כמדי שנה מזמנת לנו פרשת כי־תשא פגישה עם בצלאל בן אורי, מי שניתן להכתירו כאמן העברי הראשון. המיוחד בשנה זו הוא שניתן לציין מאה שנים למפגש פסגה דמיוני ומסקרן שהתקיים בין בצלאל בן אורי לבין בוריס שץ, הצייר והפסל הגדול, מייסד "בצלאל – בית המדרש למלאכת אמנות".
בשנת 1918, לאחר שהוגלה על ידי הטורקים מירושלים, ישב בוריס שץ בטבריה וכתב בה את הנובלה "ירושלים הבנויה, חלום בהקיץ", המתארת מסע דמיוני בארץ ישראל של שנת 2018. במלאות מאה שנים לכתיבת הנובלה, ברצוני לערוך השוואה בין תיאורו בתורה של האמן העברי הראשון, בצלאל בן אורי, ובין בית הספר "בצלאל" של ראשית המאה הקודמת, ואגב כך להתמקד בשלוש מחלקות לייצור שטיחים: האחת, זו שפעלה ב"בצלאל" של ראשית המאה הקודמת; השנייה, מחלקת השטיחים המדברית של בצלאל בן אורי; והשלישית – זו שדמיין בוריס שץ, מחלקת השטחים של "בצלאל" בשנת 2018.
שיוט לבית הספר
המפגש התרחש בצוהרי יום שישי. בוריס שץ יושב על גג "בצלאל" ומשקיף על העיר ירושלים מתכוננת לקראת בוא השבת, כאשר לפתע הוא שם לב לדמות הנשענת על המנורה שבגג המבנה: "נשמתי נעצרה, לבי פג… ראיתי לפני את בצלאל קדמוננו… הכרתיו; זה הוא, אשר עמד בצל־אל" (עמ' 8).
לאחר ששץ מתאושש מהמפגש המפתיע עם האיש שעל שמו נקרא המוסד שייסד, ממריאים השניים באווירון לטיסה בשמי ארץ ישראל של שנת 2018. לא נופתע ששץ, שכל נפשו ומאודו הושקעו ב"בצלאל", רוצה ראשית לבקר דווקא בו. אלא שבצלאל בן אורי מתעקש ללמד אותו סבלנות, ולהראות לו תחילה אתרים אחרים:
מי זאת, שאלתי את מורי;
ירושלים הבנויה;
ירושלים הבנויה! קראתי משמחה, הבה נרדה נא למטה. אשעשע את עיני, אשמח את לבי, ארוצה בשוקיה, אשוטט ברחובותיה, אראה נא הכל, כיצד נבנתה? מה עשו בה? איך החיים שם? השלום ל"בצלאל"? העודנו חי?
חכה , אל תחפז! ענני מורי בבת צחוק טובה (עמ' 9)
כשהגיעו לבסוף לבית הספר "בצלאל", שואל בצלאל בן אורי את שץ באיזו מחלקה הוא מעוניין לבקר תחילה, ושץ בוחר את מחלקת השטיחים:
אל שפריר השטחים – נפלט מפי מענה, בלי לחשב הרבה: נפשי חשקה לראות את התעשייה שיסדתיה בעמל כה רב ואשר ה"מתקנים" הזדרזו להרסה (עמ' 16)
האם במקרה בחר שץ במחלקת השטיחים מבין כל מחלקות "בצלאל"? שמא חשב שזוהי המחלקה שבה יתעניין גם מדריכו למסע?! בפסוק שבו אנו פוגשים את בצלאל בן אורי ישנו תיאור של הטכניקות והחומרים שבהם התמחה:
אֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ־לֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה. לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה (שמות לא, ג)
בקריאה פשוטה של הפסוק נראה שהחומרים שבהם התמחה בצלאל בן אורי הם מיני מתכות, אבן ועץ; אך מעיון בפירוש רש"י לפסוק אנו למדים כי לפני אותם חומרים מוזכרת טכניקת עבודה נוספת: "לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת – אריגת מעשה חושב". מכאן שהכישרון הראשון המוזכר אצל בצלאל בן אורי הוא למעשה אריגה.
כאשר השניים נכנסים למחלקת השטחים הדמיונית של "בצלאל" 2018, נגלה לפניהם שטיח קיר מיוחד מאוד:
התמונה הרקומה בו תארה את מעשה שטיחינו הראשונים, רקמנו במדבר יריעות למשכן. תחת כיפת השמים הרחבים יושבות עבריות יפות על העבודה הקדושה, רוקמות יריעות מסכים ופרכות. בצלאל ואליהב (אהליאב; א"מ) אוחזים בידיהם את הדוגמא כשהיא פרוסה לעיני משה רבנו. מראה השטיח על שוליו האורנמנטליות היה כמראה ציור קיר נהדר. צבעי המשי הססגוניים והעמוקים הבהיקו כאמייל, ראיתי כי בעבודה נתמזגו אמנות והתעשיה (שם)
זהו העולה בדמיונו של בוריס שץ בעודו יושב בטבריה בשנת 1918 – במחלקת השטיחים של "בצלאל" של שנת 2018 מייצרים שטיחים שבדוגמתם תיאור של מחלקת השטיחים של ימי הנדודים במדבר.
אלא שעל אף שניתן להניח שכבן למשפחה שומרת תורה ומצוות, שגם למד תקופה מסוימת בישיבה בווילנה, בוריס שץ למד את פירוש רש"י המוזכר, נראה שלא זו הסיבה שבשלה בחר לבקר תחילה דווקא במחלקת השטיחים. כדי להבין את בחירתו יש להכיר את מרכזיותה ואת חשיבותה של מחלקה זו ב"בצלאל" של 1906.
מחלקה במחלוקת
ב"בצלאל" התקיימו שתי מחלקות ראשיות – מחלקת האמנות ומחלקת המלאכה. שתי מחלקות אלו לא היו מנותקות אחת מהשנייה – מחלקת האמנות סיפקה דוגמאות, ובהן השתמשו האומנים במלאכתם לצורך הכנת המוצרים בתתי המחלקות השונות. אף שלאורך השנים למדו ב"בצלאל" יותר משלושים סוגי מלאכות שונות, מחלקת השטיחים הייתה מהחשובות והגדולות שבהן. עם פתיחת המחלקה בשנת 1906 הועסקו בה 45 נשים ונערות, והיא כללה שלוש מחלקות משנה: מחלקת הטוויה, שבה הועסקו מרבית העובדות, מחלקת צביעת צמר ומחלקת קשירת שטיחים. הדימויים שהופיעו על שטיחי בצלאל כללו לעיתים אתרים מקודשים ליהדות, או כאלו בעלי חשיבות סמלית מן ההיבט הציוני, ולא אחת שולבו בהם מימרות או פסוקים.
כך ניתן להזכיר כדוגמה את "מקום המקדש", עם הכיתוב הנלווה: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים"; "מערת המכפלה"; "קבר רחל" עם הכיתוב: "קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה"; "מגדל דוד"; "ארז הרצל", ולצדו: "אם תרצו אין זו אגדה"; מבני בית הספר "בצלאל". בשלב מאוחר יותר השטיחים עברו להיות מיוצרים בבית המלאכה "מרבדיה", מעין חברת בת של "בצלאל", ולכן במקרים רבים ניתן למצוא גם את שם בית מלאכה זה משולב בדוגמת השטיח.
בעיני הוועד המנהל של "בצלאל" שישב בברלין, מחלקת השטיחים נועדה להפיק את עיקר התוצרת של בית הספר, שתשווק גם באירופה ותהווה מקור פרנסה לתושבי ארץ ישראל. גם שץ ייחס חשיבות למחלקת השטיחים ועמל לביסוסה. הוא השקיע מאמצים רבים בגיוס המורים ובהשגת חומרי הגלם והציוד הנדרש לטובת המחלקה. הוא נעזר בקשריו בבולגריה, וכמי שבעברו היה פסל בחצר המלך הצליח להביא לארץ מומחה לצבעי צמר באישורו של המלך פרדיננד.
עם זאת מחלקת השטיחים היוותה גם סלע מחלוקת בין הוועד המנהל לבין בוריס שץ, וזאת בזמן שמערכת היחסים ביניהם הייתה רעועה גם כך, עד כדי מחשבה על פיטוריו של שץ. הוועד טען כנגד מיעוט השטיחים המיוצרים, גודלם הקטן, איכותם ומשך זמן ייצורם. גם על דוגמאות השטיחים נמתחו ביקורות. נטען שהשטיחים המיוצרים אינם מביאים בחשבון שיהודים דתיים לא יהינו לדרוך על כתב עברי, ושמנגד שטיחי קיר יצאו מהאופנה, ויש לייצר שטיחים בדוגמאות פרסיות שהיו פופולריות יותר באירופה.
על רקע מחלוקת זו ניתן אולי להבין למה כיוון שץ במילים: "התעשיה שיסדתיה בעמל כה רב ואשר ה'מתקנים' הזדרזו להרסה". אמנם, הסירו דאגה מלבכם, חרף כל המחלוקות, על פי שץ בישראל של שנת 2018 "עוסקות במעשה שטיחים שונים לשם רווח 326,018 נשים", לא פחות.
חזון שלא התגשם
עם תום ביקורם במחלקת השטיחים עברו שץ ובצלאל למחלקת הפיליגרן – מלאכות אמנות בכסף. מחלקת הפיליגרן ב"בצלאל" של ראשית המאה הקודמת הייתה גם היא מהמחלקות החשובות והבולטות אשר הציעה מגוון נרחב של מוצרים, הן תשמישי קדושה והן חפצי חולין. כך למשל רימונים לספרי תורה ובתי מגילות, לצד ארנקים ומלקחיים לסוכר. העדה שאליה השתייכו רבים מאומני המחלקה הייתה העדה התימנית. אגב זאת, יש לציין כי בין השנים 1910־1913 פעלה במושבה בן־שמן מעין שלוחה של המוסד הירושלמי, ובה יושבו צורפים יוצאי תימן, אשר ייצרו מוצרי כסף עבור "בצלאל".
גם "חֲרֹשֶׁת אֶבֶן" וּ"חֲרֹשֶׁת עֵץ" היו ב"בצלאל" של ראשית המאה ההיא, ולא רק חומרים אלו, אלא גם חיטוב בשן ובשנהב ועוד. ניתן לומר כי העבודות המרשימות ביותר שיצאו מתחת ידיהם של אומני "בצלאל" הן אלו שנעשו תוך שיתוף פעולה בין המחלקות השונות. כאן יש להזכיר שתיים מיצירות המופת הללו: "ארון הקודש" ו"כיסא אליהו" שנוצרו בין השנים 1918־1925. ב"כיסא אליהו" שבאוסף מוזיאון ישראל משולבים עץ אגוז, עור, שטיח צמר, רקמה על משי וקטיפה, שנהב, צדף, כסף, פיליגרן, אמייל ופליז רקוע.
לאחר שסיימו השניים לעבור בין המחלקות השונות סיכם שץ: "מספר כל הנשים והאנשים העוסקים בתעשייה האמנותית היה למעלה משני מיליונים וחמש מאות אלף!" (עמ' 17). אין צורך לומר כי חזונו זה של בצלאל לא התגשם. בשנת 1929, בימי המשבר הכלכלי העולמי ועל רקע מאורעות תרפ"ט בארץ ישראל, נסגר בית הספר "בצלאל". בוריס שץ נאלץ לראות את חלומו הגדול מתנפץ לנגד עיניו, ובכל זאת לא אמר נואש. החולם הגדול יצא בעודו חולה למסע בארה"ב בניסיון לגייס כספים ממכירת חפצי "בצלאל" ויצירותיו שלו.
שץ נפטר בשנת 1932. הוא לא זכה לראות את פתיחתו המחודשת של "בצלאל החדש" בשנת 1935. ומה היה אומר על המוסד של ימינו אנו? ניתן להניח שהיה מתאכזב ממספר העוסקים והמועסקים באמנות, נראה לומר שגם הייתה לו ביקורת כנגד הסגנון האמנותי המקובל. עם זאת, ודאי היה שמח להיווכח שהמוסד עצמו קיים ואף ממשיך לשאת את שמו של בצלאל, ומעמיד תלמידים ואמנים מצליחים.
