כאחד האדם, ככל המקצועות: גם לרבנים מגיע

כתבתו של שלמה פיוטרקובסקי ("זו תורה וזו שכרה", מוסף דיוקן 14.8) בנושא שכר הרבנים נגעה בכמה נקודות מהותיות ועוררה אותי לכתוב על הנושא.

משכורת נקבעת בחוזה בין מעסיק למועסק, אולם נדיר שייחתמו חוזים בין קהילות – "המעסיק", ובין הרב – "העובד". היה ניסיון מטעם ארגון צוהר, בהובלת הרבנים רונן נויבירט ודוד סתיו, לנסח חוזה מפורט: פרטי ציפיות, שעות עבודה, תנאים סוציאליים וכמובן שכר, אך היוזמה נפסקה כיוון שלאחר שנסתיים מענק התמיכה של צוהר, הקהילות הפסיקו לתמוך כלכלית ברבנים.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כתב אישום נגד חקלאי שירה בתוקפים פלסטיניים
– הסוכנות היהודית בוחנת הפעלת שליח קבוע באיחוד האמירויות
– בפרקליטות מודים: נערכו תיקונים בתמלילי החקירה בפרשת אלוביץ'

היעדר חוזים מהווה סימן לבלבול רחב יותר בכל הקשור לתחום רבנות קהילה בארץ, השורר בשני הצדדים – המעסיקים והמועסקים. מאות קהילות בארץ, מהמגזר הדתי־לאומי ומהחרדי, מתקיימות בלי רב, והשאלה "בשביל מי ובשביל מה" – מתבקשת. ברוב הקהילות ישנם מי שיכולים להוביל תפילות, למסור דברי תורה ודרשות. תפילות ילדים? הורים מארגנים. פסיקת הלכה? ישנו "הרב גוגל". בתחום הייעוץ לאנשים, נושא משמעותי לכל הדעות, בקהילות רבות ישנם אנשי מקצוע השמחים לעזור כמיטב יכולתם.

הבלבול קיים גם מצד רבנים. מי המעסיק, אנשי הקהילה או ריבונו של עולם? בכתבה מצוטט הרב חיים נבון הקובע ש"מוקד העיסוק של הרב הוא לעשות מצוות, השירות שלו אמור להיות בחינם". לדבריו, גורם זה "מביא רבנים לעבוד בשמחה בשכר נמוך. יתרת השכר מחכה להם בעולם הבא". זה חדש לי; האם יש מצוות ששייכות לרבנים ולא לכל אדם?

גם דברי הרב יובל שרלו שצוטטו בכתבה מבטאים גישה דומה: "לעולם ייוותר חלק משמעותי מעבודת הרב כ'תורה בחינם', וטוב שכך". מדוע? האם לא טוב וראוי שכל בעלי המקצוע – סוחרים ועורכי דין, רופאים ואינסטלטורים, רואי חשבון ומטפלים – יתרמו מיכולותיהם בחינם? הרי הרבה בעלי מקצועות חופשיים נוהגים לעבוד גם פרו בונו ("לטובת הציבור"), ואכן טוב מאוד שכך. אך אנשי מקצוע אלו גם עובדים ברוב המכריע של זמנם תמורת שכר הגון. האם לא מגיע לרב לחסוך עבור עתיד ילדיו, כמו כל אדם רגיל?

העונג שבהשפעה

המחיר הכבד שמשלמים בני משפחתו של הרב מומחש בספר "דמות דיוקנו" מאת שולמית קיציס, שבו תיארה המחברת את מערכת היחסים בין רבנים בציונות הדתית לבניהם ובנותיהם. למרות הכאב שביטאו המרואיינים בספר, בני ובנות הרבנים, כמעט לא נמתחה ביקורת על האבות. כולם סברו שהוריהם פעלו לשם שמיים ומה לעשות שהם, הילדים, שילמו את המחיר.

ניתן לשאול שאלה פשוטה: מדוע עשייה למען תלמידים או בני קהילה היא עבודת קודש, ומשחק עם הילדים לא? נראה היה שאף אחד מהמרואיינים לא השכיל להטיל ספק במניעים של האב־הרב, שבחר, מרצונו החופשי, לערוך למשל התוועדות עם תלמידיו בליל שבת או להקשיב לצרותיו של מישהו מהקהילה, במקום להיות עם ילדיו. כל בחירה מוסרית באה על חשבון בחירה מוסרית אחרת, והמינימום שניתן לצפות מאדם בוגר הוא לקיחת אחריות על בחירותיו, ומודעות לכך שהוא מחלק את זמנו מרצונו החופשי, כפי מאווייו.

רבנים רבים חונכו על אתוס של עשייה "לשמה", והורגלו שלא לתפוס עצמם כאנשים רגילים. הם אמנם מקבלים שכר בדרך כלל, אך בתודעתם הם עובדים בשביל הקב"ה, והוא "ישלם שכרם". שלא כמו חבריהם שעוסקים בעריכת דין או מסחר, רפואה או הייטק, רבנים מצפים מעצמם לעבוד לשם שמיים; אולי הם מצפים מעצמם להיות, כמו הרב קוק, "עבד לעם קדוש", ושוכחים שהראי"ה ז"ל גם קיבל משכורת הגונה.

בגישה הזו יש כמה בעיות, שפוגעות בעיקר ברבנים עצמם. הגדולה שבהן היא חוסר מודעות עצמית.

כשהייתי ר"מ צעיר בישיבת הכותל, נהגתי ללמד בתחילת השנה את דברי ניטשה הידועים בדבר "הרצון לעוצמה" – כיצד גם כוהנים וכמרים, רבנים ומורים, מונעים מרצון לעוצמה, רצון לשלוט על אנשים. אלא שהם, שלא כמו בעלי כוח הזרוע, מבטאים רצון זה בהשפעה על החשיבה, הרגש והאמונה של זולתם, והם חשים עוצמה רבה ביכולתם לגרום לאנשים להאמין, לחשוב ולעשות כפי שהם מורים להם. כשלעצמי הייתי מוסיף שה"רצון לעוצמה" שלי יבוא על סיפוקו גם אם אביא אותם לחשוב בעצמם, ואף לחלוק עליי.

אנחנו תמיד פועלים למען הסיפוק שלנו, מה שפרויד כינה "עקרון העונג". חז"ל כיוונו לדברים אלו כשאמרו ש"אילולי יצר הרע – לא בנה אדם בית ולא נשא אישה ולא הוליד ולא נשא ונתן". כל בר דעת יודע שב־99 אחוזים מהזמן הוא פועל ממניעים אנוכיים, וזה בסדר. כי כמו שאמרו חז"ל די באלפית, מלאך אחד מתוך אלף, שמלמד זכות על האדם, כדי שיינצל.

לחשוב שאפשר לעבוד רק לשמה זו אשליה. סיפר לי הרב אברהם קרול שפעם, אחרי שנשא דרשה לפני קהל אלפים, שאל אותו הנהג שהסיע אותו: "תגיד לי רבי, כשאתה מדבר לפני כל כך הרבה אנשים – אין לך גיאות (=גאווה)?"; "אמרתי לו: כשהייתי צעיר התפללתי שאם צריך שתהיה לי גיאות – שהיא תהיה מדברי תורה". לרב קרול, חסיד גור מפוכח, היה מובן מאליו שאדם פועל בשביל הסיפוק והאגו שלו. ומה בכך? ניתן לעשות כך דברים טובים, ובלי אשליות והטעיה עצמית שמעצימה את האני הכוזב שלנו.

זכותו של כל אדם לבחור מקצוע שיסב לו סיפוק, גם אם איננו רווחי. לא מעט רבנים, בהם כאלה שדבריהם הובאו בכתבה, מתארים את בחירתם ברבנות במושגים של בחירת מקצוע שחשו כי הוא מתאים להם, בדומה לבחירת מקצועות חופשיים אחרים, בלי יומרה או ניכוס אידיאלים לעצמם. בדומה לסופרים שאינם יודעים אם ספריהם יימכרו, ולאמנים שספק אם סחורתם תימכר; בדומה למורים, עובדים סוציאליים ועוד כהנה שעובדים תמורת שכר מביש – גם הם לא השלו עצמם באשר לקשיים הצפויים להם ולא הזכירו שם שמיים לבטלה בנימוק בחירתם. הם עושים את מלאכתם נאמנה בלי יומרות כאלה, ובלי תחושה שהם שונים או טובים יותר מאחרים רק בזכות היותם רבנים.

חשדנות עצמית בריאה

האדם הוא יצור מסוכסך מטבעו – יצר טוב ויצר רע, גוף ונפש, רוח ובשר. בעבודתי כפסיכותרפיסט אני מסייע לאנשים לחשוף את הרצונות הסותרים שבתוכם, שלא תמיד הם מודעים להם. מהותה של עבודה פסיכואנליטית היא הכרת הסתירות הפנימיות והתסכולים, ומתן מקום של כבוד גם לרצונות שאינם הולמים את האמונות שלנו.

גם רבנים מביעים רצון טבעי לכסף, לכבוד, למעמד, להשפעה, לפרסום; מבטאים קנאה ואיבה כלפי אנשים שבעיניהם מוצלחים מהם; תוהים לגבי בחירתם במקצוע לא רווחי ולא מתגמל כראוי, מתלבטים אם אכן בחרו נכון; לומדים להכיר ולקבל את היותם לא בהכרח פחות אנוכיים או קטנוניים מאנשים אחרים, לצד תכונות אחרות וגאווה בבחירות האלטרואיסטיות שלהם; לומדים לבחור מחדש, לפעמים שוב ושוב, במה שטוב בעיניהם. הכרה במורכבות זו שבנפשם ובקונפליקטים שבתוכם מעשירה את אישיותם, מאפשרת להם לבחור בעבודתם בצורה מודעת ועושה אותם לרבנים טובים יותר.

הגישה כאילו רב, יותר מאנשים אחרים, פועל לשם שמיים, עשויה לגרום לרבנים להרגיש נעלים על פני אנשים רגילים שעובדים לפרנסתם. הם מאמינים שכך מצופה מהם, לא לחפוץ בכסף או כבוד, מצפים לכך מעצמם וסבורים שאם הם מתנהגים כך – הם אכן שונים.

הפיצול הזה הוא שיקוף של פיצול דומה שקיים בציבור הדתי־לאומי. אנו שולחים את ילדינו לתנועת נוער, לישיבות ולאולפנות, שבהן מחנכים לאידיאלים של נתינה והקרבה למען החברה והזולת. אבל בפועל רבים בציבור הזה מתפרנסים היטב ושייכים למעמד הבינוני־גבוה, צורת החיים היומיומית היא בורגנית (או זעיר־בורגנית), והערכים שעל פיהם חייהם מתנהלים הם כרוב בני האדם במעמד דומה. במצב כזה הרב נדרש לגלם את האידיאלים התיאורטיים של ההורים. יש כאן סתירה מובנית, כי אם גם לרב חשוב להתפרנס היטב – הוא אינו מגלם את האידיאלים של הקהילה שאותם נשכר לייצג.

למען הסר ספק: לא הכול נמדד בכסף. לא היינו רוצים חברה שאין בה ערכים, וחשוב שיהיו אנשים שמלמדים אידיאלים ולא רק איך להרוויח כסף. אבל חיוני שמורים יהיו מודעים לעצמם, ושיכירו ברצון הטבעי שלהם בכבוד.

מהיסודות המובהקים של תנועת החסידות – דומני עוד יותר מאשר בתנועת המוסר – הוא החשד העצמי. גדולי האדמו"רים, כמו גדולי המתנגדים, חשדו בעצמם תמיד; ישנם אינספור סיפורים על רבנים צדיקים שידעו שהם מבקשים כבוד. לולא זה, ספק אם היו גדולים באמת. הם ידעו שאדם לא יכול, כך בפשטות, להחליט שהוא פועל לשם שמיים, אלא רק לקוות לרגעים של "לשמה", רגעים נדירים ונפלאים פה ושם במקרה הטוב, רגעים של עונג ונחת. ובינתיים אפשר לקבל סיפוק מהעבודה, ככל בני האדם.

עבודה פנימית, עבודת המידות הפשוטה של ספרי המוסר, חייבת להיכלל בחינוך ישיבתי ובאימון רבנים בפרט, ולו רק כדי להיטיב עם התלמידים ובהמשך עם בני הקהילות של הרבנים לעתיד. בלי חשד עצמי בריא, הם מזיקים קודם כול לעצמם. בדיקה עצמית דקדקנית זו לא הייתה גישת פשיסחה־קוצק בלבד, אלא שימשה אבן פינה בעבודתם של רבים ממנהיגי החסידות. התורה האחרונה של הבעש"ט לתלמידיו הייתה: תמיד תחשדו בעצמכם, ואז ייתכן שיהיו רגעים לשמה. אף הוא, הבעש"ט, חשד בעצמו עד הרגע האחרון, והמילים האחרונות שלו היו" "אל תבואני רגל גאווה".

צמיחה מתוך הגבולות

יש מקום לקוות שיצמחו רבנים שהם אנשי מקצוע ענייניים, עם אפשרויות של קידום מקצועי לטובים בעבודה, עם דרישות של אנשי מקצוע וגם – כך יש לקוות – עם נחת מהעבודה כמו לאנשים אחרים ששמחים בעבודתם ומרוויחים באמצעותה את לחמם. לשם כך נדרשת חשיבה חדשה בדבר טיב הצורך ברבני קהילות, וארגון יסודי של הרבנות כמקצוע, עם נהלים מוסכמים, הכשרות והשתלמויות, ועדת אתיקה, זכויות וחובות עובדים וחוזים ברורים – כל הדברים שקיימים במקצועות מקבילים ודומים.

סידור עבודת הרבנות כמקצוע ייטיב למקבלי השירות – קהילות ויחידים – ולרבנים עצמם. גבולות והגדרות יאפשרו צמיחת אנשי רוח אמיתיים. אם הרב ראוי, הוא יעורר השראה בכל מקרה. רווחה כלכלית ועושר אינם מונעים מאנשים להיות אנשי רוח מעוררי השראה (הרי זה אפילו תנאי הכרחי לנבואה!). רגעים של לשמה אינם ניתנים למדידה, לתכנון או לציפייה, ודבר לא יכול לפגום בהם. אדרבה, הסדרת מקצוע כזו – תאפשר אותם יותר.

הרב יהושע אנגלמן לימד בישיבות הסדר והיה רב קהילת יקר בתל־אביב. עובד היום כפסיכותרפיסט