מגפת נגיף הקורונה החלה להתפשט בסוף פברואר 2020, ובעקבותיה הגיעה ההאשמה שיהודים וישראלים פיתחו את הנגיף והם מפיצים אותו בעולם; הם שימצאו תרופה למחלה וחיסון מפניה, או־אז ימכרו אותה לכל המדינות הלוקות בו ויגרפו רווח עצום.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צה"ל במסר לחיזבאללה: בפעם הבאה נתקוף מטרות עומק
– הוויכוח על אומן מוכיח שחסידות ברסלב איבדה את דרכה
– מה באמת מפריע לציונות הדתית
צוות מרכז קנטור באוניברסיטת תל־אביב לחקר יהדות אירופה בימינו, יחד עם הרשת הבינלאומית הקשורה אליו, החל לעקוב אחרי התופעה. במהרה התברר במהרה שעלילה זו עשתה לה כנפיים במהלך החודשים הבאים. החומר הגיע מ־35 ארצות, וההאשמה הפכה למעין מוסכמה שהתבטאה במונחים מילוליים קשים ובשורה של קריקטורות מכוערות. החומר נאסף ופורסם בשמונה דו"חות שבועיים, שאחריהם פורסם דו"ח מסכם.
השאלה העולה מהתפתחות זו היא כיצד זה התפשטה העלילה במהירות ונשמעה לא רק בחוגים קיצוניים כמו חסידי העליונות הלבנה, נוצרים אולטרה־שמרנים ומתנגדיה הקבועים של ישראל במזרח התיכון כמו טורקיה, איראן והרשות הפלסטינית – אלא גם בשכבות אוכלוסייה שאינן בהכרח מזוהות פוליטית או אידאולוגית. התשובה המסורתית שלפיה יהודים מואשמים ממילא בכל צרה תחת השמש, מאסונות טבע ועד משברים כלכליים ומלחמות, אינה מספקת במקרה זה. הדברים הבאים יהיו ניסיון לתת תשובה נוספת ששורשיה בתדמית היהודי כמפיץ מחלות, תדמית המלווה את העם היהודי מראשיתו .
ממצרים ועד סטלין
ארבעה שלבים עיקריים ניכרים בהתפתחותה של תדמית זו: הופעתה של ספרות על גירוש שבטי ישראל ממצרים; ההאשמה בהרעלת בארות בזמן המגפה השחורה בימי הביניים; היהודים כאיום ביולוגי כביכול על הגזע הארי ועל כלל העולם על פי האידיאולוגיה הנאצית; ומשפט הרופאים בימי סטלין.
כבר במאות הראשונות לפני הספירה, וביתר שאת אחרי חורבן בית ראשון כאשר נוצרה קהילה יהודית במצרים, החל להיכתב ולהישמע סיפֵר על מוצאו וראשיתו של עם ישראל, שבא לסתור את הסיפר היהודי על יציאת מצרים: לפי סיפר זה, הציבור שממנו יצאו שבטי ישראל לקה בצרעת, מחלה חשוכת מרפא בעולם העתיק, והדביק את סובביו, ולפיכך נשלח על ידי הפרעונים לבידוד באזור מרוחק, היא ארץ גושן.
הסיפר הזה זכה לנוסחים וּוריאציות רבים, וסופרים מצריים־הלניסטים העבירו אותו מדור לדור והוסיפו לו פרטים, כמו למשל לוחות עופרת שנקשרו על גופם של המצורעים כדי להטביעם בים סוף, ורק מי שניצלו מן הטביעה הלכו אחרי משה במדבר, ועוד. לא עזרה כתיבתו הנחרצת של יוסף בן מתתיהו שהזים אחת לאחת את הטענות הללו. הן פשטו ביוונית ואחר כך בלטינית, לרומי, שם נזכרו גם אצל היסטוריון משפיע כמו טקיטוס, ומשם לאימפריה הרומית וליורשיה.
המגפה השחורה שפשטה במאה ה־14 באירופה וקטלה למעלה משליש מאוכלוסייתה, כונתה "המוות השחור". הניסיון למצוא אשמים באסון הכבד הוביל להאשמת הקהילות היהודיות בכך שהרעילו את בארות המים. הא ראיה, כך פשטה השמועה, שהם עצמם נפגעו פחות מן האוכלוסייה הנוצרית הסובבת. יהודים אכן שומרים על נטילת ידיים וטבילה, ואולם אין הוכחה היסטורית לכך שנדבקו פחות משכניהם. כך או כך, קהילות יהודיות שלמות נשרפו בשנים 1348 ו־1349, בעיקר בגרמניה, צרפת ושווייץ, לאורך נהר הריין, בבזל ובשטרסבורג. בפרנקפורט נאספה הקהילה ושרפה עצמה לפני שהשכנים הגיעו. כאן נעשה הנוהג לשרוף את מי שנושא את המגפה למסורת. לא לבודד, להגלות ולהעניש; לשרוף ולא לגעת, כדי שהנגע לא יתפשט.
האידיאולוגיה הנאצית הלכה כדרכה צעד אחד קדימה: היהודים אינם סמל של סכנה ביולוגית, או נושאי מחלות. הם הם, במו גופם, המחלה והסכנה. תערוכה שהוקדשה לסכנה היהודית במינכן ב־1937, ופוסטרים שהמשיכו אותה והודבקו אחר כך בקרבת גטאות כדי להרתיע אוכלוסייה מקומית, הראו את היהודי כחולדה המפיצה דבר, ככינים המפיצות טיפוס, כחיידקים וכעכברים. לפיכך האמצעי להיפטר מן הנגע מבחינת הגרמנים היה שריפה, המעלה באש את עצם הנגע. כאן נמצא אחד המפתחות להבנת המטרה שהציבו לעצמם – להרוג יהודים ולשרוף את גופותיהם, בבחינת "פתרון סופי".
בית החולים למחלות מדבקות בגטו קובנה הועלה באש על יושביו ועל הסגל הרפואי כולו; וכשגרמני נאלץ לפתוח את דלתו של מבנה שבו חיו או עבדו יהודים – היה מרים את רגלו הנעולה במגף ובועט בידית, כדי לא לגעת בה חלילה. הגרמנים היו אחוזי חרדה עמוקה, אובססיבית ממש, מאותה סכנה ביולוגית שהם עצמם המציאו. הם הפיצו אותה בין תושבי הארצות שכבשו באמצעות תעמולה מתמדת, וכך ניסו להפוך אותה לנחלתה של מרבית אירופה.
חלק מההיסטוריה שלנו
במשפט הרופאים, שהחל בינואר 1953, הואשמו תשעה רופאים, שישה מהם יהודים ובהם רופאו האישי של סטלין, בקשירת קשר לרצוח את מנהיגי בריה"מ ומפקדי הצבא הבכירים, באמצעות הרעלה. התעמולה הסובייטית כינתה אותם "הרוצחים בחלוקים הלבנים", ודאגה להפיץ את ההאשמה לכל חלקי האוכלוסייה שוב ושוב. הודאות שווא הוצאו מפיהם של הרופאים הכלואים בעינויים קשים, ורק מותו של סטלין באפריל הפך את הקערה על פיה והם שוחררו בהוראתו של חרושצ'וב. אך את הנזק שבהפצת התעמולה ובחזרה המתמדת על דימוי היהודי המסוכן, קושר הקשר, המרעיל הידוע, כבר אי אפשר היה לתקן.
בפרנקפורט נאספה הקהילה ושרפה עצמה לפני שהשכנים הגיעו. כאן נעשה הנוהג לשרוף את מי שנושא את המגפה למסורת. לא לבודד, להגלות ולהעניש; לשרוף ולא לגעת, כדי שהנגע לא יתפשט
כך נבנתה תדמית היהודי כמפיץ מחלות ומגפות נדבך על גבי נדבך במשך מאות בשנים, עד ימינו אלה, כאשר הקורונה הוסיפה את הנדבך שלה.
ובכל זאת, כאשר פורסם הדו"ח המיוחד של מרכז קנטור ובו סוכמו כשלושה חודשים של התופעה, התגובה בארץ, הן בציבור הן בין אנשי תקשורת הייתה הפתעה, זעזוע, אפילו הלם. במאה ה־21, עדיין זה מה שיש להם להגיד? לא ייתכן, בלתי נתפס. והיה גם כעס – הרי גם אנחנו חולים, ויהודים בעולם חולים, והכלכלה שלנו נפגעה קשות; והתרסה – מי אומר זאת, מי שומע להם, איפה מנהיגי העולם שיקומו ויסתרו את השטות הזו. רוב המגיבים כך הם צעירים או בגילאי הביניים, שלא חוו אנטישמיות באופן אישי אלא לעתים רחוקות. יש בכך משום הישג של הציונות: נולדו כאן דורות שאינם מכירים אנטישמיות, ורואים עצמם ככל אדם בעולם. רק כשנרגעים מעט מופיעה תגובה, בעיקר מצד מבוגרים יותר, שיש בה משום השלמה: זה כנראה חלק מההיסטוריה היהודית, כך היה וכך הווה, ואולי כך יהיה גם להבא.
