כמה פעמים בחיי יצא לי ללמוד סוגיה ב"עיון", וכעבור זמן גיליתי שמעבר לדיון המשפטי־הלכתי יש גם משל וסיפור שמוביל למחוזות אחרים. קולה של הסוגיה נשמע הרבה מעבר לנושאים הגלויים שבה היא עוסקת.
סוגיה אחת כזו, אחת מני רבות, מלווה אותי מנעוריי ועד היום, אולי בזכות ר"מ צעיר ומופלא, הרב ברוך ויסבקר, כיום ראש ישיבת בית מתתיהו בבני־ברק, איתו וממנו למדתי סוגיה זו לפני כמעט חמישים שנה בישיבת קול תורה בירושלים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בליכוד מעריכים: פרופ' גמזו יוותר בסוף על תפקידו
– דעה: למה הטינופת הטלוויזיונית הזו מקבלת הכשר ממשרד החינוך?
– תמורת השלום: גם הבנייה ביו"ש מוקפאת
הסוגיה, במסכת בבא קמא, עוסקת במקרה של "הזורק כלי מראש הגג, ובא אחר ושברו במקל", ושואלת: מי חייב בתשלום הנזק, הזורק או השובר? האם הכלי נחשב לשבור עוד בטרם נשבר, כיוון שהוא נזרק וסופו להישבר, או שאין הוא נחשב לשבור עד רגע השבירה ממש? האם מעשה השבירה הוא הזריקה, או התנפצות הכלי על הקרקע? ומה מצבו של הכלי בעודו באוויר בין שמים לארץ? הרב ויסבקר הציג את מחלוקות גדולי הראשונים, והוסיף דיון באחרונים: מה יהיה אם מישהו "יזכה" בכלי טרם נשבר – האם אכן זכה בו, כלומר קנה אותו כמוצא אבידה וכמי שזכה באור מן ההפקר? וכן הלאה.
בחיינו יש דברים רבים הנופלים מראש הגג. כיצד עלינו להתייחס אליהם? האם הם כבר אבודים, או ש"כל עוד הנר דולק אפשר לתקן"? ואולי אפשר אפילו לזכות בהם בדרכם אל התהום ולהרוויח משהו?
"בפלסטינה עובדים, לא מתפללים"
בשואה נספו מיליוני מתפללים שלקחו עימם את התפילה עצמה. אהרן אפלפלד מציג תיעוד מזעזע על תפילה אחרי השואה:
תמיד היה קשה לאסוף מניין. האנשים סירבו להצטרף ולו כנציבים. היה צורך לשכנע ובעיקר להתחנן. אחרי המלחמה הייתה התאווה לחיים עזה והתפילה בזויה (סיפור חיים, עמ' 75).
בהמשך הוא מוסיף וכותב:
הרצון להתפלל גבר בי מיום ליום. היה זה צימאון מציק שלא ידעתי את מקורו, שהיה מתחדש כל יום וחוזר ומענה אותי. אחד המתפללים שראה את מצוקתי דיבר אלי בשקט ובלא טינה ואמר: "אתה הרי תפליג בקרוב לפלסטינה. בפלסטינה עובדים בקיבוצים ולא מתפללים" (עמ' 77).
התפילה נמצאה במשבר משני כיוונים מנוגדים. מצד אחד, איך ניתן להתפלל אחרי אושוויץ וברגן־בלזן? התפילה היא הביטוי החזק ביותר בעולם המצוות לאמונה, שכן היא תובעת מהמתפלל לנקוט עמדה ולהגדיר את אמונתו. השואה שיבשה את האמונה והציבה אתגר מורכב: להגדיר מחדש את יחסי אלוקים ואדם. היא הביאה רבים מהמתפללים לייאוש מהתפילה, ואך טבעי הדבר. מי יכול לשפוט יהודים אלה על יחסם לתפילה?! ומכיוון אחר, המפגש עם הישראליות החדשה היה מפגש עם חילוניות שאיננה מתפללת, כפי שמתאר אפלפלד. בין שני הכוחות הללו, הייתה צריכה התפילה לפלס את דרכה.
שנים רבות נראתה התפילה בבתי כנסת רבים ובחוגים שונים כהכרח, חלק מרוטינה, עול על כתפיו הכפופות והמרוטות של היהודי. במרחב הזה התקבל פרופ' ישעיהו ליבוביץ כמורה הוראה. במאמרו "על התפילה", שפורסם לראשונה ב־1960 (דעות יא), הוא מתנגד לתפילה כעמדה של בקשה מהקב"ה שיתערב בסדרי העולם ויספק את צרכיו של האדם. במקום זאת, טען, עניינה של התפילה הוא העמידה לפני ה'. מאמר זה שימש קרש הצלה לתפילה בטרם תטבע במצולות. גם במקומות שלא ידעו את ליבוביץ או שידעו אבל שנאו אותו תכלית השנאה, דה־פקטו התפלל הציבור ב"נוסח ליבוביץ".
מהמניינים השוויוניים עד קרליבך
והנה החולה הזה מחלים וקם ממיטת חוליו. התפילה מעוררת עניין. אני מבקש לעמוד בקצרה על ארבע תופעות שמצביעות על התפנית החדה במעמד התפילה בחברה הישראלית.
הרחבת קהילת המתפללים – רצונן של נשים להתפלל במנייני נשים או במניינים שוויוניים ולהיכלל בין מובילי התפילה, והמאמץ של ציבור חילוני למצוא מקום בעולם התפילה, אם בהשתלבות בקהל המתפללים המסורתי ואם ביצירת מסגרות עצמאיות.
העיסוק בתוכני התפילה. ציבורים שונים מתקנים תפילות, כדי להתאימן למציאות. אודה, ברמה האישית אני מהשמרנים. קשה עליי החידוש, סידור שדפיו צהובים יפה בעיניי. מאידך גיסא אני שמח על יוזמות החידוש והשינוי, שכן אני חש שאכפת לאנשים מה הם אומרים בתפילתם, והדבר מסמן שהתפילה שבה לחיים.
מנייני קרליבך. קרליבך כבר איננו איש אלא תופעה, תנועה. הסגנון של התפילה הופך למהות. היא איננה מתחבאת, היא לא בדיעבד, היא שמחה ומשמחת, היא לכתחילה. הניגון מספק סוג של פרשנות ומכוון את מצב הנפש – שמחה, עצב, הרהור. ליווי מוזיקלי ל"הלל" (בימי החול שהוא נאמר בהם) איננו רק ליווי, זהו שינוי קלסתר הפנים של התפילה. גם העולם החרדי הליטאי, שהתנגד לשירה בתפילה ושִייך אותה לחסידים או לבני עקיבא, החל לשיר בתפילה. השירה מבטאת דאגה לצד הנפשי והאסתטי של התפילה.
חבורות התפילה. חבורות אלו, שמייסדן הוא הרב דוב זינגר ראש ישיבת "מקור חיים", הציעו לציבור: בואו ונתכונן, בואו נשים את התפילה במקום מרכזי מבחינת התודעה הדתית. וציבור גדול שמע את הקול הזה והלך אחריו. הרב זינגר חיבר ספר הדרכה לתפילה, "מתכוני תפילה", שהיה לרב מכר ותורגם. שימת התפילה במרכז החיים יצאה מגבולות קהל היעד הצפוי, והפכה עניין לציבור רחב.
התמורות שמניתי מצביעים כולן על שיבתה של התפילה למרכז הבמה. התפילה שוב מעוררת עניין כעמוד השדרה של העולם הדתי והחיים היהודיים. ההתחדשות הזו החלה בקצוות, והיא הולכת ומדביקה עוד ועוד מתפללים וקהלים.
מעז יצא מתוק
ובחודשים הללו של הקורונה, גם התפילה חלתה. מסגרות התפילה התפוררו, והיכולת לקיים תפילה ציבורית משמעותית נפגעה. התפילה איבדה את הדינמיקה הראויה של מניין וציבור מתפללים, את העדינות שצריכה ללוות אותה, ונשארה בלי חינה ובלי תכשיטיה. הימים הנוראים שלפתחנו יעצימו את הניגודיות בקהילת המתפללים, בין אלה שנמשכים לניגונים הייחודיים של הימים האלה ובין אלה שכל מאוויים מלכויות, ובמנעד שבין לבין יש עוד אפשרויות רבות. כל אחד והאמת שלו, וכל אחד האמת איתו.
ויש גם כמה דברים שטוב שאבדו עם הקורונה. הממסד, ראשי הגבאים שפעמים רבות מחבלים ומהווים אריסטוקרטיה של נייר, איבדו את מעמדם. גם פלוני יכול לקרוא הפטרה ולהתפלל מוסף. עלוני השבת נעלמו גם הם, ופתאום מתגלה סידור התפילה.
התפילה נזרקה מהגג, היא בדרך למטה, ועוד מעט תתנפץ על הקרקע הקשה. לא נוח להתפלל בחוץ. נמאס מכיסאות כתר, אין מקום להניח את הסידור, לא פוגשים את אלה שהיינו רגילים בהם. האם יהיה מישהו שישבור אותה במקל עוד לפני הנפילה הצפויה על הקרקע? או אולי, והלוואי, יימצא מי שיושיט את היד ויזכה בה?
שכן למרות המקום הטוב שהתפילה הגיעה אליו, עדיין ניתן לתקנה בכמה תחומים ולאמץ חלקים מתוך המציאות הדיעבדית הנוכחית למצב של לכתחילה.
ואולי מעז יצא מתוק, ואובדן המחיצות והריחוק הפיזי יביאו לקרבה בלבבות. הממסדיות הכוחנית שליוותה את בית הכנסת תפנה את מקומה למשהו יותר מעודן ומשתף. זוהי הזדמנות פז לגלות את התפילה מחדש, קצרה או ארוכה, להכיר את יופייה ולהתייצב בעמידה רעננה לפני בורא עולם.
שמואל ריינר הוא מראשי ישיבת מעלה גלבוע
