היא בארץ חמישה חודשים, חדורה באהבה למדינה ובמיוחד ליושביה, ועתידה להתגייס בקרוב. מבין ארבעת העולים הצעירים מצרפת שפגשתי בירושלים כדי להבין איך נראה, מרגיש ומשתלב בארץ הדור הצעיר של העלייה הזו, היא מצליחה להתבטא בעברית בצורה הבהירה ביותר. אפילו השם שלה, צביה צרפתי, מחבר בין שָם לכאן. "השם שלי מבטא את האהבה שלי לארץ", מסבירה צרפתי בת ה־21. "זה לא שם נפוץ בכלל בצרפת, אבל להורים שלי היה חשוב לתת לי שם עם משמעות ועם אופי. פה גיליתי שלפי חז"ל הגאולה דומה לצבי: לפעמים היא גלויה ורואים אותה בבירור, ולפעמים היא מתחבאת, מוסתרת. זה בדיוק מה שאני מרגישה בארץ: תחושה של הליכה בתוך נס שהוא לא תמיד ברור, אבל הוא קיים".
היא נולדה בצרפת, אבל חונכה שהמולדת האמיתית היא ישראל. "דג צריך לחיות במים. גם אם מסוכן שם, וגם אם לא תמיד פשוט. זה משהו שאבא שלי לימד אותי, והנה דווקא ההורים שלי שם ואני פה. ההחלטה שלי לעלות לארץ הייתה הדבר הכי טבעי בעולם. בכל פעם שחזרתי מחופשה בישראל הייתי בדיכאון. עד שאמרתי למה שארגיש ככה, ופשוט נשארתי בארץ אחרי החופשה האחרונה. אני אוטוטו מתגייסת וחולמת להיות לוחמת. זה מה שאני רוצה לעשות מאז שאני ילדה קטנה. מבחינתי, בלתי אפשרי לעלות לארץ מבלי לתרום כמה שנים למדינה".
שמעון אטלי (23), צעיר חולמני שלומד רפואה סינית במכללת רידמן, הגיע מפרבר עירוני בקרבת פריז. הוא "מת על ישראל" ולא רואה את עצמו חי בשום מקום אחר. "הגעתי לארץ לתוכנית של 'מכון מאיר' לשנה, בלי כוונה להישאר כאן, אבל פשוט התאהבתי באנשים ובארץ. איתי בתוכנית היו עשרים צעירים נוספים, וכמעט כולנו נשארנו פה. גדלתי בבית דתי, אבל עד גיל 17 למדתי בבית ספר 'של גויים'. הייתה לנו קהילה, אבל בסוף היינו לבד בבית. פה זה עולם אחר, כולם מזמינים את כולם. הלב שלי נפתח".
נעמי הגאי (24) לומדת לתואר שני במתמטיקה וצרפתית באוניברסיטה הפתוחה של צרפת. היא מכונסת יותר ומודדת את מילותיה, לא בטוח שרק בשל קשיי השפה. היא עלתה לארץ לפני שנתיים יחד עם בת דודתה. הוריה עלו לישראל בעבר ונפגשו כאן, אך כשהייתה בת שנה חזרו לצרפת. "תמיד קינן בי הרצון לחזור הביתה. ישראל זה הבית שלי. יכול להיות שזה עוד יותר חזק אצלי כי באמת נולדתי פה, והתחושה היא של חזרה למולדת. כשהייתי בת 18 רציתי לעשות שנת מדרשה בארץ כמו הרבה נערות בנות גילי, במטרה לעשות עלייה אחר כך. אימא שלי הטילה וטו ונשארתי במרסיי. עשיתי תואר ראשון במתמטיקה, ובשלב הזה אימא שלי כבר הצליחה לקבל את הצעד שלי".
אני שואלת את נעמי איך היא חווה את היחס של הישראלים הוותיקים, והיא משיבה שהתמונה מורכבת. "מצד אחד יש תחושה שלא אוהבים את הצרפתים, אבל מצד שני אני מקבלת הרבה חיזוקים ופרגונים, ומשפטים כמו 'איזו אמיצה שעלית' הם דבר שבשגרה".
משה תורג'מן (33) הוא המבוגר בחבורה. הוא עדיין נזקק לעזרת מתורגמן כדי להבין אותי ולענות לשאלותיי. הוא לומד אימון אישי ולוקח קורסים בפסיכולוגיה. אני שואלת אותו איך זה להיות בארץ, והוא משיב: "זה טוב וגם קצת קשה, בלי האהבה של אימא ובלי הקרואסון". חבריו צוחקים, אבל הוא רציני לגמרי.
לא שבטים, פסיפס
אנחנו נפגשים במרכז 'עתיד ישראל' – מרכז לסטודנטים וצעירים עולים מצרפת שהוקם לפני כשנה במסגרת ארגון 'יוזמת אורות' ובתמיכה כלכלית של מאיר ארנפרוינד, עולה ותיק מצרפת בעצמו. המקום מציע דיור לצעירים עולים, לצד אירועים חברתיים. "הרגשנו צורך אקוטי במקום שבו צעירים עולים מצרפת יוכלו להיפגש, ללמוד על עצמם ועל החברה הישראלית, ופשוט למלא מצברים", אומרת ללי דרעי, מנהלת תוכנית 'עתיד ישראל' לקליטת עולי צרפת. "צעירים בני 18 פלוס עולים בדרך כלל במסגרת תוכנית 'מסע', אבל לאחר השנה הזו הם לרוב נשארים ללא מסגרת תומכת".
"צריך גם להבין קצת את המנטליות הצרפתית", מסבירה דרעי. "צרפתים לא אוהבים לבקש עזרה ולהראות שהם נזקקים, למרות שיש הרבה קשיים אצל העולים". האבחנה הזו מסבירה לי קצת את השיחה עם הצעירים. גם כששאלתי שוב ושוב על הקשיים, הם חזרו לנקודה החשובה מבחינתם. "ישראל זה הבית שלנו. טוב לנו פה". זה כנראה נכון, ועדיין לא סותר את הקשיים הכרוכים בארץ, תרבות ושפה חדשות.
שלוש דירות בבניין שבו אנחנו נפגשים משמשות לדיור – שתי דירות לבנות ואחת לבנים – ובסך הכול מתגוררים בהן שלושים צעירים. שתי דירות נוספות משמשות כסלון, מטבח, אולם אירועים קטן ומרכז חברתי. כל ההרצאות, השיעורים והאירועים החברתיים נעשים בצרפתית.
"העלייה מצרפת נמצאת עכשיו על חוד הלהב", מתבטא בציוריות ניסים סלמה, מנהל מרכז 'עתיד ישראל'. "היא יכולה להוות מקור לצמיחה ולהתפתחות של החברה הישראלית, והיא יכולה גם ליפול לבעיות הידועות של קשיי קליטה ואפליה על רקע השוני. אני רואה בעבודה שלי פה ממש משימה לאומית. אחרי עשר שנים בארץ אני כבר מספיק ישראלי, אבל עדיין מספיק צרפתי כדי לתווך בין הזהויות האלו".
כשאני מנסה להבין האם הם מגדירים עצמם כדתיים, אני נתקלת בחומה – אבל חומה מהסוג שאני אוהבת. "אני שומרת שבת וחגים וכשרות, אז לפי ההגדרות אני דתייה", אומרת צביה, "אבל אני רוצה להיות אני וזהו. בצרפת אנחנו לא רגילים לתיוגים האלו". "אנחנו לא אוהבים את זה", מהנהן משה בהסכמה, וצביה ממשיכה: "יש בארץ בעיה עם תפיסת היהדות. יהדות זה בין אדם לאלוקיו, זה לא יכול להתמצות בשאלה האם היא לובשת מכנסיים או כיסוי ראש. החלוקה הקטגורית הזו יכולה להידרדר מהר מאוד לזלזול ושנאת האחר. רעיון האחדות הוא עניין מרכזי ביהדות, אז מה זה משנה אם ההוא שומר שבת או לא? בקטנה, כולנו עם אחד. חבל שמרגישים את האחדות רק בעתות מלחמה".
"את מכירה את השיר 'ויקיפדיה' של חנן בן־ארי?" שואל אותי שמעון, "אני דתי־לאומי, אבל אני מרגיש כמו השיר הזה ומבקש שלא תכניסו אותי לשום תבנית".
נעמי אומרת שהקושי להיכנס למשבצת בולט יותר כשהדבר נוגע להיכרויות ושידוכים. "דבר ראשון שואלים אותי על הרמה הדתית שלי. 'את חרדית? את דתית־לאומית? ואני באמת קצת מזה וקצת מזה, אני לא בתוך משבצת. כשגרנו בירושלים בעבר ההורים שלי היו חרדים קיצוניים. אחרי שחזרו לצרפת הם התמתנו".
סלמה, שנוכח בשיחה, מרחיב: "אנחנו לא רגילים לתיוגים האלה וסולדים מהם. אל תתייגו אותנו, החלוקה המלאכותית הזו ל'חילונים ודתיים' היא הבניה חברתית של האליטה האשכנזית שהורידה את זה עלינו. אנחנו לא קשורים לייבוא הזה של מדינות אשכנז. אצלנו לא נכנסים להבחנות האלו. בישראל יש שתי גישות עיקריות: גישת כור ההיתוך, וגישת השבטים של הנשיא ריבלין. אבל הדימוי הנכון בעיני הוא הפסיפס. כמה שיש יותר צבעים יש יותר יופי, וככל שיש יותר אבנים שונות – התמונה שמתקבלת מרהיבה יותר. אנחנו מרגישים פה בבית, אבל די עם התבניות".
"מבחינתנו היהדות זה כמו בית כנסת אחד עם הרבה זרמים שלכולם יש בו מקום", מוסיף משה, ואני מסכימה: "החלוקה למגזרים ותתי־מגזרים זה ממש נגע בישראל. מי יודע, אולי תביאו את הגאולה". משה משיב בחיוך: "זה התכנון, אני המשיח".
הצד הטוב של החוצפה
אחרי שהקרח מתחיל להישבר, אני מרשה לעצמי לשאול אותם האם הם מודעים לסטיגמות עליהם. "לא אוהבים את המבטא שלנו", אומרת צביה. "שאנחנו עשירים ואוהבים את המדינה", מוסיף משה, וצביה מנצלת את ההזדמנות כדי לבטא את הסתייגותה ממונח מרכזי בתרבות הישראלית: "אני שונאת את המילה פראייר. זה פירוש מרחיק לכת לאנשים שאוהבים את הארץ ורוצים לתרום. כשאת ציונית את נותנת למדינה, זה חשוב לך. אני ממש לא אוהבת אנשים שעולים ולא עושים שירות, בעיניי זו פרזיטיות. ועם אנשים שלא אוהבים את המדינה ממש קשה לי. הם לא צריכים להיות פה, יאללה ביי. יש אנשים שמתים לעלות לפה".
בכל הנוגע להשקפות פוליטיות, הסטיגמה שלפיה הם ימניים נכונה. "ישראלים רוצים שנתניהו יתפטר, אבל אני מתה עליו", אומרת צביה. "הוא מנהיג שנותן ביטחון והוא מאוד אמיץ. לא אכפת לי שיעשן סיגרים, אכפת לי מהביטחון". משה כועס על התקשורת: "אני מרגיש שנטפלים לביבי, שמחפשים אותו. הוא מנהיג שעושה דברים חשובים".
שמעון מספר שצפה בטלוויזיה בעת ביקור נתניהו בצרפת ופגישתו עם ראש הממשלה הצרפתי עמנואל מקרון, וחש גאווה. "אתה רואה את שניהם, ואין מה להשוות. נתניהו הוא אישיות עם שיעור קומה, מקרון לא מתקרב אליו בכלל. הייתי עם עוד שני שותפים בדירה פה בירושלים, וכולנו חשנו גאווה גדולה שאנחנו פה ושזה המנהיג שלנו".
סלמה, מנהל המקום, מדגיש שהם אינם פוליטיים וכי בבית שלהם יש מקום לכולם. הוא איננו אוהב את הדיבורים הנשמעים לעתים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית על הצבעה שבטית ועדרית של הצרפתים לימין. "אפשר לתת לנו קצת יותר קרדיט. תארו לעצמכם שיש לנו חשיבה עצמאית ואנחנו ימניים, למרות שיש מקומות בארץ שיותר נוח בהם להיות שמאלנים".
המניע של ארבעתם לעלות ארצה הוא ציוני. "עשיתי בצרפת את כל הקורסים של האיפור והתחלתי לעבוד בתחום האופנה, ופשוט היה לי חסר משהו", אומרת צביה, מאפרת במקצועה. "אני מאוד מאוד ציונית ובצרפת יש הרבה אנטישמיות. רק הייתי אומרת את השם שלי, ואנשים היו 'מסמנים' אותי במבט. פה אני מרגישה שכל האפשרויות פתוחות בפניי".
משה: "ראיתי שאין ליהודים עתיד בצרפת. יהודים צריכים להיות ביחד. הרגשתי בצרפת שהיהודים לא באמת משתלבים ומרגישים חלק מהמדינה, וקצת נתונים בגטו. זה הרגיש לי בעייתי לחיות ככה. פה בארץ הלב מתרחב, אתה נושם. אפילו מרגישים בטוח". שמעון מציין את הסולידריות החברתית בישראל כמשהו שלא הכיר קודם לכן. "אני רוצה להיות חלק מהדבר הגדול הזה".
אני שואלת מה הם אוהבים בישראלים, והם מתחייכים. "ישראלים מתוקים. אנשים אמיתיים, בלי מניירות", אומרת צביה. "אם לא אוהבים אותך, אין חוכמות, מראים לך שלא אוהבים אותך. זה טוב. בישראל אין 'סליחה' אם בטעות דרכתי על הרגל שלך. הלאה, לא צריך לעשות דרמה. אני אוהבת את הפשטות הזאת".
אבל כידוע, לכל מטבע יש שני צדדים. "היה לי חוזה שכירות שעמד להסתיים", מספר משה, "ובעל הדירה ראה אותי יוצא מהדירה עם מזוודה והבין משום מה שאני עוזב, בלי שאמרתי לו מילה. כשחזרתי לדירה שאני משלם עליה ועתיד לשלם עליה עוד חודש, גילתי שמישהו ישן במיטה שלי. בעל הבית פשוט הכניס דייר חדש במקומי. זה היה מקומם. הזמנתי משטרה והוא אמר לי 'למה משטרה?', בוא נסתדר', וסובב את היד בתנועה הולמת ל'שיטת השקשוקה'. זו דוגמה לפער מנטליות. בצרפת יש חוזה אז יש חוזה. אתה לא אמור לדאוג אולי בעל הבית יחשוב שיצאת מהדירה כשאתה עדיין משלם לו. זה היה ממש לא בסדר".
נעמי מהנהנת: "החוצפה הישראלית היא לפעמים טובה ולפעמים לא. צריך למצוא איזון". היא בחורה עדינה שהגיעה למדינה שלפעמים מתנהלת כמו שוק מזרח־תיכוני. "אני מנסה להתמודד עם זה, אבל לא תמיד יש לי את הכוח והיכולת לעמוד על שלי. אני צריכה עוד ללמוד פה כמה דברים".
"בצבא למדתי כמה כוח יש לדיבור", אומר שמעון. "בצרפת כל אחד בפינה שלו, ופה כולם מדברים, יש משהו עמוק בתרבות כאן שמאמין ביכולת של מילים להניע מהלכים פנימיים וחיצוניים. זה יפה. תרבות של שיח כנה זה משהו שהיה חדש לי. בצרפת זה אולי כאילו מכובד, אבל זה ברברת, דיבורים בעלמא, לעומת השיח בארץ שהוא אמיתי. אני מעדיף את האמת על פני המכובדות. מצאתי פה חברים לחיים שאני יכול לדבר איתם דיבורים פנימיים. בצרפת הכול היה דיבור חיצוני. מה עשית, מה קנית, לאן הלכת. אין לי שם שום חברים שאני מתגעגע אליהם".
כשאני שואלת את האחרים האם הצליחו לרכוש חברים, צביה היא היחידה שעונה בחיוב. משה מדבר על נטייה של צרפתים רבים להישאר בתוך הקהילה הצרפתית, גם בארץ. "ניסיתי 'לעשות' חברים", אומרת נעמי, "אבל אני עדיין נתקלת בקשיי שפה". שמעון מסכים ואומר שאם לא מכשול השפה, היו לו יותר חברים ישראלים. "כך או כך, אני מרגיש ישראלי לכל דבר ועניין", הוא אומר.
בין שייכות לבדידות
הם רואים 'שבאבניקים' ו'דה ווייס ישראל', שומעים עומר אדם ("המלך", על פי צביה), יובל דיין ומשה פרץ, וקצת חנן בן־ארי (הזמר האהוב על שמעון). פערי השפה עדיין מורגשים. הם בני בית כאן, ובכל זאת עדיין קצת זרים.
"אחד הקשיים הכי גדולים בעלייה", אומר סלמה, "ואני מדבר גם מניסיון אישי וגם מתוך שנים רבות של עבודה עם עולים בכל מיני מסגרות – זו הבדידות. אנשים מגיעים לארץ ומרגישים לבד. דיברתי עם מאות ואפילו עם אלפי אנשים שעלו לארץ, וזה משהו שחוזר אצל רוב רובם של העולים. הבית הזה קם בין היתר למטרה הזו, לנסות לנטרל את קשיי הבדידות. הרעיון הוא לתת את סט הכלים המקסימלי שיעזור לחבר'ה להשתלב בחברה הישראלית".
צביה חולקת עליו. "לפני זה גרתי ברחוב יפו לבד, וזה היה בסדר. בצרפת הרגשתי לבד, לא פה. פה זה הבית של היהודים. יש פה חופש. כולם פה יהודים, זה פשוט בשבילי לחיות כאן". סלמה משיב שצביה יוצאת דופן מהבחינה הזו, ושמעון אומר שבעזרת בתים כמו זה שאנחנו יושבים בו עכשיו הוא מרגיש פחות בודד. סלמה עורך אבחנה בין הרמה הלאומית לאינדיבידואלית. "החבר'ה פה מרגישים שייכים לעם ולמדינה, אבל בסוף שבוע השאלה 'איפה אני עושה שבת?' היא לא שאלה לאומית".
"יש רגעים שמרגישים לבד", אומרת נעמי, שהשאירה בצרפת הורים וחמישה אחים. "זה אמיתי. הרגעים הקשים צפים באמת הרבה פעמים בשבתות. יש שבתות שאני לא יודעת מה לעשות. האם יזמינו אותי? איפה אלך לאכול? ובכלל, לפעמים אני לא רוצה להתארח אלא להרגיש שיש לי בית משלי". שמעון מהנהן: "אין תחליף למשפחה. החלום הוא לבנות פה את המשפחה שלנו, ואז הכול יסתדר".
