פוטנציאל התיווך של החוזרים בתשובה והיוצאים בשאלה

כחוזר בשאלה מזה עשור, הצפייה בסדרה "עוד ניפגש" הייתה עבורי אמוציונלית במיוחד. ההזדהות המיידית שלי היתה עם המשתתפים החילונים, שלאחר נתק רב שנים מבקשים לחדש את הקשר עם בני ובנות משפחותיהם שחזרו בתשובה. במסגרת התוכנית התלוו החילונים ל"שליחים" חרדים (מרביתם חוזרים בתשובה בעצמם), שהכניסו אותם לחייהם והכירו להם את העולם החרדי "ללא פילטרים". יחד עם החילונים חשתי מתוסכל מאמירות והתנהגויות דתיות שהגיעו מכיוון ה"שליחים". הצטערתי ממה שנתפס על ידִי כצרות מוחין, התנשאות וסגירות. אלא שאז קרה משהו שלא ציפיתי לו: בהדרגה עברתי להזדהות עם ה"שליחים" החוזרים בתשובה. מונולוגים אחדים הדהדו לי את עצמי, ובתהליכים הפנימיים והחיצוניים שהם עברו ועוברים, התחוור לי עד כמה אנו דומים.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סוכן חשאי: הפאנץ' שלא מצליח להתגלות
– מה באמת מפריע לציונות הדתית
– שבוע אחרון לחופש, ארבעה משחקים שיעבירו אותו בכיף

נכון, ההבדלים בין החוזרים בשאלה והחוזרים בתשובה גדולים; שניהם יצאו למסע בכיוונים הפוכים. אך מה שהבנתי לפתע היה שחוויית המסע ותחושת הזרות המתלווה אליה משותפות. הנה שתי דוגמאות מהסדרה, הממחישות היטב את המחיר הכבד שמשלמים הן היוצאים והן החוזרים:

ראשית, קושי ההתאקלמות בחברת היעד. בפרק הרביעי בסדרה מתוודע גיל פנקס, אחד המשתתפים החילונים, למחיר הכבד ששילם ה"שליח" שלו, הרב רפאל קליינמן, בשל חזרתו בתשובה. באחד הימים לימד רפאל את בניו ריקוד חתונה, ובצעדים קלילים הדגים להם כיצד לרקוד. לפתע נגלה בפני גיל – ובפנינו הצופים – כישרונו של רפאל. אשתו של רפאל מספרת לגיל על עברו של רפאל כפרפורמר מבטיח בארה"ב, אשר נועד לגדולות בעולם אמנויות הבמה. היא מתארת את הקושי הנורא שחווה כשבחר לוותר על הקריירה שלו, וכחוזר בתשובה טרי מצא עצמו עובד בעבודות מזדמנות, הרחק מאור הזרקורים של הבמות הגדולות. רק בשלב מאוחר הגיע לנקודת איזון פנימית.

לאחר שגיל נחשף למחיר הכבד ששילם רפאל הוא מודה: "עד היום היתה לי פרשנות, גסה אפילו, שהבחירה בדרך התורה היא סוג של בריחה מהחיים הרגילים, החילוניים, של מקצוע וקריירה… פתאום הבנתי כמה תהליך כזה של חזרה בתשובה הוא תהליך מטלטל".

שנית, קושי מצד חברת המוצא. בסצנה נוספת, במהלך דיאלוג בין רפאל וגיל, מתגלה שגיל מעולם לא שאל את אחיו מה הייתה הסיבה לחזרתו בתשובה. לדבריו, "לא טרחתי לברר הרבה דברים [עם אחי]". בנקודה זו משקף רפאל לגיל את הבדידות האיומה שחווה מן הסתם האח ברק, החוזר בתשובה. לדברי רפאל, ברק חש ש"לאף אחד לא היה אכפת ממני, אף אחד לא באמת רצה לדעת מה קורה איתי". גיל מגיע לתובנה שמביאה אותו לדמעות: "אתה נוגע בי במקום מאוד כואב, שהוא את התהליך הזה עבר לבד… אנחנו כמשפחה לא קיבלנו. הוא עם תהליך מאוד מאוד לא פשוט, חווה אותו לבד. המשפחה לא הייתה שם בשבילו".

צודק רפאל, וזאת יודע כל דתל"ש וחזב"ת: הקושי בשינוי אורח החיים הוא כפול – מצד החברה החדשה, ומצד הבית שממנו יצאו. מצד החברה החדשה כיצד? כניסה לעולם חדש ובלתי מוכר אינה עניין פשוט. תרבות חדשה, שפה פנימית, מוסכמות, קוד לבוש והתנהגות – כל אלו מקשים על הנודד מעולם לעולם. פעמים רבות החברה החדשה מביטה במבקש להצטרף במבט חשדני: מה היו מניעיו? מה הוא מביא עימו מהעולם ה"אחר" שממנו בא? האם בהמשך הגעגוע יגבר, והוא ישוב לביתו הראשון? וגם: כיצד הוא עלול להשפיע על החברה שלנו? הדתל"ש והחזב"ת הם זרים, וככאלה נתפסים אמנם כמוערכים, כהוכחה לצדקת הדרך של החברה שבה בחרו, לעיתים כאקזוטיים – אך בה בעת גם כמאיימים וכמקור פוטנציאלי לסכנה ולחוסר יציבות.

ומצד הבית שממנו יצאו: החוזר בתשובה מוצא עצמו בעבר השני, בעמדת מיעוט (לרוב בעמדת יחיד), אל מול המשפחה שנותרה חילונית, מלוכדת. לרוב, עם כל הרצון הטוב מתקשים בני המשפחה להבין את המהלך של העוזב, ולכך נלוות פעמים רבות תחושות של אכזבה, תסכול ולפעמים גם פחד וכעס. החוזר בתשובה, אם כן, נדרש לא רק ללמוד שפה חדשה, דתית, ולהסתגל לעולם חדש ושונה בתכלית מזה שהיה מוכר לו; עליו גם להתמודד עם תחושת בדידות ביחס לבית שממנו בא, לעיתים עד כדי חורבן הבית. הוא הדין בנוגע לדתל"ש.

מסע שאין לו סוף

לצד ההכרה בשותפות הגורל (לא הייעוד) העמוקה עם החוזרים בתשובה, הכתה בי הכרה נוספת: התפיסה הרווחת רואה בדתל"ש ובחזב"ת טיפוסים מנוגדים לחלוטין. ככלות הכול, אחד עזב מבחירה את היעד הנחשק של השני, וככלות הכול דתל"שים רבים היו שמחים לו ניתנה להם האפשרות להיוולד כחילונים, וחזב"תים היו שמחים להיוולד כדתיים. אלא שבניגוד לתפיסה זו, ההזדהות העמוקה שלי עם החוזרים בתשובה הולידה בקרבי מחשבה על הצורך בחיבור ממשי בין הקבוצות, כזה שיוכל לרפא שסעים בחברה הישראלית כולה.

הריפוי שעשוי להביא חיבור בין הדתל"שים לחזב"תים אינו נובע מחוויית הנדודים המשותפת גרידא, אלא ממקור עמוק יותר: היותם טיפוסים לימינליים. להבנת הלימינליות (סִפִּיוּת) אבקש להיעזר בתובנות מספרות הזוהר ביחס לגרים. כמו הגרים, הדתל"שים והחזב"תים בחרו לעזוב מרצון משפחה, תרבות ולרוב גם מקום פיזי; כמו הגרים אף הם בחרו להצטרף לחברה בעלת שפה, סמלים ומערכת אמונות שונה בתכלית מזו שגדלו בה.

בניגוד לספרות ההלכה, אשר הנימה הרווחת בה מקבלת את הגר כ"תינוק שנולד" וכמי שנעשה ישראל כמעט לכל דבר ועניין, הרי שבספרות הזוהר מצויים קולות דומיננטיים שמנכיחים דווקא את זרותו של הגר. הוא נתפס כשונה אונטולוגית מישראל מלידה, ולעיתים (בייחוד ב"תיקוני זוהר" וב"רעיא מהימנא") אף כמקור לסכנה רוחנית. דומני שדווקא הקולות הזוהריים מבטאים אמת עמוקה ביחס לחוויה הקיומית של הדתל"ש והחזב"ת, אשר משהו מעולמם הקודם ממשיך ללוות אותם, לעיתים שלא ברצונם, ובמובנים רבים אינם זוכים לחוש או להתקבל כבני בית שווים בעולם החדש שאליו נדדו.

בספרות הזוהר קיימות עשרות התייחסויות לגרים, שניתן למיין אותן לתמות אחדות. אתמקד כאמור בתמת הלימינליות, אשר להבנתי היא דומיננטית במיוחד ורלוונטית לגבינו: הגר מוצג כמי שמקומו "תחת כנפי השכינה", תוך הדגשה כי אין לו כל שייכות בתחום שלמעלה מכנפי השכינה. בעוד ישראל מלידה מוצגים כמי ששורש נפשם על חלקיה בספירות קדושות, ומקורם בקדושה, הרי שהגרים "לית לון חולקא באילנא עלאה, כל שכן בגופא דיליה" [אין להם חלק באילן העליון, כל שכן בגופו], והללו מקומם "תחות גדפי שכינתא ולא יתיר [תחת כנפי השכינה ולא יותר; א, יג, ב). כך גם מוסבר הכינוי "גר צדק" – הגר הוא מי שזוכה להתקרב לצדק, הלא היא השכינה, ספירת מלכות, אך "לא יתיר". לעומת הגרים, מי שאינם יהודים נותרים ללא שייכות כלל לספירות הקדושות, ומקומם בכתרים הטמאים. אם כן, הגר אמנם סמוך יותר לקדושה, אשר מעניקה לו מקלט, אך הוא עדיין נמצא בתחום הביניים שבין הקדושה לטומאה, ממנה בא.

גם מקומו של הגר בגן העדן התחתון מוצג כלימינלי. הגר זוכה אמנם למקום בהיכל הראשון, אך הוא ממוקם סמוך לפתח הגהינום ועסוק בהסתכלות בכל אלו שלא מלו עצמם (א, לח, ב). לפי נוסחאות אחדות מדובר ברשעי ישראל שלא מלו, ולפי נוסחאות אחרות באומות העולם שלא התגיירו. כך או אחרת, הגרים סמוכים לגהינום ורואים מה עלה בגורל אלו המצויים שם. מעניין לציין שלבושם של הגרים בגן עדן מוצג בתיאור ייחודי שיש בו כדי להעצים את הלימינליות: הגרים לבושים "בלבושא חדא דנהורא דנהיר ולא נהיר" (שם).

דמותו הלימינלית של הגר מופיעה באופן מובהק ביותר בחטיבת "סבא דמשפטים", שם – באחד משני הדיונים על אודות גרים בחטיבה זו – מתוארות נשמות הגרים כנשמות הכלואות לאחר מות הגוף בין העולם הזה ובין גן העדן התחתון. בדרמה מופלאה, נשמות קדושות ועליונות חוטפות את נשמות הגרים ומשתמשות בהן כלבושים. בהמשך עתידות נשמות הגרים לשרת את הנשמות הקדושות בירידתן לעולם הזה. הגר מתקשה אפוא למצוא את מקומו, אך לבסוף "נחטף" ובהמשך משמש כמתווך בין הנשמות הקדושות ובין העולם החומרי. לבסוף, הגר מתואר בכמה מקומות כמי שמצוי מחוץ למקומו, "דבר נש כד איהו לבר מאתריה גיורא אתקרי" (ג, רעח, א), ויעקב מעיד על עצמו שהתגורר עם לבן, "כגיורא, דלא הוה לי ביתא חדא" (א, קסז, ב)).

תפיסות כאלה של הגרים עשויות היו להתפתח נוכח אירועים היסטוריים של המרות דת ואף גיורים ספורדיים, אך גם כחוויה קיומית של גלות. גם השכינה ב"תיקוני זוהר" מתוארת כציפור גולה הנודדת מקינה ומושווה לעני ולגר, ואף הנשמה הקדושה בירידתה לעולם הזה מתוארת לעיתים כגיורת. דומה שגם הדתל"ש והחזב"ת יכולים להזדהות עם המסע שאין לו סוף, מסעו של הגר. אין הוא אחוז באופן שווה בשני העולמות. מעולם אחר יצא, ולעולם אחר בא. ועם זאת, משהו מהקיום הקודם דבוק בו ומעכב את כניסתו המוחלטת אל תוך הבית החדש.

שיח גרים

הלימינליות קשורה אמנם בזרות ובבדידות, אך לצד חוויית הגלות של הדתל"ש והחזב"ת, אנו למדים מהזוהר על פוטנציאל התיווך והשלום שבידיהם. הדתל"ש והחזב"ת הם דו־לשוניים, ובמובן זה הם לא רק מי ש"לא כאן ולא שם", אלא גם מי שנמצאים "כאן ושם" בעת ובעונה אחת. את הקביעה הזוהרית שלפיה לגר אין בית אחד, ניתן כעת להבין באופן הבא: הדתל"ש והחזב"ת הם אכן מי שאין להם בית אחד, אך לא משום שהם חסרי בית, אלא משום שיש להם שני בתים (בהקשר זה, כמה נפלא שב"עוד ניפגש" בית־המוצא עצמו יצא לגלות כדי לפגוש את ה"גר" שיצא ממנו. לדעתי, חוויית הגלות הזו היא שמאפשרת לבסוף את המפגש).

הלימינליות של הדתל"שים והחזב"תים היא שמאפשרת להם פתיחת דלתות, שאינה מצויה בידי הדתיים או החילוניים. במחלוקות בנושאי דת ומדינה מגיעים פעמים רבות לדרך ללא מוצא. כל צד מרגיש שהצד שכנגד לא קשוב ולא מבין לעומק את השפה הפנימית, את הערכים העומדים מאחורי תפיסות העולם. ה"גרים", לעומת זאת, בעלי שני בתים, מכירים היטב את העולם שממנו באו ועם זאת יכולים לייצג נאמנה את העולם בו הם שרויים. אף שהדתל"שים והחזב"תים צועדים בכיוון ההפוך, אלה גם אלה מכירים את אותם שני בתים. אין צורך שאתווך עבור החוזר בתשובה את העולם החילוני, והוא אינו צריך להציג בפניי את העולם הדתי. אכן, אני כדתל"ש מאמין בדרך אחרת לחלוטין מזו של החזב"ת, וכל אחד מאיתנו עומד איתן בדעותיו (לעיתים יותר מהחילוני/דתי מלידה). ועם זאת, אם יש מי שמסוגלים במיוחד להביא לפתרונות בנושאי דת ומדינה, אלו דווקא הדתל"שים והחזב"תים בהידברות הדדית.

שיתוף פעולה כזה חסר כיום. דתל"שים פוגשים את עצמם, את העולם החילוני שבו הם חיים ולעיתים את העולם הדתי שממנו באו; החזב"תים עסוקים בהיטמעות בחברה הדתית, ולעיתים שומרים על קשר עם העולם החילוני. אך פלטפורמות ל"שיח גרים" משותף חסרות למיטב ידיעתי, וחבל. ב"עוד ניפגש" מזכירים לחוזר בתשובה מאין בא, ושחשוב לשמור גם על בית המוצא; אין טעם להתכחש ללימינליות. ב"עוד ניפגש" זוכה החוזר בתשובה להיות בעל שני בתים. כעת יש לחתור למפגש הבא: מפגשם של הדו־לשוניים.

מרדכי (מורדי) מילר מלמד כתיבה אקדמית במרכז האקדמי שלם, סטודנט לתואר שני במחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ומלגאי בתוכנית המוסמך למצטיינים בבית הספר מנדל למדעי הרוח