיה. על פי ר' חיים ויטאל הסתרה זו לא הייתה מקרית, שכן "לא בא לדור בצפת תוב"ב אלא בעבורי […] להשלים אותי […] שלא היה מוטל עליו ללמד לשום אדם זולתי אני לבדי, ובהיות שאני אלמוד לא יצטרך הוא להתקיים בעולם" (שם, עמ' 134).

בשורה זו אינה חריגה באופן מהותי מיתר הנבואות והבשורות שהגיעו לר' חיים ויטאל במהלך חייו, אלא שבמקרה זה לא היה מדובר בהבטחה חולפת ורגעית. במשך כשנה וחצי אינטנסיביות במיוחד הורה לו האר"י את כל תורתו החדשנית, ופעל נחרצות כדי להכשירו לקראת ייעודו הגדול. הכשרה זו כללה השתלמות אישית של תיקון הפגמים והחטאים של ר' חיים ושל גלגוליו הקודמים; אימוץ אורח חיים סגפני וקשה הכולל תעניות, וביצוע ייחודים וכוונות לכל אורך שעות היממה; לימוד מעמיק של ספר הזוהר וגילוי רבדים ועומקים חדשים בתכניו; והבנה מלאה של ההיסטוריה כולה על פי משנת האר"י – החל מתהליכי ההאצלה הראשוניים, דרך תהליכי הצמצום והשבירה, השתלשלות העולמות ובריאת האדם, וכלה בניתוח תהליכים היסטוריים ארוכים המתנקזים כולם לדור זה, דור הגאולה שר' חיים הוא משיחו.

תוכנית אדירה ומורכבת זו לא הגיעה לכלל שלמות, שכן האר"י נפטר בפתאומיות במגפה שפקדה את צפת, והתהליך כולו נגדע באיבו קודם שהספיק ר' חיים להשלים את מסלול הכשרתו. בניסיון להבין מה אירע מובאת מסורת מפי ר' יצחק הכהן, מהתלמידים הנוספים ששהו במחיצתו של האר"י לפני מותו:

ספר לי ה"ר יצחק הכהן ז"ל, כי בעת פטירת מורי ז"ל, כשאני יצאתי מאצלו, נכנס הוא אצלו, ויבכה לפניו ויאמר, וכי זו היא התקוה שהיינו כלנו מתאוים בחייך, לראות טובה ותורה וחכמה גדולה בעולם? וישיבהו: אלו מצאתי אפילו אחד בלבד צדיק גמור בכם, לא סלקוני מהעולם הזה. (שער הגלגול, עמ' קצה).

על פי עדות זו, האר"י הטיל את כובד האחריות על חבורת התלמידים עצמה, שלא נמצא בה אף לא צדיק גמור אחד.

היעדר זה של האדם הנבחר עולה שוב בחלומותיו של ר' חיים בימים הבאים:

אחר ג' ימים שנפטר מורי ז"ל ראיתיו בחלום, ושאלתי ממנו איך נפטר כ"כ בחטיפה? ויאמר לי: לפי שלא מצאתי אפי'[לו] אחד שלם כרצוני (ספר החזיונות, עמ' 83).

באופן דומה, גם מספר חודשים לאחר מכן, ביום הולדתו השלושים, ראה ר' חיים בחלום את ר' משה קורדובירו (הרמ"ק), המקובל הגדול שנפטר רק מעט קודם לכן, ושאל גם אותו על סיבת הסתלקותו של האר"י. תשובת הרמ"ק היא: "לפי שלא מצא בזה הדור אפילו צדיק אחד שלם כרצונו, ואילו מצאו לא נסתלק" (שם, עמ' 84־83). כמו בעדותו של ר"י הכהן, גם בחלומות אלה חסרונו של האדם השלם או הצדיק הגמור הוא שהוביל לפטירת האר"י בטרם עת.

אף שאין בדברים אלה נקיבה מפורשת בשמו של ר' חיים ויטאל כמי שבו תלה האר"י את תקוותו, אין ספק כי לכל הפחות בעיני ר' חיים עצמו הוא התלמיד שהאר"י ייעד לגדולה, וכישלונו האישי הוא כישלונו של הפרויקט המשיחי כולו. תחושות הייאוש והאכזבה הללו הועלו על הכתב בראש ההקדמה לספר הגדול שחיבר "עץ חיים", ואשר בו ארגן וערך את התורה הענפה שקיבל רבו:

אמר הצעיר מעיר, הדל באלפי, חיים ויטאל בן לאדוני אבי הרב יוסף ויטאל זלה"ה, בהיותי בן שלשים לכח תשש כחי, ישבתי משתומם, ומחשבותי תמהים. כי עבר קציר כלה קיץ, ואנחנו לא נושענו. רפואה לא עלתה למחלתינו, אין מזור לבשרנו ולא עלתה ארוכה למכתנו, לחרבן בית מקדשינו. הנחרב זה היום אלף ות"ק וד' שנים […] וכלו כל הקצין, ועדיין בן דוד לא בא. (שער כתבי מורי, עמ' א)

כמו בקטעים שנידונו לעיל, גם כאן מתוארת החולשה, תשישות הכוח והתמיהה שעיכוב הגאולה עורר אצל ר' חיים ויטאל. אלא שעמידה על זמן כתיבת הדברים עשויה לשפוך אור על ההקשר שבו נאמרו. ר' חיים נולד בר"ח מרחשון ש"ג (1542), ומכאן שקטע זה נכתב בראשית שנת של"ג (1572), מספר חודשים לאחר פטירת רבו בה' באב של"ב (1572), באותו זמן שבו ראה בחלומו את הרמ"ק. מבלי שהדבר נאמר במפורש, נראה כי אין לנתק בין שני העניינים; פטירתו בטרם עת של האר"י הובילה לתחושת הייאוש ולתשישות הכוח מכך ש"בן דוד לא בא".

המצב הגלותי

עיון בתוכני החיבור הגדול הזה על שמונת שעריו מעלה כי אותה "תשישות הכח" שחש ר' חיים בעקבות פטירת רבו, וההבנה כי קיים מחסור מהותי באדם צדיק המסוגל לפעול, אינה רק תחושה או מצב רוח נקודתי, אלא משקפת את המצב הגלותי התקוע ללא יכולת להיגאל. כך למשל, על פי כוונות התפילה של האר"י, במהלך קריאת שמע על המתפלל למסור את נפשו למות על קידוש ה' ובכך לאפשר לשכינה לעלות עד למקום הגבוה ביותר של "אימא העליונה", ולגרום לזיווג עליון ביותר בעולמות העליונים. זהו אחד מרגעי השיא של התפילה, אלא שלדברי ר' חיים ויטאל:

ועתה אי אפשר לה לעלות אם לא יהיו בנו צדיקים גמורים אשר נשמותיהן קדושות וטהורות, שיש להם כח לעלות עד מקום אימא ועל ידיהם תעלה המלכות […] ולטעם זה הגלות מתארך ומתעכב כי אין בנו מי שיוכל לעלות במדרגה הזו, כי אם היה בינינו מי שיוכל להעלות שם נשמתו היה מעלה את המלכות גם היא, והיה הזווג נעשה כתיקנו, והיתה מתמהרת קץ הגאולה, אך עתה אין יכולת לעשות זווג כתיקנו למעלה, ולסיבה זו הקץ מתארך וכמעט רוב הרעות והצרות הבאות על האדם באות לסיבה זאת. (שער התפילה, עמ' פו)

חסרונם של צדיקים גמורים, שכאמור היה גם הגורם לפטירת האר"י בטרם עת, הוא גם החיסרון שאיננו מאפשר לפעול בכוח הכוונות הקבליות רבות העוצמה. ההשלכה הישירה והמיידית של המציאות הזו היא התמשכות הגלות ודחיית הקץ למועד רחוק ובלתי ידוע.

עיכוב הגאולה וחוסר היכולת להביאהּ המשיכו להעסיק את ר' חיים ויטאל עוד שנים רבות וארוכות, והוא ניסה מגוון דרכים ושיטות להביא בכל זאת את הגאולה בימיו. כך למשל, מספר שנים לאחר פטירת האר"י חלה אצל ר' חיים התעוררות מחודשת והוא עבר להתגורר בירושלים, מתוך תקווה כי הגעתו לשם תביא את הגאולה. בידינו אף נשמרה דרשה משיחית שנשא בעת שבתו בעיר, ובה נאמר:

…'קול דודי דופק' הוא הב"ה דופק לשבר את המסך הזה שיש בינותינו […] ואומר 'פתחי לי אחותי רעיתי', בעשותכם תשובה אז תפתחו אלי, שאני ממתין לכם להזדווג בכם ועם השכינה שעמכם […] ואומר 'פתחי לי', שהגיע הקץ (רמזי הדרושים, כתב יד מוסקווה גינצבורג 1092, דף קיט ע"א).

גם פעילותו המשיחית בעיר הקודש לא צלחה, ולאחר שהסתכסך עם הקהילה המקומית נדד ר' חיים עד שהתיישב בדמשק. גם כאן ניסה את כוחו בדרשות בפני הציבור, מתוך שאיפה להשיבם בתשובה ולקרב בכך את הגאולה. אך יושבי דמשק לא שעו לדבריו, ולתקופה מסוימת אף סילקו אותו מתפקידו כראש הקהל הסיציליאני.

על סף הקץ

בפרק האחרון של ימיו, למן שנת שס"ט (1609), כשהוא כבר בן 66, אירעה לר' חיים התעוררות משיחית מחודשת. לצד פעילותו הדרשנית, הוא הקדיש זמן להתבודדויות, הרהור בשמות קדושים ועוד. בתוך כך מסופר על ר' יוסף סיגורא שהלך לביתו של "פליל א', בקי בגורל החול ובראיית השדים […] וישאל: מי הוא הר' חיים המקובל ועל מה נברא בעולם?" (ספר החזיונות, עמ' 55־54). על כך ענה אחד משרי המראה שהוריד אותו פליל:

והנה מיום שהאיש הזה נולד בעולם, באה טובה גדולה לעולם, והתחיל להאיר, כי הוא אדם גדול מאד ועליון בשמים, ויכול בתפלותיו לבטל גזירות רעות ולגזור גזירות כרצונו (שם).

לצד הייאוש המוכר והחוזר מהניסיון להשיב את הציבור כולו בתשובה, מופיע כאן לראשונה תיאור של ר' חיים ויטאל במלוא גדלותו, אשר בתפילתו מסוגל "לגזור גזירות כרצונו". כך גם בחלום מאותה שנה של בנו, ר' שמואל ויטאל, נאמר לר' חיים:

אתה הר' חיים, כבר ידעת מה שמחשיבין אותך בשמים עד להפליא, גם ידעת כי אין הגאולה באה אלא על ידך, ולכן טוב לך שמעצמך תמהר לקרב הגאולה… (שם, עמ' 116).

בשנת ש"ע (1610) פגש ר' חיים בחלום את ר' יוסף קארו, אשר ביקש ממנו להשתמש "בכח חכמת הקבלה שאתה יודע" להציל את העיר מפני גזירת המלך (שם, עמ' 100). במקרה נוסף הוריד ר' יהושע בום מלאך במראה לפני ר' חיים, ואמר לו את שציפה לו במשך כל כך הרבה שנים מאז פטירת רבו: "ואתה צדיק גמור לפני הב"ה" (שם, עמ' 63).

בשונה ממרבית התיאורים של ר' חיים ויטאל לאורך ספר זה, העוסקים בפוטנציאל העתידי והלא ממומש שלו, בגילויים ובחלומות מתקופה זו הוא מתגלה במלוא עוצמתו וגדולתו, וכצדיק גמור בעל יכולת לבטל גזירות. שיאו של מהלך זה ארע בשלהי אותה שנה, כאשר רוח נכנסה אל תוך אחת מבנות דמשק, וזאת כדי "לגלות לו רזי שמים עליונים מה שלא ידע מרבו ז"ל, וגם שישיב העולם בתשובה, כי הכל תלוי בו, לתקן כל העולם, ובאתי לגלות לו עניני המשיח, כי הלא הוא תלוי כחוט השערה לבא" (שם, עמ' 61).

הרגע הנכסף קרוב ביותר, כאשר כל מה שעל ר' חיים לעשות הוא להיענות לאותה רוח ולהשלים את מהלך התשובה של תושבי דמשק. אלא שבשל התנהלות גאוותנית מצד ר' חיים וחוסר האמון שלו ברוח, הגאולה שבה ונדחתה. הסיפור כולו נחתם במסקנה הקשה שנאמרה מפי הרוח: "אם היה ביניכם צדיק גמור וקדוש, היה נגלה אליו מלאך קדוש לדבר לו פה אל פה ככל הדברים הנ"ל" (שם, עמ' 69). רגע לאחר שקיבל ר' חיים את האישור כי הוא אכן צדיק גמור המסוגל לפעול בכוח תפילתו, שוב עולה החיסרון של אותו "צדיק גמור", ובשל כך אין מי שיקבל את ההתגלות הא־לוהית.

שנה לאחר שזכה לתואר הנכסף של "צדיק גמור", התבשר ר' חיים כי כעת הוא כבר זקן וחלש ואבדה לו האפשרות לשוב ולראות את אליהו. אותה תשישות כוח שחווה בצעירותו ושממנה ניסה להתנער כל חייו הבוגרים, שבה ופקדה אותו בזקנתו

כישלון זה הוביל ככל הנראה למפח רוח קשה, והכרה סופית בכישלון המשימה המשיחית שהועיד לעצמו ושהועידה לו סביבתו. בחלום נוסף מתקופה זו פנה ר' חיים אל האר"י ואמר לו:

אל תכעוס עלי, ואומר לך דבר א'. הלא היא, כי כל הרעה הזו שאין העם שבים ואינם שומעים לקולי אתה גרמת כל זה, יען לא לימדתני כל הצורך בחכמה זו. ואיני רוצה להטריחך, כי הגיע זמן סעודת שחרית שבת, ולכן אלך עתה לביתי ואבוא אחר הסעודה ואשב כל היום עמך, עד שתודיעני מה שתעשה עמי. ויצחק מורי עמי ברצון טוב. ואיקץ. (שם, עמ' 97־96)

לאחר שנים שבהן הוטחה בר' חיים שוב ושוב ביקורת על חוסר ההצלחה שלו, הן ברמה האישית והן ברמה הציבורית, כאן הוא מכיר לראשונה בכך שלא כל האחריות עליו, וכי חוסר השלמות שלו אינה רק תוצאה של חולשה אישית, אלא גם למורו ולמדריכו תפקיד משמעותי בכך. הכרה מחודשת זו יצרה מערך יחסים חדש ולא אופייני בינו ובין האר"י, כפי שבא לידי ביטוי ב"רצון הטוב" שבו היה האר"י עמו בעקבות הדברים (כאשר לא ברור האם המילה "ויצחק" היא הצבעה על שמו של המורה, על תגובתו לדבריו, או שמא גם וגם).

חותמת סופית לכישלון המסע המשיחי מצויה בסוף אותה שנה, כ"ח אלול ש"ע (1610). ר' יהושע בום שוב הוריד מלאך במראה, ור' חיים ביקש לראות את אליהו הנביא. על כך הוא נענה:

והנה תחלה היה מצוי אצלך, ומפני שבטלת מנהגותיך ודרכיך הראשונים גם הוא ביטל לבא אצלך […] ואם עתה תרצה לחזור, לא תוכל, כי זקנת ונחלש כחך ואין בך יכולת לעשות כבראשונה… (שם, עמ' 70).

עוצמתו וגדולתו של ר' חיים לא החזיקו מעמד זמן רב מדי, ושנה לאחר שזכה סוף סוף לתואר הנכסף של "צדיק גמור" בעל יכולות פלאיות, התבשר כי כעת הוא כבר זקן וחלש ועל כן אבדה לו האפשרות לשוב ולראות את אליהו כבראשונה. אותה תשישות כוח שחווה בצעירותו, בסמיכות לפטירת רבו, ושממנה ניסה להתנער במשך כל חייו הבוגרים, שבה ופקדה אותו בזקנתו. בכך, פחות או יותר, נחתם סיפור חייו הטרגי והקפקאי של רח"ו, שלמן לידתו יועד לגדולות, ועד שכבר הצליח להגיע לשלמות אישית – לא הבשילו יתר התנאים, השעה הוחמצה ואבדה האפשרות להיגאל.

בתאריכים כ"ה־כ"ז באלול תש״פ, 14־16 בספטמבר 2020, יתקיים כנס המציין 400 שנה לפטירת ר׳ חיים ויטאל. תוכנית הכנס וקישור לשידור יעלו לאתר הכנס:  https://sites.google.com/view/vital400