בארץ ישראל נזכרים בעת צרה

אברהם גרוסמן הוא מגדולי ההיסטוריונים החיים בתוכנו, וכבר לפני כחמש עשרה שנים זכה בפרס ישראל על מחקריו. מאז הוסיף לחקור ולפרסם בשפע ובאיכות נדירים. הספר הנוכחי הוא הכרך האחד־עשר בסדרה המעולה שכונן מוסד ביאליק, אשר מעמידה לרשות הקורא המשכיל ממיטב מחקריהם של גדולי החוקרים במדעי היהדות, וכבר כתבתי על ספרים אחדים שראו אור בסדרה זו. הכרך הנוכחי הוא תרומה איכותית וראויה לסדרה.

כוחו הגדול של גרוסמן הוא בארבעה: א. בקיאות בתולדות היהודים בימי הביניים בכל קהילות ישראל ולא רק במרחב גאוגרפי אחד: המרחב הבבלי־פרסי, המרחב הצפון־אפריקאי ממצרים ועד מרוקו, חצי האי האיברי, מערב אירופה: איטליה, פרובנס, צרפת ואשכנז (גרמניה); ב. שליטה עמוקה ברוב המקצועות של מדעי היהדות, ובייחוד ספרות התורה שבעל פה וההלכה לגווניה, פרשנות המקרא, התלמוד והפיוט, היצירה ההגותית והספרות הכרונוגרפית; ג. ארגז כלים משוכלל; ד. כישורי הוראה מעולים, שבזכותם הוא מצליח להנהיר ולהנגיש גם סוגיות סבוכות. כל אלה קשורים בגרוסמן המקצוען. עליהם, ובאמת לפניהם, יש להעמיד את גרוסמן האדם – הצנוע, מאיר הפנים והנדיב לבכיר ולזוטר, לזקן ולצעיר כאחד. כל אלה באים לידי ביטוי מופתי באסופה שלפנינו.

תובנות חברתיות על יהודי ימי הביניים. מתוך  כתב יד עברי, ונציה, 1470. צילום: גטי אימג'ס

כותרת הספר מביעה במדויק את כפל הפנים שגרוסמן מראה ברבים ממחקריו: האחד, שלחברה היהודית בימי הביניים – על אף פריסתה הרחבה, תנאי חייה המגוונים וחילוקי הדעות העמוקים בקהילותיה וביניהן – היה מרכז כובד מהותי משותף. ובה בעת, שהחברה הזאת והקהילות הללו חיו חיים דינמיים שהתחוללו בהם שינויים כל העת מכוח גורמים פנימיים וחיצוניים, וחלקם היו שינויים מהותיים.

גרוסמן משכיל לחלץ מידע היסטורי, ובעיקר תובנות חברתיות, גם מטקסטים ספרותיים מובהקים. יתרה מזו, הוא שב ומראה במחקריו את זיקות הגומלין הגלויות והסמויות, הישירות והעקיפות, שבין ההיסטוריה החברתית להיסטוריה האינטלקטואלית, וכך לא רק מעמיק את יסודות הבניין שהוא לעיתים משחזר ולעתים בונה, אלא גם חושף ופורש תמונת נוף פנורמית. ובאמת, הראייה הפנורמית היא מאפיין מובהק של כל עשרים וחמישה המאמרים שכונסו בכרך זה.

המאמרים מאורגנים בארבעה שערים: העלייה לארץ ישראל ולבטיה, ריבוד חברתי ופולמוסים רעיוניים, היצירה הספרותית ולבטיה, למעמדן החברתי של הנשים. לספר נלוו ביבליוגרפיה עשירה, מפתח עניינים, מפתח שמות אנשים ומפתח שמות המקומות. כל אלה הם כלים מחזיקי ברכה לקורא.

הדהוד היחס לנשים

לכאורה, כל מאמר עוסק בשאלה מוגדרת ותחומה היטב, ואכן קל לטעות ולחשוב שהספר מציע רק קידוחי עומק בהן. אין אלה פני הדברים. גרוסמן היטיב לשבץ את האירוע הקונקרטי, את הדמות המוגדרת ואת היצירה הספרותית האחת במרקמים רחבים של זמן, מקום, חברה ורעיונות, ומראה מה מקומו של העניין המוגדר ולעיתים גם האישי בסיפור גדול יותר ובתהליך מקיף וכולל יותר. דוגמה מובהקת לכך היא המאמר השלושה עשר, "הזיקה בין המבנה החברתי ליצירה הרוחנית בתקופת הגאונים" (עמ' 306–321).

גרוסמן מבהיר כי יש קשר פנימי מהותי בין האופן שבו גאוני בבל תפסו את עצמם ואת משרתם לבין הימנעותם מכתיבת פירושים על התלמוד, בשונה מחכמי ישראל בצפון אפריקה ובספרד. במאמר "שקיעת בבל ועליית המרכזים היהודיים באירופה – אגדה ומציאות" (עמ' 141–168) הוא דן בפרוטרוט בכל מרכז, כולל צפון אפריקה, ונותן דעתו גם לזרמי משנה ספרותיים כגון פירושים לסוגיות התלמוד לעומת קובצי הלכות. כל ההבדלים הללו נבעו מתפיסה, מדימוי עצמי, מתודעה אישית ומוסדית שונה בין בבל לקהילות האחרות, ואלה השפיעו כמו צונאמי – היינו במעגלים מתרחבים ומתרחקים ולאורך זמן – על האווירה בישיבות, על היחסים הבין־אישיים בין ראשי הישיבות לתלמידיהם, על שיטות הלימוד שנהגו בהן ועל התוצרים הספרותיים שנבעו מתפיסה, מדימוי ומתודעה.

גרוסמן עוסק בשנים האחרונות הרבה ברש"י ובמפעלו הספרותי, תוך שהוא משתית את מחקרו על כתבי יד וכך חושף את עוצמת השינויים שחוללו הצנזורה הנוצרית והמעתיקים היהודים בפירושיו. דומני שגרוסמן הוא בכיר ובחיר חוקרי רש"י בדורנו בארץ ובעולם. בין גילוייו החשובים ביותר יש למנות את הממדים הרעיוניים בפירושיו של רש"י למקרא ואת מידת חדשנותו, וכן את יחסו החיובי של רש"י לנשים.

כאן יש נקודת ממשק עם נושא נכבד אחר שגרוסמן הרים בו תרומה סגולית במחקרים שיטתיים – מעמדן של הנשים והיחס אליהן. חלק מפירות מחקריו ראה אור בשני ספרים: חסידות ומורדות (ירושלים תשס"ג); והוא ימשול בך? (ירושלים תשע"א), ובמאמרים רבים נוספים. במפעלו זה, המהדהד שוב ושוב בין דפי האסופה שלפנינו, שוב פורש גרוסמן תמונה רחבה, עשירה ומנומרת, ומראה שגם מטקסטים שכתבו גברים למען גברים – וכזו היא כמעט כל הספרות היהודית עד עיצומה של העת החדשה – אפשר ללמוד על שיטות שונות, על זרמים ועל מגמות, ובאחת: בהכללות יש לא רק סכנה של שטחיות אלא בעיקר החמצה, ועל כן ראוי לחתור באופן מודע ועם ארגז כלים הולם כדי לחשוף את המשותף ואת המבדיל והמבחין.

אלימות וסדרי הדין

אביא דוגמות אחדות כדי להטעים מן השפע שמזמן גרוסמן לקוראיו. הספר נפתח בקביעה הדרמטית: "אחד הנושאים המרתקים בחקר זיקת תפוצות היהודים בימי־הביניים אל ארץ־ישראל הוא המקום המצומצם שהיא תפסה ביצירה הספרותית לענפיה השונים במאות ה־8–ה־11, לעומת הפריחה והעיסוק המרובה בנושא זה החל באמצע המאה ה־12" (עמ' 19). מסקנתו בהמשך היא כי "בימי שלווה ושגשוג כלכלי נצטמצם העיסוק בארץ־ישראל ובא לידי ביטוי בעיקר בפולחן הדתי. לעומת זאת, בימי צרה היא עלתה ותפסה מקום בולט גם בהגות היהודית" (עמ' 23). אלה דברים נוקבים אשר תוקפם חורג מגבולות הזמן שהתווה גרוסמן בזהירות הראויה.

גרוסמן דן בשני מאמרים בשינוי העמוק שהתרחש בחיי היהודים בימי הביניים, בייחוד בח'ליפות העבאסית, כשעברו מעבודת האדמה למסחר. בין השאר ניתח את תפקיד הסוחרים כמתווכי תרבות. אגב הדיון הזה קבע כי "איש ימי הביניים חש צורך להיות קשור במורשה סקראלית (מקודשת – נ"א) עתיקה ובמרכז סקראלי" (עמ' 121). זה משפט מפתח, המספק בידי הקורא כעין נייר לקמוס לבחון בעזרתו הרבה תופעות הנידונות בכרך זה, אך גם מחוצה לו.

ולעניין אחר: הפרק השמיני יוחד ל"עבריינים ואַלָּמים בחברה היהודית באשכנז הקדומה והשפעתם על סדרי הדין" (עמ' 203–222). גרוסמן ניתח כאן באזמל דק עניינים שבדרך כלל מעלימים ומתכחשים להם, ומחקרו משמש נקודת ייחוס מועילה לכל מי שחוקר את התופעות הללו בקהילות אחרות. בדיונו על "שורשיו של קידוש השם באשכנז הקדומה" (עמ' 223–253) הראה גרוסמן כי "האידיאל של קידוש השם הוצע כתריס בפני הפורענות ובפני סכנת ההמרה" (עמ' 244), והרי זה מעט המחזיק את המרובה. ולבסוף, בשני מאמרים הראה גרוסמן כי בניגוד לדעה הרווחת ולפיה התפתחו התוספות לתלמוד בבית מדרשו של רש"י בצרפת וכהמשך ישיר של מפעלו הפרשני, מקורן דווקא בגרמניה והן משקפות מסורת לימוד אחרת. חשיבות הבירור שלו אינה רק לשם ה"אמת", אלא מפני שבזכות ניתוחו מתבררים היטב "תווי הפנים" הייחודיים של בעלי התוספות על רקע יחסי גומלין אינטלקטואליים מורכבים ומשורגים בין הישיבות בצרפת לאלה שבגרמניה ובין חכמיהן.

כללו של דבר, אסופת המאמרים של גרוסמן היא כלי מחזיק ברכה לא רק לחבורת החוקרים המקצועיים של תולדות היהודים ויצירתם הספרותית בימי הביניים אלא לכל תאב דעת. אכן, הספר אינו מתיימר לספר את הסיפור של כל תולדות היהודים בימי הביניים, אולם בזכות רוחב דעתו של גרוסמן, לשונו הבהירה וחריפותו אסופה זו מסרטטת תמונה רחבה, עשירה, עדכנית, מרתקת ואמינה של החברה היהודית בימי הביניים. יש להחזיק טובה מרובה למוסד ביאליק ולפרופ' אברהם גרוסמן על האסופה המשובחת הזאת.

תמורות בחברה היהודית בימי הביניים, אברהם גרוסמן. מוסד ביאליק, תשע"ז (אסופות יא), 559 עמ'