בכתבה של צביקה קליין שפורסמה כאן במקור ראשון, סוּפר על משלחת של מנהיגי היהדות האורתודוקסית האמריקנית שבאה לארץ במטרה לשכנע את ממשלת ישראל כי היא הנציגות היחידה של יהדות אמריקה שמדינת ישראל צריכה להתחשב בה. מי שהוצג בכתבה בתור ראש המשלחת, שלמה ורדיגר, צוטט בתור מי שנימק דרישה זו, באמצעות השוואה עם הקונסרבטיבים והרפורמים.
"הם לא מגיעים לארץ", נאמר, ו"אנחנו מאידך שולחים את ילדינו לישיבות ומדרשות, חלקם גם גרים כאן לתקופות ארוכות, דבר המכניס הרבה מאוד כסף לכלכלה הישראלית. אנחנו מבקרים בישראל, מעורבים פוליטית, מגיעים לנפוש בחגים, משקיעים כלכלית ואף רוכשים כאן דירות. הם (הזרמים האחרים) לא שם. הם אלה שעומדים מאחורי ה-BDS וג'יי סטריט (שדולת השמאל היהודית בארה"ב המקדמת את פתרון שתי המדינות)".
בתור יהודי ציוני מעומק נשמתי, שיש לו רקע פעיל בכלל הזרמים של היהדות המודרנית, ושהוסמך לרבנות; שעלה לארץ מארה"ב לפני 39 שנים, ושמבחינה מקצועית עוסק בהוראה ובחקר העם היהודי ותרבותו בארץ ישראל ובתפוצות הגולה בהווה ובעבר, אני מציע למי שמדבר על מה ראוי למען הקיום היהודי – לדבר קצת יותר בצניעות, להיות נאמן לאמת, ולהיזהר מביסוס תפיסת עולם על חשיבה סטריאוטיפית, כמו זו שהוצגה בכתבה זו.
קודם כל, הטענה כי היהדות הרפורמית והיהדות הקונסרבטיבית תומכות ב־BDS, או שיש איזשהו דמיון בין ג'יי סטריט, ארגון שתומך בשתי מדינות לשתי עמים, לבין BDS שחלק גדול מחבריה ותומכיה שוללים את עצם הרעיון של מדינת היהודים – אינה אמת. גם הטענה שיהודים קונסרבטיבים ורפורמים אינם מבקרים בארץ היא בגדר שקר גס.
נוסף על כן, הניסיון של הדובר להשתבח בכך שיהודים אורתודוקסים קונים דירות בישראל, כשהם נשארים לגור באמריקה, הוא מבחינתי דבר בזוי הפוגע בבני עמו הגרים בארץ. האם אינו יודע שרכישת דירות בידי מי שאינו גר כאן מוסיף להעלאת מחירי הדיור ולהחרפת אחת הבעיות החברתיות הקשות הפוגעות באותה אוכלוסייה יהודית־ציונית שגרה בארץ, ושבניגוד ליהדות התפוצות, נושאת על כתפיה את האחריות הישירה לכלל ההיבטים של קיום מדינת היהודים?
בכלל, רצוני לטעון שניסיון כלשהו למצוא חן בעיני ממשלת ישראל על ידי ביטול חשיבותם של חלקי העם האחרים, היא גישה יהירה ואנוכית, המרוקנת את ערך הסולידריות היהודית הלאומית מכל תוכן. יפה מאוד שיהודים חרדים מארה"ב שולחים את בניהם ללמוד במסגרות לימוד אורתודוקסיות בארץ. אך בכך הם אינם מעמיקים את הקשר שלהם עם העם היושב בציון, כפי שהדובר מתיימר לטעון, אלא עם קבוצות הדומות להן בלבד.
אכן, גם אני צריך להודות במידת האמת שבדברים שאמר מר ורדיגר. היהדות החרדית מחשיבה עד מאוד סמלים יהודיים, סטטיסטית – אולי יותר מאשר אצל יהודים קונסרבטיבים ורפורמים החיים בארה"ב, אך סמלי הזדהות לחוד, ולהיות בן לעם היהודי בפועל לחוד.
הציונות לא נוצרה, ומדינת ישראל לא הוקמה, כדי לכלול בתוכה סמלים יהודיים כעיקר, ואלה לא נועדו לשרת חוג זה או אחר בתוך העם היהודי, כי אם את צרכי העם כולו. הציונות היא קודם כל יצירה. היא האמצעי שדרכה העם היהודי יוצר את עצמו ומקיים את עצמו לנוכח הקשיים שהוא נאלץ להתמודד איתם בתור עם. גישתה של היהדות החרדית, כמו זו של חוגים אחרים בתוך העם, מהווה כאן בעיה ולא פתרון.
דווקא את הצד הזה של ההתמודדות עם הקיום היהודי בעת החדשה, הבינו החוגים הלא־יהודיים בקרב העם יותר מהיהדות החרדית. נכון שקיימים תהליכי התבוללות בקרב חלק מהיהודים הקונסרבטיבים והרפורמים בארה"ב, אך גם היהדות החרדית שכחה מה פירוש הדבר להיות חלק מעם. גם היא מהווה ביטוי של התבוללות, באשר היא, כמו חוגים רבים בעולם הפוסט־מודרני, מתכחשת לאפשרות של סולידריות אנושית בין קבוצות שונות, ולצורך במחויבות הדדית ודו־שיח בין מרכיבי הציבור כדי להמשיך ולהתקיים בתור עם.
נכון, לא רק היהדות החרדית, אלא רבים בתוכנו שכחו מה פירוש הדבר להיות חלק מעם, כשהניסיון הקלוקל לזכות במעמד מיוחד בקרב העם היהודי באמצעות הכרה של ממסד פוליטי, במקום לפעול וליצור באופן משותף עם כלל החוגים בקרב העם היהודי, הוא אחד הביטויים לכך.
צניעות הזכרתי? אולי תשכחו מהניסיון לזכות במעמד מיוחד ותסתפקו בשותפות. ואם אכן רוצה היהדות החרדית להיחשב שותפה שווה בקיום ובטיפוח העם היהודי בזמננו, מן הראוי שהיא, כמו כל קבוצה אחרת בקרב העם בארץ ובחו"ל, יחתרו לכינון ברית בין בני ישראל, שבה תנוסח התרומה הייחודית הצפויה מכל קבוצה וקבוצה לנוכח תנאי המציאות המשתנים.
פרופסור יוסי טרנר הוא מרצה למחשבת ישראל במכון שכטר למדעי היהדות
