פותח אני כאן רשימה ארוכה של יהודים שבגדו בעמם, או על כל פנים פגעו בו באופן רציני. עם אחד מהם ועם מעלליו מבקש אני להתחיל כעת. את הפרטים והמשמעויות תבינו בעתיד ותשפטו אז. אגב, יש והרשימה הזאת תביא אותנו לוויכוחים, שעוד לא תמו. אבל על כך, בהמשכים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מחקר חדש: מדענים ישראליים גילו רצפים גנטיים של קורונה
– סגן השר ביטון התחייב: פיילוט חיבור לחשמל לשלושה מאחזים
– תוכנית הרמזור כהזדמנות לבניית לכידות פנים- ובין-רשותית
אפתח את הרשימה בדמות נאלחת מן המאה ה־16, דמותו של יוהן פפפערקורן. עם השם הזה קשה היה לי להתעסק. כיצד יכול אני לכתוב שם עם שלושה "פ" רצופים שאני חייב להשתמש בהם בגרמנית (Pfefferkorn)? ואף כעת, זמן רב לאחר ששמעתי את שמו לראשונה, לא ברור לי כיצד לעזאזל עליי לבטא את השם בצורה נכונה. נו מילא. כפי שנלמד מהר, הנושא את השם פחות סימפטי משמו, ובמסורת היהודית אנו מוסיפים אכן תוספות לשמו. במקרה זה הוסיפו אבותינו שלוש אותיות: שר"י, כלומר "שם רשעים ירקב".
על כל פנים, פפפערקורן הורשע בעוון גניבה, וכדי להינצל מהעונש מצא מנוח ומקלט אצל הכמרים הדומיניקנים. הידע שלו בעברית היה חלש מאוד, אך זה הספיק לו להפוך ל"מומחה" לכתבי הקודש העבריים. כדאי להדגיש שכמרים אלו נלחמו רבות נגד כל סטייה מהדוגמות המקובלות עליהם. לא במקרה הם נקראו בלטינית באירוניה domini canes, כלומר כלבי הא־ל. פפפרקורן השמיץ את התלמוד, והקיסר מקסימיליאן הראשון הסמיך אותו להחרים את ספרי הקודש היהודיים, וכך עשה. רבים התערבו לטובת היהודים, והדבר גרם ל"כלבי האל" לפתוח נגדם בפולמוס רחב.
בראש המגינים על התלמוד התייצב אחד מגדולי ההומניסטים של התקופה, יוהאנס רויכלין, בקי בשפה העברית ובקבלה, שאותה ניסה לקרוא, כרבים אחרים בתקופתו, בקריאה נוצרית (ריבונו של עולם, אם בזה מסתכמים חטאיו, אנא סלח לו!). גדול מוריו היה ר' עובדיה ספורנו (1470־1550), שפירושו מלווה את המהדורות הקלאסיות של חומשי "מקראות גדולות". לר' עובדיה ספורנו, מהדמויות המיוחדות של יהדות איטליה בדורותיה המפוארים, ראוי להקדיש פגישה מיוחדת.
פפפרקורן תקף את רויכלין ואת ההומניסטים, והדבר יצר מעין פרשת דרייפוס בנוסח המאה ה־16. באופן פרדוקסלי תרם הוויכוח רבות לערעור האמונה הקתולית, והחיש את התהליכים שהביאו את הרפורמציה. אגב, גם בחלקה של הרפורמה הפרוטסטנטית היו קשיים עבורנו, אבל על כך בהזדמנות אחרת.
בזכות הלטינית הקלוקלת
כעת מבקש אני לקפוץ בזמן ולעבור להומניסט היהודי הגדול שחי כ־250 שנה מאוחר יותר, ר' ישראל ליפשיץ. בפירושו הנפלא למשנה "תפארת ישראל" הוא מתייחס לשאלת העולם הבא לגויים. כיוון שהקב״ה צדיק בכל דרכיו, הוא כותב, הוא ייתן שכר גם לחסידי אומות העולם שהיטיבו עם האנושות ועם היהדות הנרדפת. וכי עולה על דעתך, שואל ר' ישראל, "שכל המעשים הגדולים האלו לא ישולמו לעולם הבא… חס ושלום, והקב״ה לא מקפח שכר כל בריה".
ואכן, הוא ממשיך, כמה מחסידי אומות העולם לא קיבלו כלל את שכרם בעולם הזה, "כהחסיד רייכלין שהערה למות נפשו להציל שריפת הש״סין שנצטווה מהקיסר מאקסימיליאן בשנת רס״ב, על ידי הסתת המומר פפפעפערקארן שר״י עם הכומרים קשר של רשעות שלו". ו"רייכלין הנ״ל השליך נפשו מנגד, ובטענותיו הכריע לב הקיסר ליקח ציוויו הנ״ל לחזרה. ועל ידי זה רדפוהו".
אכן, אותו מומר תבע לחייב את היהודים לשמוע דרשות נוצריות. בעיקר הוא התקיף את התלמוד וספרי קודש אחרים וטען שיש בהם פגיעה בנצרות. הקיסר מקסימיליאן הסמיך אותו להחרים את ספרי הקודש, בייחוד את הגמרא. אולם בלחץ פניות לטובת היהודים ציווה הקיסר להחזיר את הספרים ומינה ועדת חקירה. הארכיהגמון מינץ, שעמד בראש הוועדה, פנה לתיאולוגים ולחכמים ידועים ובראשם כמובן רויכלין, בבקשת חוות דעת.
כשנודע למומר שרויכלין עתיד לחוות דעה חיובית על התלמוד, הוא וחבריו חיברו נגדו פלסתר נגדי. כאשר הניצים המשיכו בריבם הספרותי, ציווה הקיסר על שני הצדדים לשתוק. האפיפיור לאו העשירי הקים בית דין מיוחד בשפּיאר, וזה פסק שרויכלין אינו כופר; אך הדבר גרם להתלקחות הפולמוס מחדש. אומַר רק שאחת התופעות שתרמו לש"ס וללימוד התורה להינצל, הייתה שהאיגרות בשמם של תומכי הכופר נכתבו בלטינית קלוקלת, ובכך שמו ללעג את בורותם ומידותיהם של מצדדיו.
אבקש לסיים בהערה חשובה. פירושו של ר' ישראל ליפשיץ למשנה ניתן לי כאשר הגעתי לגיל 12. במשך הזמן למדתי על גדלות האב, ואחרי שנים למדתי גם על גדלותו של בנו ברוך יצחק ליפשיץ, והדורות הבאים של משפחתו. בחלוף השנים ואני כבר מלמד באוניברסיטה, חקרתי את כתביהם של בני משפחת ליפשיץ וגיליתי אוצרות שטרם זכו למחקר מספיק. גיליתי גם את יכולותיו של אחד מתלמידיי, משה ויינשטוק, לעבוד על הנושא, וחיברתי בין הדברים. כך קיבל תלמידי את הדוקטורט.
במהלך המחקר התגלו כתבים שלא זכו לדפוס מעבר לאלה שכבר פענחתי בעבר. אינני מסוגל לסיים את דבריי על משפחה זו, שעוד אחזור ואכתוב עליה אי"ה בהמשך, מבלי להדגיש שהבן ברוך יצחק, למד באוניברסיטה! פלא. כידוע גם אני זכיתי לכך, וגם על כך יש הרבה מה לדבר. אני ניסיתי ללמוד בשלוש פקולטות, והרבי רצה ממני תורה כאשר בחוץ מסתתרים קורסים אוניברסיטאיים. אבל על כך בהזדמנות אחרת. תודה רבי ברוך יצחק ותודה לאביך!
