"להלכה פנים זועפות", קבע ביאליק בתחילת מסתו "הלכה ואגדה". במיוחד כשמולה ניצבת ספרות האגדה, בעלת הפנים השוחקות, "הרכה משמן, המקילה והותרנית". ביאליק ניסה במסתו לגשר על הפער בין התחומים כשקרא "הבו לנו הלכה" תרבותית, ואולם המציאות הוכיחה את כישלון חזונו. הרי ביאליק עצמו היה ממחברי "ספר האגדה"; לא מצאנו שהוא כתב "ספר ההלכה". גם עשורים רבים לאחר מכן, על רקע רנסנס תרבותי של עיסוק במקורות היהדות בקרב הציבור הישראלי הרחב, מה שנמצא במוקד הם המקרא, החסידות וספרות האגדה. אינני מכיר ולו אחד מקרב הציבור שאינו דתי, שהעלה על דעתו לשוב בצורה כלשהי אל ספרות ההלכה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מלקקת את הפצעים: לבנון מתחילה להשתקם
– סיכום הביקור ההיסטורי באבו-דאבי
– וויפי קרבי: הצצה לאחד המערכים הכי מסווגים של צה"ל
הסיבה לכך איננה רק פניה הזועפות של ההלכה, אותה תדמית קשוחה שיצאה לה ושמונעת מאנשי רוח לעסוק בה. הסיבה המרכזית לכך היא שההלכה נתפסת כארכאית וכמאובנת. ישראלי חופשי שניגש אל ההלכה איננו מוצא בה רוח חופשית שתוכל לשאת אותו אל העתיד או להעניק לו אמירה רלוונטית להווה. במקום זאת, עולם ההלכה כובל אותו אל העבר, אל ימים שבהם היו נהוגות פרטיקות הזרות לאדם המודרני, כאשר לא ידעו מהו שוויון זכויות, לא הכירו את החשמל ולא ידעו שכּינה היא יצור חי הפרה ורבה.
ההלכה נתפסת כמיושנת, וכך גם מייצגיה בעולם הדתי. אני נוכח בכך בכל פעם שאנשים לא דתיים שאני פוגש תמהים על היותי רב. "אבל אתה לא נראה רב", הם אומרים לי. כשאני שואל כיצד רב צריך להיראות, התשובה הראשונה שיוצאת מפיהם היא "זקֵן". אכן, בעיני העולם רב, כאיש הלכה, צריך בראש ובראשונה להיות זקן ומיושן, לבוש בבגדים של פעם, לא צעיר דינמי שמעורה בענייני העולם הזה. וכשכך נתפסת ההלכה, אין פלא שמקומה נעדר מהרנסנס התרבותי.
בספרו "חדש מסיני" מבקש הרב יוסי סופר, איש חינוך ממודיעין העוסק שנים רבות בנושא, להילחם במקצת בתדמית הזאת. טענתו היא שבהלכה עצמה טמונים המנגנונים שאחראים ליכולתה להתחדש עם שינויי הזמנים, ועלינו להפעיל אותם כיום כדי להציע הלכה רלוונטית ועדכנית.
לחומרא דווקא
אכן, בקלות רבה מדי ניתן להאשים את מצדדי ההתחדשות ההלכתית ברפורמה או בחוסר מחויבות מספקת להלכה (מה שמכונה "דתיות לייט"). לבירור עניין זה מקדיש סופר את חלקו הראשון של הספר, ובו הוא מדגיש שהתחדשות הלכתית היא התאמת הפסיקה למציאות המשתנה באמצעות שימוש בכלי הפסיקה ההלכתית עצמה. דהיינו אין כאן יציאה ממסגרת ההלכה, ומצד שני אין כאן עקיפה של ההלכה באמצעים א־הלכתיים (כמו שימוש בטכנולוגיה – שעון שבת, הורמונים למניעת עקרות הלכתית) כדי לפתור בעיות הלכתיות. ההלכה עצמה היא שנותנת מענה למציאות המשתנה, וצריך רק להשתמש בה נכון כדי לקרב אותה למציאות העכשווית.
אגב, התחדשות הלכתית בכיוון הזה איננה מובילה בהכרח לקולא, אלא לעיתים דווקא לחומרא. סופר מדגים זאת באמצעות עמדתו של הרב יואל בן־נון, שלפיה יש לברך ברכת המזון אחרי כל ארוחה ש"קבעו סעודה" עליה, גם אם לא אכלו בה לחם.
את חלקו השני של הספר מקדיש סופר לתופעת התחדשות ההלכה כפי שהיא מתועדת בספרות ההלכה עצמה לאורך הדורות. הוא מנתח באזמל חד סוגיות רבות מעולמה של ההלכה, כאשר הפוסקים דנו בשינויים שהתבקשו בעקבות תמורות בידע המדעי או שינויים חיצוניים אחרים – טכנולוגיים, ערכיים או סוציולוגיים. חלק מהסוגיות ידועות יותר לקורא המתמצא – כמו פולמוס המציצה בברית המילה, דיון על הריגת כינה בשבת, הצלת לא יהודי בשבת, היחס לחילונים ועדכון נוסח התפילה; וחלקן פחות – כמו הדיון על השימוש באמצעים טכנולוגיים לקביעת כשרות ספר תורה, דיון ברלוונטיות הכתובה בימינו, בליעה בכלים לענייני כשרות, וקיום הלכה באזורי זמן שונים. בכל המקרים הללו מציג סופר את המודלים שהביאו פוסקים לדבוק בעמדות שמרניות או חדשניות, ומזקק מתוך כך את המנגנונים שמאפשרים את התחדשות ההלכה על פיה עצמה.
כאן המקום לעמוד על יתרונו הגדול של הספר. כל הבקי בספרות ההלכה יודע שהיא יכולה להיות מסורבלת ומשעממת. ההלכה פרטים רבים לה, והיא בעלת שפה פנימית שנראית זרה למי שלא שוחה בה. אחת ממטרותיו המרכזיות של הספר הייתה להנגיש את הדיון בהתחדשות ההלכתית לכלל האוכלוסייה, כך שגם נטולי רקע בספרות ההלכה יוכלו למצוא בו עניין, וסופר אכן עמד באתגר בהצלחה. הדיונים בהלכה מוגשים בלשון ברורה ובהירה, כאשר סופר מתרגם את המקורות לעברית ומוסיף הערות שוליים שמספקות רקע על הרבנים ופוסקי ההלכה המוזכרים, כולל אלו החיים בימינו ומוכרים לכול.
התוצאה היא ספר נגיש מאוד, שמי שמצויד ברקע הלכתי בסיסי יוכל לשוט בו באופן מהיר וקל. חסרי רקע לחלוטין יזדקקו לקריאה זהירה יותר, אולם גם להם מובטחת בהירות והבנה מלאה של הסוגיות.
עושים, לא חושבים
את חלקו השלישי של הספר מקדיש סופר לדיון על התחדשות ההלכה בימינו, ובו הוא פורס את השיקולים בעד ונגד המהלך. סופר טוען בצדק שכדי שתתאפשר התחדשות הלכתית, יש לבחון האם בקרב פוסקי ההלכה קיימת בכלל המוטיבציה לכך. הוא מתמודד עם הטיעונים הרגילים על אודות חשיבות השמרנות והחששות מהמדרון החלקלק, ומייחד כמה מילים גם לפוליטיקה סביב הנושא. בין היתר הוא מתאר בצער כיצד נאלץ לנטוש משרת ניהול שנבחר אליה בגלל דעותיו בענייני הלכה, ותוויות "רפורמי" שהודבקו לו על ידי טוקבקיסטים. קריאתו היא לנהל את תחום ההתחדשות ההלכתית "ללא הכללות והתלהמות, בשפה נקייה ועניינית המעוגנת במקורות" (עמ' 236).
את הספר חותמת הערה שממחישה את כובד האתגר שעולה ממנו. סופר מספר כיצד הביא למנגל משפחתי שנערך בפסח קבב שעל אריזתו נכתב "לאוכלי קטניות". אחד מבני המשפחה, מהנדס במקצועו, טען שהמוצר אסור לאשכנזים. לא הועילו הסבריו של סופר שהדבר אינו נכון, וכי הסיבה לחותמת היא צירוף חומרות על גבי חומרות באופן שאינו סביר. אותו קרוב ענה לו: "אני בענייני הלכה לא חושב, אני עושה". כאשר סופר העיר לו שבכל תחום אחר בחיים – במפעל או במעבדה – הוא לא היה מעלה שיקולים כאלה, אותו קרוב הודה: "נכון, כשאני מקיים הלכה אני לא אדם מודרני" (עמ' 253(.
והנה חזרנו לבעיה שעמדנו עליה בראשית דברינו. אתגר חידוש ההלכה איננו נובע מכך שהדבר לא קיים או לא אפשרי במסגרת ההלכה, אלא בראש ובראשונה מכך שדתיים רבים, אולי רובם, כלל לא מעוניינים בו. באופן פרדוקסלי, דתיים רבים מבקשים בהלכה דווקא את הדבר שגורם ללא־דתיים לסלוד ממנה – ארכאיות, מיושנות, אנטי־מודרניות. יהיו אשר יהיו ההסברים לתופעה זו, היא איננה מבשרת טובות. אם הציבור הדתי־לאומי לא יביע כלל שאיפה להתחדשות ההלכה, מהו הסיכוי שהדבר אמנם יתרחש? כיצד תוכל כך ההלכה להפוך לדרך חיים עבור כלל עם ישראל, ולא רק למגזרים מסוימים מאוד? ואיזה עתיד יש במציאות כזו לרבנות – האם נגזר עליה להיות זקנה?
ספרו של סופר הוא רק ראשיתו של הדיון על אודות התחדשות ההלכה. הוא מראה שהדבר אפשרי, אם רק נרצה. כעת אנו נדרשים לעבור לדיון בגופם של דברים: כיצד נקדם את מקומן של הנשים בעולמה של ההלכה? כיצד נעצב את הלכות שבת בהתאם לאורח החיים המודרני? כיצד ייראה גיור במדינת ישראל המתחדשת? אלו מקצת האתגרים העומדים לפתחנו, והם מונחים בקרן זווית. כל הרוצה, יבוא וייטול.
חדש מסיני
אתגר התחדשות ההלכה בימינו
יוסי סופר
צמרת, 2020, 256 עמ'
