פרשת ניצבים-וילך: מעגלים של תשובה

לאחר שבשבוע הקודם קראנו את פרשיות הברכה והקללה, בשבת זו, האחרונה של השנה, אנו קוראים את "פרשת התשובה" בניצבים, שתכלה שנה וקללותיה וניכנס לשנה החדשה מתוך הלך רוח של תשובה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ספג אנטישמיות על מגרש הכדורגל בארגנטינה, והחליט לעלות לישראל
– דעה: מגפת הקורונה נקלעה בטעות לשנת בחירות ישראלית
– שונאי מתנות, המדור הזה לא בשבילכם

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה… וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ… וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלוֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ… וְשָׁב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ שָׁמָּה.

הפסוקים קושרים בין תשובת הלב ובין השיבה הביתה, לנקודת הראשית. החזרה לארץ כרוכה במילת הלב, והחזרה אל המצוות כרוכה בחזרה מהגלות. "אַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה'", והוא ישוב "לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב". הקשר המעגלי הזה הכרחי ומובנה – השיבה אל העצמיות היא השיבה אל מקור החיים היא שיבה הביתה אל התורה והיא שיבה אל נותן התורה, "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד".

וכמו במעגל, אין לדעת באיזו נקודה בדיוק מתחיל התהליך. האם התשובה היא הצעד הפותח או החותם? וכיצד משתרגת לתוכה הגאולה, כמניע או כתוצאה? האם ההתעוררות מתחילה לנבוע מלמטה או מלמעלה? ומי הוא שפוסע את הצעד הראשון  – "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה" או "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם"?

ניצוצות הגאולה בג'רבה

ר' כלפון משה הכהן, רבו של אי הכהנים ג'רבה שבתוניסיה (1874–1950), נשא דרשה נרגשת  לפרשת ניצבים אי־אז בראשית שנות השלושים של המאה העשרים. הוא קרא בהתפעמות את פסוקי השיבה המקראיים על המציאות של ימיו, ושרטט שני שלבים של גאולה:

ובימינו אלה זכינו להשבה הראשונה, כי ה' ברחמיו נתן בלב אדירי הממלכות הנאורים לבלתי היות עוד אותו העול והחמס השעבוד והעבדות לכל בית ישראל, וכן להשיב לנו את הארץ ארצנו ונחלת אבותינו… ונראה שזה הוא ממש מה שאמר הכתוב וְשָׁב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ, היא ציון וירושלים. וְרִחֲמֶךָ, להיות לנו שם משפט האזרחים, וכן מה שהוסר אותו השעבוד והעול והחמס מעלינו בממלכות האדירות הנאורות. ואחרי זה עוד ישיב ה' את ידו שנית לקבץ שֶׂה פְזוּרָה ישראל, בבוא לציון גואל.

הרב כלפון תיאר באותה דרשה י"ג "ניצוצות גאולה", שאורם מתחיל לזרוח מתוך אפלת הגלות. בין הניצוצות הללו הוא מנה את ייסוד חבר הלאומים ב־1920, ש"כבר עשה פרי ותנובה רבה בהשבתת כמה מלחמות מן העולם", וראה בו התגשמות הנבואה ש"לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב". הצהרת בלפור ביטאה בעיניו את רוח "הממלכות האדירות והנאורות". הוא התפעל גם מהטכנולוגיות המתרבות בעולם והופכות אותו לכפר גלובלי, "להקריב המרוחקים בזרוע, לקיים מה שנאמר מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם". אמצעי התקשורת החדשים של ימיו – רדיו, טלגרף ועיתונות – מחזקים בראייתו את המודעות לגורל היהודי המשותף ויוצרים אחדות על־קהילתית שהיא תנאי לגאולה.

גם בהחייאת השפה העברית והפיכתה לאחת משלוש השפות הרשמיות בארץ ישראל ראה הרב כלפון ניצוצות של גאולה. הוא הילל את התפתחותה של העיר העברית הראשונה, נפעם מהמושבות אשר היו "מדבר שמם וארץ ציה" ו"נהפכו לכרמי יין וגני חמד", וזיהה בהן את הקץ המגולה ואת הגשמת הנבואה "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". אפילו בהקמת חברת האשלג הארץ־ישראלית בים המלח ראה ניצוץ מנבואת יחזקאל: "וַאֲחוֹתַיִךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן".

הדרשה מתאפיינת במעברים חדים בין אירועים אוניברסליים ללאומיים, בין חידושים טכנולוגיים חומריים לתחייה רוחנית, ובין ביכוי המלחמות והפרעות להכרת הטוב על תוצאותיהן. נוכח אירועי זמנו ניצב הרב כלפון נפעם, כשידו האחת מחזיקה בספר הספרים וידו השנייה בעיתון, במוצאו בו את ניצוצות ההבטחה והגאולה.

כמאה שנים קודם לרב כלפון, הניח את הבסיס לשיבת ציון המודרנית הרב יהודה ליאון ביבאס (1852-1789) מג'יברלטר, הנחשב לאבי מבשרי הציונות. תלמידו הרב יהודה אלקלעי מצטט משמו את הקשר ההכרחי בין השיבה לארץ להשראת השכינה:

זהו שנאמר במלאכי "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם", רוצה לומר שישובו ישראל להסתופף בצלו בארץ ישראל, ואחר כך ישרה שכינתו בינינו… תנו רבנן: "שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל", מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל. אנו מתפללים "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים". על מי ישרה שכינתו, על העצים ועל האבנים? אם כן, תחלה וראש לפדיון נפשנו חייבים אנו להשיב לארצנו שניים ועשרים אלף כדי שהקב"ה ישרה שכינתו עליהם, ואחר כך יראה סימן טוב לנו ולכל ישראל.

הוא מציע מהלך של אתערותא דלתתא, המתחיל ממהלך מדיני קולקטיבי של תשובת הרבים העולים אל הארץ כחומה, כתנאי לאתערותא דלעילא של השבת השכינה לציון.

מדרש יוצר

"והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגלויות".

הייתה השכינה מתפלשת בעפר הגלות ונתנשה ממנה ביתה. בא ראובן ואמר: הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי, ושפתותיו נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר – העובר כצפצוף העוף. ענתה: יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ. בא אפרים ואמר: הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי, הישארי כאן, הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים. ענתה: הִכְעִיס אֶפְרַיִם תַּמְרוּרִים. עד שראתה את השולמית עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר וכתובָּתה בכיסה, קראה השכינה על עצמה: שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ, ואמרה: שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ, ענתה בת קול: וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים.