ראש השנה: פתרונות המסתתרים בסבך

במהלך הקריאות בתורה ביום הרת עולם, מגיעים שני אחים עד שערי מוות ונולדים מחדש. ביום הראשון נקרא על גירושה של הגר למדבר ונעמוד כמטחווי קשת ממותו של ישמעאל בצמא. ביום השני נקרא על עקידתו של יצחק על גבי המזבח עד שכמעט “הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה”. שני בנים יולדו לאברהם, ויום אחרי יום בראש השנה נידרש יחד איתו להתגבר על הרגשות ההוריים ולעקוד את בניו, בציווי הא־ל או בעידודו.

והנה, בשני הסיפורים מופיע רגע משותף של פקיחת עיניים: “וַיִּפְקַח אֱלוֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם… וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר”; “וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו… וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ”.

גם הגר וגם אברהם זקוקים למלאך שיתגלה אליהם ברגע הנכון ויעזור להם להסב את מבטם לעבר הפתרון מציל החיים שנמצא ממש לצידם. הבאר לא נבראה לנוכח מצוקתו של הנער ישמעאל, והאיל לא הונחת לתוך העלילה ברגע הנפת המאכלת. שניהם חיכו בסבלנות בפאתי הסיפור מאז ששת ימי בראשית, עד שתגיע השעה היעודה והגיבורים יבחינו בהם.

ראש השנה הוא יום של הארה ופקיחת עיניים לכך שהפתרונות קדמו לבעיות, ושגם במציאות כפויה יש אפשרות לשנות את נקודת התצפית ולהביא גאולה. “הכל בחזקת סומין, עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם”.

שינויים של הרגע האחרון

המשנה במסכת אבות מתארת סדרה של יצירות פלאיות, שנבראו בשלהי ימי הבריאה. אחת מהן היא אֵילוֹ של אברהם, המחכה בסבך במשך עשרים דורות:

עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן: פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּזִּיקִין, וקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף צְבָת בִצְבָת עֲשׂוּיָה.

המשנה לוקחת אותנו אל ערב שבת בראשית, עם דמדומי ימי המעשה. כמעט “וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ”, והנה ברגע האחרון, כמעט במחטף, מכניס הקב”ה לבריאה עוד כמה הערות שוליים, חריגות קלות מהתוכנית המקורית. את כל הניסים העתידיים הוא ממהר ודוחס אל תוכנית־האב של העולם, שותל בתוכה זרעים לשינוי ולהצלה בעתיד.

זמן בין השמשות הוא זמן מרגש, נוגע ללב בערפולו. “וּבְעֵת רַחֲמִים בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי”. רגעים שאחרי אור וטרום חושך, זמן ומרחב מיטשטשים, גבול הדמדומים בין אדום לכסוף. “בין השמשות” של יום שישי דרמטי במיוחד; זהו הסף בין עולם החול לעולם הקודש ובין עולם הטבע לעולם הפלא, הרגע האחרון שבו עוד מתעסק הבורא במלאכת מחשבת של חולין, כשהילתה של השבת כבר מרחפת מעל.

יום שישי של בריאת האדם הוא גם יום ראש השנה, לפי השיטה שהעולם נברא בכ”ה באלול והאדם הוא תכלית הבריאה. א’ בתשרי, “זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ” הוא למעשה יום “תכלית מעשיך”, היום בו הושלם המהלך כשבשיאו נזר הבריאה.

צידה לדרך החיים

מהן אותן חריגות קסומות שנבראו בין השמשות? מה היחס בינן ובין האדם שנברא כמה שעות לפניהן? האם תוכננו מתחילה להיות חותם אחרון, או שצצו כתגובה לטבעו של האדם הנברא? ננסה להציע שזו רשימה של כוחות לתיקון, השלמה והזדמנות לתשובה, לאדם שבריאתו בראש השנה. ניתן לראות את בין השמשות כאותו הרגע באגדת היפהפייה הנרדמת, שבו הנסיכה הזעירה שאך נולדה מקבלת סדרת מתנות טובות, צידה לדרך החיים. גם במשנה, לאחר בריאתו של אדם מעניק לו הבורא סדרת מפתחות להתמודדות עם ההפתעות שצופן העולם לצאצאיו בימים שעוד נכונו להם.

גם אֵילוֹ של אברהם נברא בראש השנה, עשרים דורות לפני עצם הניסיון, כדי לתת לו ולנו מוצא מקדמת דנא מעצם ההיתכנות של כוונה לעקידת בנו, כדי לתת לו ולנו עיניים לראות את הפתרונות המסתתרים בסבך.

רעיון דומה מביע המקובל רבי יהודה פתיה (בגדד-ירושלים, 1942-1852) בביאורו לפרקי אבות. הוא תוהה מדוע עיכב ה’ את בריאתם של עשרת הדברים עד הרגע האחרון, ותולה זאת במדרש ולפיו באותו יום סוער שבו נברא האדם הוא גם הספיק לחטוא וגם גורש מגן עדן:

בשעה י”ב נטרד האדם מן הגן ולא היה לו לאדם עוד שום תקוה ליקח מעץ החיים לאכול ממנו ולחיות חיי עולם, אם כך, מעתה נתאמתה עליו המיתה ואין ספק עוד שלא ימות, אז באותו הזמן והעת הוצרך ה’ לברוא עשרה דברים.. המזיקין כדי לשמור את דרך עץ החיים לבלתי ישוב האדם ליכנס לגן… ולברוא צבת כדי שעל ידה יתפשו הברזל לעשות כלים לעבודת האדמה אשר לוקח משם ולברוא לוחות ועט סופר וצורת אותיות כדי ליתן הלוחות לבטל את המיתה כמו שאמרו “אל תקרי חרות אלא חירות” וכן כולם.

כלומר, רק כאשר הוברר שהאדם אינו עוד יצור בן־אלמוות המתהלך בגן־עדן חסר דאגות, אלא יצור סופי המתמודד מול יצרו ויוצרו, קיבל כלים דיעבדיים לחיי משמעות מחוץ לגן, בעולם של גלות ממקור חיותו.

מדרש יוצר

בשעה שהיה גולמו של אדם מוטל בגן, היו מַלְאֲכֵי אֱלוֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, כל אחד מוסר לו דבר, שנאמר לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם – בעבור היותך אדם. וַיָּעָף אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וַיַּגַּע עַל פִּיו ויברך אותו בשלושה פיות שייפערו בשעתם: פי הארץ לִגְבֹּל, פי הבאר לשפוע ופי האתון להוציא כוחותיו הגלומים. וכן כל אחד ואחד: אחד הניח על לבו קשת לידע להכיל ולמחול, אחד הניח על בטנו צנצנת מָן למוֹד ולהסתפק, אחד שם בידו מקל שקד אות כי ישקוד על דברו ובידו השנית צבת לחולל ארץ. ובמקום תפילין נתן קרן של אייל, למען תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים בשעה שיהיו אחוזים בסבך. וזהו שכתוב “לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ”, ואימתי? ביום הזיכרון.