״אל תשכח להגיד שיש לנו בבית שעון שבת״, תדרך אותי אבי לקראת ריאיון הקבלה לישיבה התיכונית בסוף כיתה ו׳. ״מה, כמו של דוד שמעון?״, שאלתי. אצל דוד שמעון היינו מתארחים לשבת מדי פעם. אחרי הארוחה, בזמן ששמעון סיים את ברכת המזון, היינו יושבים וצופים בחדשות. באחת עשרה בלילה בדיוק, החשמל בבית היה נכבה בפתאומיות. ״שעון שבת״, היה שמעון מפזר את ההפגנה.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
– מה באמת מפריע לציונות הדתית
– מחקר קורונה: הישראלים מאוכזבים מניהול המשבר אבל מוכנים לתת הזדמנות
– פומפאו: אנו מחויבים גם ליכולות ההגנה של האמירויות מול איראן
הגעתי לריאיון הקבלה ושיקרתי כמצוות אבי. כשראש הישיבה החל לבחון אותי, שאל: ״מה אתה מברך לפני שאתה שותה כוס מים?״, ״שהכל, כמובן״, עניתי. ״ואחרֵי?״; לא היתה לי תשובה לשאלה ופלטתי: ״מה, ברכה אחת לא מספיקה?״
התקבלתי בזכות שמם הטוב של אחיי הגדולים שלמדו בישיבה, והעסקה שאמי סגרה עם מנהל התיכון על הנחה לשלושה ילדים בישיבה. הוריי, שגדלו שניהם בשכונות בפריפריה, עשו כזוג צעיר את דרכם במעלה מעמד הביניים. הם רצו את החינוך הטוב ביותר לילדיהם, והיו מוכנים לשלם עליו במיטב כספם הצנוע. הישיבה הבטיחה שהילדים ״לא יסתובבו ברחובות״, יחונכו על ערכי הדת והמסורת ויצאו עם תעודת בגרות.
תפילת הלחש של סבתא
כמעט כל תלמידי הישיבה התיכונית באו מבתים מרוקאיים ומסורתיים. על פניו, היינו אמורים להשתלב באופן חלק בשיטת החינוך הציונית־דתית. הגענו מבתים ציוניים, בעלי זיקה עמוקה לדת ולמסורת, כאלה שהערך של תורה יחד עם דרך ארץ הוא מרכזי בהם. אבל מהר מאוד הבנתי שלישיבה התיכונית יש מטרה עיקרית אחת: להדביר את סגנון החיים והערכים שהגעתי איתם מבית. הניגוד בין הערכים שניסתה הישיבה, שכללה כמובן פנימייה, להשריש בנו, ובין אורח החיים של ההורים, היה כמעט בלתי ניתן לגישור. הברירה היתה לקבל את הדרך של הישיבה, או להתפקר לחלוטין. אז בחרתי. את התפילין השארתי בבית המדרש. ידעתי שדרכינו נפרדות.
זה לא רק נוסח התפילה האשכנזי שהוכרחנו להתפלל בו, שמוזכר תדיר בהקשר זה. בכיתה שלי היה תלמיד בעל קול פעמונים מסולסל, שבשלב מסוים פשוט נאסר עליו לעלות חזן, כנראה כי התלמידים היו מתלהבים מדי; לאורך כל שנות הלימודים בישיבה לא נתקלנו, אפילו לא בטעות, באחד מחכמי צפון אפריקה או המזרח כמו הבן איש חי או רבי יוסף משאש, שהייתי צריך לגלות אחרי שנים באופן עצמאי וכמעט מחתרתי. אפילו הרב עובדיה, שהיה בימים ההם בשיא כוחו, היה מישהו שלומדים בסדר ערב בחדר הצדדי. בצוות היה מיעוט זעום של מורים שהגיעו מרקע חברתי דומה לשלנו. והדוגמאות האלה הן קצה הקרחון, אלה שקל לבטא.
תמונה מנוף ילדותי: בחודשי הקיץ הייתי נוסע לכמה ימים אל סבתא בירושלים. ממה, שמחה טובול ז״ל, פתחה כל בוקר בשיחה עם הקדוש ברוך הוא. בשפתה, ערבית־יהודית מרוקאית משולבת בעברית, היא עמדה עם יד על המזוזה ולחשה תפילה. כמו חנה, רק שפתיה נעות. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ותודות לכך היה לה ערוץ תקשורת פתוח לבורא עולם. משם היא עברה להדלקת נרות לכבוד רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס, ולכבוד מי מיוצאי חלציה שנזקק לברכה.
אני זוכר את עצמי בוהה בתופעה הזאת, שהיתה זרה כל כך לכל העולם שבחוץ: בוודאי לזה החילוני הרציונלי, אך לא פחות מכך לעולם של הישיבה. עבור אלה וגם אלה, סבתי הייתה קריקטורה פרימיטיבית, כמו התמונה שהייתה תלויה לה על הקיר, של הבבא סאלי. זה לא נוסח התפילה. א־לוהים של ממה וא־לוהים של הישיבה לא היה אותו א־לוהים. הראשון אל־והים קשוב, חנון ורחמן. השני א־לוהים מר וכועס, מתחשבן ומתקטנן. היהדות של הבית הייתה יהדות של שמחה ושייכות. יהדות שבאה עם אנשים שאתה אוהב ואוהבים אותך; היהדות של הישיבה באה תמיד עם כפייה ומאבק תרבות מנוכר.
לא היה קל להדביר את תפיסת העולם שהגענו איתה מהבית. ניסו להפוך אותנו לבוגרים אידיאלים של הציונות הדתית. אבל ההצלחה היתה רק עם חלק קטן: אותה שכבה מצומצמת של תלמידים שהפכו למדריכים בבני עקיבא ואחר כך יצאו להסדר, ובהמשך, סביר להניח, עברו מאשדוד ליישוב תורני כזה או אחר. הצלחה מסחררת, אין מה לומר.
הצוות ראה את התרבות האשדודית שלנו כמסתכמת ב״בית כנסת וכדורגל בשבת״. קשה לבוא אליהם בטענות: הם לא הכירו את מורשת חכמי ספרד או את פיוטי שירת הבקשות. הם לא הבינו מה ערכה של יהדות משפחתית, ולא הכירו את ההווי במשפחות המרוקאיות. עולמם היה מצומצם לדתיים מול חילוניים.
השכן מקומה שלוש
שנים לקח לי להבין שבברירה שקיבלתי בין להיות דתי במודל בני עקיבא ובין להיות חילוני במודל תל־אביב, ישנה אפשרות נוספת שהייתה שם תמיד: לחזור הביתה. דווקא אל אותה מסורתיות שזוכה בעשור האחרון לעדנה מחודשת כאפשרות ישראלית מרכזית. אל היהדות המשפחתית, החמה והשמחה, ששמה במרכזה את התביעה ״קודם כול תהיה בן אדם״. מסורת שאומרת לך אתה שייך, אתה חלק, אתה בבית.
מדוע אתם פותחים בבתי הספר ״מסלולים תורניים״ שהולכים ומקצינים, ובכך מדירים את הציבור שמעוניין להעניק לילדיו חינוך ממלכתי־דתי כמו שהוא עצמו קיבל? ואפילו כשאתם מחליטים להתגורר יחד עם עם ישראל, מדוע אתם מקימים לעצמכם גרעינים מבודלים?
הרב יהודא ליאון אשכנזי, מניטו, המשיג את האינטואיציה שהייתה ברורה בבית הכנסת המרוקאי שבו גדלתי:
המושגים דתי וחילוני אינם מושגים יהודיים. הם אומצו באירופה במהלך המאה השמונה־עשרה, כשהתחיל החילון. הם נובעים מתפיסת היחס בין אדם למקום שהיא זרה לתורת ישראל. אין מושג של יהודי דתי. יהודי מצוּוה לקיים מצוות. יש יהודי שמקיים יותר ויש שפחות. האסון שנגרם בעם היהודי מאז אותה תקופה, בייחוד אצל האשכנזים שחיו בתוך העולם הנוצרי, הוא שגרם לאמץ תפיסה קיצונית של ״הכל או כלום״ ביחס לשמירת המצוות. או שאתה מקיים הכל ואז אתה שייך לאנשי שלומנו, או שאתה בחוץ. גם אם בהתחלה היו הכוונות טובות, אסטרטגיה פדגוגית זאת מוטעית. היא הביאה אנשים רבים לזנוח לחלוטין את קיום המצוות משום שחשו דחויים על ידי המערכת הרבנית. אסטרטגיה זו מעולם לא אומצה על ידי הרבנים בצפון אפריקה. הם תמיד עודדו אנשים לעשות מצוות גם אם מיד אחרי זה עברו עבירות.
אחרי שנים שבהן עשו הכול כדי להחזיר אותנו בתשובה, כאילו היינו חבורת טועים שאיבדו את הדרך, אולי הגיע הזמן שהמסורתיים, מתוך עמדה של ביטחון עצמי, יחזירו את התביעה לפתחם של הדתיים: חִזרו אתם בתשובה לחיק המסורתיות. חִזרו ליהדות הבלתי מגזרית, לחיק המשפחה והקהילה, ליהדות שיש בה תורה שבעל פה ואינטואיציה בריאה שיודעת להבחין בין עיקר וטפל. יהדות שיש בה שמחה, אהבה ואמונה פשוטה. הַשאירו מאחור את ההסתגרות והחשיבה הבינארית. שַחררו את הצורך ל״הכל או כלום״, ושובו ליהדות שאיננה מבוססת על אידאולוגיה אלא על מסירה משפחתית.
סִגרו את הפנימיות וחִזרו הביתה, למשפחה, לשכונה הכלל־ישראלית, לבית הכנסת הקהילתי. מדוע הלכתם ליישובים משלכם? מדוע אתם פותחים בבתי הספר ״מסלולים תורניים״ שהולכים ומקצינים, ובכך מדירים את הציבור שמעוניין להעניק לילדיו חינוך ממלכתי־דתי כמו זה שהוא עצמו קיבל? ואפילו כשאתם מחליטים להתגורר יחד עם כלל עם ישראל בערים הרגילות – מדוע אתם מקימים לעצמכם גרעינים מבודלים?
אינספור פעמים שמעתי את השאלה ״מדוע המזרחים לא מצביעים למפלגות הציונות הדתית״. האם חשבתם על האפשרות שזה משום שאתם לא נמצאים שם איתם? בשכונה של הוריי באשדוד, שהייתה אמורה להיות כר פורה לפעילות של בני עקיבא ולבתי כנסת ברוח הציונות הדתית, רב בית הכנסת הוא איש ש״ס, ובסביבה ישנם לפחות שני בתי כנסת של חב״ד. הציונות הדתית לא נמצאת שם, פיזית. חלק ממערכת ההפעלה שלה עדיין שבוי בקונספט הגלותי של התכנסות עם הדומים לך. האם ראוי להיזכר בציבור המסורתי רק כשהבחירות מתקרבות?
״אופיר, כמה פעמים צריך להגיד לך כבר לקום ולשטוף את הסלון?״, קראה לי אימא בסמוך לכניסת השבת. ״בשביל מה שלחתי אותך לישיבה אם אתה לא מקיים את כבד את אביך ואת אימך?״. לא אימא, רציתי לענות לה. למרות מאות השקלים שאת משקיעה בי מדי חודש בתשלום לישיבה, מה שאני לומד שם זה לא לכבד אותך. רחוק מכך
אינני מתאר כאן אוטופיה, אלא מציאות שהכרתי בעצמי. אני נזכר בדמותו של הרב בוסקילה, השכן מקומה שלוש בבניין שבו גדלתי. הרב בוסקילה היה אדם הדור פנים, שחי לצידנו כחלק טבעי לחלוטין מבניין שחיו בו חילונים, דתיים, מסורתיים ואפילו משפחה קראית אחת. לרב בוסקילה הייתה במחסן סוכה ספייר, וכל שנה היינו הילדים בונים אותה לצד הסוכה שלו. כשהרב בוסקילה היה עובר בדרך לביתו, היינו מפסיקים לריב וכמעט עומדים דום. הוא גם מי שלימד אותי את הפרשה לבר מצווה. הוא כיהן כרב בית הכנסת ״שאולי״ באשדוד, וגם שם הנהיג ציבור שלא הכיר מושגים של דתי או חילוני. הרב בוסקילה חבש לראשו כיפה סרוגה גדולה, וילדיו למדו במוסדות החמ״ד. האם מוכרת לכם סיטואציה כזו היום?
כשרב חי בשכונה עם כלל עם ישראל ולא רק עם המקפידים כמותו, הוא יהיה חייב לאמץ גישה מתונה ומחברת. הוא יצטרך להבין איך הוא מעלה לתורה את ההוא שנסע לבית כנסת עם האוטו (וחנה שני רחובות ליד), והגיע נרגש לציין בר מצווה לילד. הוא ייאלץ להשיב לשאלות הלכתיות שמעניינות גם את מי שמחוץ לפופיק המגזרי.
נופלים בין הקצוות
המציאות שאני מתאר נשמעת היום רחוקה. הציבור הדתי הולך ומסתגר, והציבור החילוני אף הוא לוקח כיוון רדיקלי. וכך עומדים אנחנו, המסורתיים, ונקרעים בין החרד״לי מחד ובין הפורום החילוני, שרואה ב״שמע ישראל״ הדתה, מאידך. במציאות של חיים ביחד, כולם היו נאלצים להתמרכז.
״אופיר, כמה פעמים צריך להגיד לך כבר לקום ולשטוף את הסלון?״, קראה לי אימא בסמוך לכניסת השבת. ״בשביל מה שלחתי אותך לישיבה אם אתה לא מקיים את כבד את אביך ואת אימך?״. לא אימא, רציתי לענות לה. למרות מאות השקלים שאת משקיעה בי מדי חודש בתשלום לישיבה, מה שאני לומד שם זה לא לכבד אותך. רחוק מכך.
כיום אני רק יכול לחשוב ״מה אם״ הישיבה הייתה מחנכת אותי ברוח הזו. מה היה קורה אם הייתי נתקל בדמויות חינוכיות אחרות, ברבנים או מדריכים שהיו מקרבים ומסתכלים בעיניים, שהיו יודעים לכבד את הסיפור המשפחתי ולחזק אותו. לאפשר לנו, ברגישות ובאהבה, לחיות בתוך ניגודים ומחוץ לקופסאות.
בשנים האחרונות נתקלתי בלא מעט רבנים מהסוג הזה. חלקם דתיים, חלקם חרדים, חלקם פשוט יהודים. יחד איתם אני מנסה לעשות תיקון לימים ההם, וחשוב מכך – לימים שעוד יבואו.
אופיר טובול הוא מייסד תנועת תור הזהב ו״הרשת המסורתית״ ומגיש בכאן תרבות
