דמותו ותורתו של הרב שג"ר מזוהים על פי רוב עם עולם המחשבה והנפש. הגותו פורצת הדרך הביאה בכנפיה אל המרחב הציוני־דתי את תורת מורי החסידות, את השיח הקיומי ואת העיסוק במחשבה הפוסטמודרנית. האתגרים והאופקים שפתחה, תופסים את מקומם בשיח הציוני־דתי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– במקום לדרוש סליחה, עדיף לומר תודה
– אפשר להוריד את המסכות ולחבר את הקרעים
– מחוברים לעטיני הקורונה: תושבי עזה נגד "סוחרי המשברים"
אולם, כפי שהעיד הרב שג"ר על עצמו, רוב זמנו הוקדש ללימוד הגמרא והוראתה, ולעיסוק בשאלות היסוד של עצם הגישה אליה ואל לימודה. גישתו ביקשה לאתגר את הגישות הרווחות ללימוד הגמרא, ולעורר שיח כן על האפשרויות העומדות בפני לומד הגמרא הציוני־דתי. בכתביו ובשיעוריו ביקש לשרטט את לימוד הגמרא כדינמיקה של ברית וקשר עם הקב"ה, אשר ממנה נגזרת גם התאמה של מתודת הלימוד ומטרותיו למוטיבציה של הלומד ולעולמו החברתי והאישי.
סדרת שיעוריו בגמרא, הכוללת שיעורים על סוגיות השמיטה ועל מסכתות ראש השנה, יומא וסוכה – וכעת מצטרף אליהם הכרך החדש העוסק בשיעורים על מסכת ברכות – מבססת גישה זו בעיון שיטתי ורחב היקף, ומאפשרת להתפנות ולהרהר על האפשרויות והאתגרים שהיא פותחת בפני הלמדן, וגם על האתגרים שהיא עצמה עומדת בפניהם.
כרך זה, של שיעורי מסכת ברכות, דן בשני פרקיה הראשונים ומתמקד בסוגיות הדנות בקריאת שמע. הספר פורס בפני הלומד עיונים בעלי סגנונות מגוונים. ממהלכים צמודי טקסט – כדוגמת העיון בסוגיות הפתיחה של הבבלי בפרק הראשון, דרך עיסוק במחלוקות פרשניות של הראשונים על הסוגיה – כדוגמת העיונים בסוגיית חובת הכוונה בקריאת שמע; עבור בהתמקדות בסוגיות הלכתיות הנידונות בדברי ראשונים ובעלי הלכה – כדוגמת העיונים על קריאת שמע בתפילת ערבית מוקדמת; וכלה בניתוח הסטרוקטורה הליטורגית שבה קריאת שמע משובצת – למשל העיונים בסוגיות סמיכת גאולה לתפילה וסוגיות קריאת שמע וברכותיה.
עיצוב חלל־זמן
סגנונות העיון השונים חושפים את עוצמתו הלמדנית של הרב שג"ר באמצעות מגוון דרכי הלימוד שהוא מפעיל: רגישות טקסטואלית לצד אנליזה תמטית, ומודעות היסטורית לצד חיפוש משמעות קיומית. התחושה העולה מן העיונים השונים היא שגם כאשר מסלול העיון של הרב שג"ר מדגיש מתודה אחת, הוא לא מרפה משאר התודעות שעימן הוא ניגש אל הגמרא.
דוגמה בולטת לכך עולה מעיונו בסוגיית זמן קריאת שמע של ערבית. המשנה קובעת את זמן קריאת שמע של ערבית "בשעה שכהנים נכנסים לאכול בתרומתן", אולם בתוספתא ובברייתא המובאת בסוגיית הבבלי מוצגות שיטות תנאים נוספות, המציעות שיעורי זמן שונים. הרב שג"ר עוסק בריבוי הדעות הללו, וממיין אותן לשתי קבוצות שונות המפתחות את הזמן המוזכר במשנה לכיוונים שונים על פי קריטריונים למדניים. אלא שסיווג זה אינו ממצה את דיונו. הרב שג"ר טוען כי העובדה שהמשנה תלתה את זמן קריאת שמע במומנט חברתי – כניסת הכהנים לביתם לאכילת תרומה, לעיני שאר האנשים, היא קריטית לדיון ומשליכה אף על הפיתוח הלמדני שלו. לצורך כך הוא פונה להסברים שהועלו במחקר המשנה ההיסטורי, שטענו כי כניסת הכהנים לביתם בערב הייתה נוהג קבוע ומפורסם, ולכן השתמשה בו משנתנו כסימן לזמן קריאת שמע.
הסבר זה אינו מניח את דעתו בשל אופיו ה"טכני", כלשונו, ועל כן הוא מציע להבין את הזיקה בין קריאת שמע לכניסת הכהנים כחלק ממגמתה של המשנה לעצב חלל־זמן בעל אופי משלו: "מגמתה של המשנה בעיצוב כניסת הכהנים כאירוע שאליו מוצמדת קריאת שמע, היא להעמיד את המקדש והזמנים הקשורים בו כקובעים את סדר היום והזמנים של החברה כולה" (עמ' 76). ודוק: אין הכוונה רק ליצירת זיקה בין קריאת שמע למקדש, אלא לעיצוב מרחב זמן שבו ה"שעון" הינו השעון המקדשי, גם מחוץ לגבולות המקדש. טיעון זה מצטרף לתמה רחבה הנפרסת בין פרקי הספר ביחס להלכה ולאופן פעולתה: הרב שג"ר תופס את ההלכה כ"עולם העומד בפני עצמו, בעל דינמיקה פנימית משלו", עולם בעל היגיון ושפה פנימיים המזמינים את הנמען שלהם להיכנס למיקרו־קוסמוס שהם מכוננים עבורו.
השילוב הייחודי בין מתודות מגוונות משתקף בפרקים רבים בספר, כמו גם במבנהו: את השיעורים בסוגיות המסכת מטרים ניתוח ספרותי של משניות מסכת ברכות בכלל, ושל פרקי המשניות הנידונים בספר בפרט. הפרדת העיון במשנה מעיוני הסוגיות, משקפת הקפדה בעלת גוון אקדמי "רך" על הפרדה בין הרבדים השונים של השתלשלות ההלכה.
לצד זאת, את הספר חותמים שיעורים של הרב שג"ר העוסקים בכמה מן התורות הראשונות בספרו של ר' צדוק הכהן מלובלין, "צדקת הצדיק". בלימוד תורות אלו השקיע הרב שג"ר מאמץ עיוני שאיננו נופל מן המאמץ המושקע בסוגיה למדנית קלאסית, והשפה והתכנים החסידיים של ר' צדוק משמשים אותו ליצירת שיח המתכתב ישירות עם מוקדי הליבה שהעסיקו אותו בעיוניו התלמודיים.
כך מייצר הספר מסע איטי, דקדקני ומעמיק בין הסוגיות השונות העוסקות בקריאת שמע; מסע הנאמן לתוכן התלמודי הסבוך, נענה לדינמיקה הלמדנית הקלאסית אך מהדהד אותה גם דרך פריזמות היסטוריות והגותיות, ובכך מכונן דרך ומרחב לימודיים התואמים את אופיו של לומד התורה העכשווי.
מאחורי הקלעים
ריבוי הכלים שהרב שג"ר משתמש בהם, והשילוב שהוא מציג בין למדנות קלאסית, מודעות היסטורית ותרגום לשפה קיומית־אנושית, מהווים עדיין ניסיון חלוצי בנוף לימוד הגמרא, ובפניהם עומדים אתגרים לא מעטים. השילוב של מהלכים למדניים קלאסיים עם מודעות היסטורית עמוקה נועץ טריז בין למדנותו של הרב שג"ר ובין עולם הלמדנות הקלאסי, החסר אוריינטציה היסטורית, במודע או שלא במודע. כך גם הרגישות שבה מטפל הרב שג"ר בחומר התלמודי, כנגזרת של רצונו להתאים את דרכי העיון ללמדן ה"מודרני" ולמגוון דרכי ההיענות לטקסט התלמודי, גורמת לשיעוריו להתרחק מן הסגנון הלמדני הרווח.
השפה שבה כתובים השיעורים היא רפלקטיבית ובעלת סגנון כמעט־אקדמי; ואף המרחב הטקסטואלי שעליו הם נסובים שונה ממגרש המשחקים הלמדני הרווח – מעטים הם השיעורים העוסקים בסוגיות התלמוד באופן ישיר או רציף, ומעטים עוד יותר השיעורים המתייחסים למכלול הלמדני הקלאסי הכולל את סוגיית הגמרא ודיוני הראשונים השלובים בה. מן העבר השני, הרב שג"ר דן אמנם בהיבטים ההיסטוריים והריאליסטיים של החומר התלמודי באופן נרחב, אך מקפיד לטעון כי התובנות וההסברים המחקריים לסוגיות הגמרא לוקים בחסר ואינם ממצים את עומק הסוגיה. יחס מסויג זה למחקר התלמוד משמר את ההיבטים ה"אקדמיים" בעיוניו של הרב שג"ר במצב מעט גולמי, ומייצר ניתוק מפירותיו של מחקר התלמוד. הלימוד בספר מציף לעיתים את התחושה כי עיוניו של הרב שג"ר נופלים בין הכיסאות: הם אינם משתייכים במובהק למרחב הלמדני, הבית־מדרשי, הקלאסי, ומנגד גם לא למרחב המחקרי.
אתגר נוסף הכרוך בספר זה הוא מעשה עריכתו ויצירתו. שיעורי הרב שג"ר נערכו מתוך קבצים שהשאיר אחריו, תמלולי הקלטות וסיכומי תלמידים. עורכי הספר השכילו ללכדם למהלכים מסודרים ומאורגנים, וניכר כי הושקעה מלאכת מחשבת בהעמדת תורתו הלמדנית של הרב שג"ר באופן נהיר ונגיש ללומדים. העובדה שמדובר בספר ערוך ומשוכתב מוצהרת וגלויה, ואף הושקע מאמץ רב בהנכחת קולו של העורך, המציג בפני הקורא את עבודת העריכה הנעשית מאחורי הקלעים של הטקסט. אולם העריכה המושקעת מציפה את הקורא ברפלקטיביות, ומשרה על הלימוד בספר דוק של מלאכותיות, המקשה לעיתים על יצירת חיבור אינטימי לתורתו של הרב שג"ר עצמה.
כך, הייחודיות של דרכו הלמדנית של הרב שג"ר, המייצרת פער בינה ובין דרכי לימוד ענפות ויציבות, כמו גם סגנונו של הספר והמודעות המשמעותית למעשה העריכה שלו, מאתגרים את היכולת להתחבר לשפה הלמדנית של הרב שג"ר ולמצוא ביתיות במרחב הלמדני שהוא מציע. אפשר שיאה לה לתורתו של הרב שג"ר לחמוק משיוך ומסיווג; אולם אם ברצונה להשפיע השפעה של ממש על עולם לימוד התורה – בין אם בשדה האקדמי או בסביבה התורנית הקלאסית, ובין אם במרחב של מבקשי התורה באשר הם – עליה לתת דין וחשבון על שאלות אלו.
שפה חדשה
כדרכן של פריצות דרך, התנופה, ההעזה והחידוש של נושאיהן גוזרות עליהן בדידות; אך התקווה היא כי בבוא העת יבואו רבים אחרים וילכו בשבילים שפרצו עבורם החלוצים הראשונים. שיעורי הרב שג"ר בגמרא מציבים אתגר בפני מרחבי הלימוד הקלאסיים, ואפשר שאת אשר הניח הרב שג"ר באופן ראשוני, יממשו ויפתחו תלמידיו וממשיכי דרכו מתוך דיאלוג עם מרחבי לימוד משיקים, ובכך ישרישו את דרכו הלמדנית בעולם התורה.
יציאתו לאור של הכרך העוסק בשיעורי מסכת ברכות מעבה את מדף שיעורי הרב שג"ר על הגמרא, ואפשר לקוות ששיעוריו הנוספים העתידים לראות אור ילכו ויתחמו ז'אנר משל עצמם. האתגרים העומדים בפני הגישה הזו עשויים לבוא על פתרונם בכך ששפתו של הרב שג"ר תלך ותתבסס, וכבר לא תהיה זקוקה לחסות במרחבי לימוד אחרים. אחד מהחידושים הגדולים של ספרים אלו הוא בהנגשת השפה הלמדנית של הרב שג"ר ואופני המחשבה שלו, הגלומים בדרכי חשיבתו ועיונו בסוגיה התלמודית. צורת החשיבה והלימוד של הרב שג"ר אחודה וקוהרנטית, וללומד המתאמץ לעקוב אחריה באיטיות ובסבלנות יש אפשרות לרכוש אותה ולהפוך אותה למרחב ביתי.
הרב שג"ר מתגלה בשיעוריו על סוגיות הגמרא כפנומנולוג תלמודי: הוא עוסק בתיאור רגיש וקפדני של המופעים השונים של ההלכה ופרטיה – במקרה דנן, של קריאת שמע ודיניה – מתוך מחויבות לריבוי ההתגלויות שלה במרחב של הטקסט התורני. כך, למשל, חושף הרב שג"ר את הממד הסגולי־מאגי הקיים בקריאת שמע, ומראה כיצד ממד זה עולה מהסוגיות השונות – החל בסוגיית הירושלמי הקובעת ש"אדם צריך לקרות שמע בביתו בערב בשביל להבריח את המזיקין"; עבור בסוגיית הבבלי הקובעת ש"כל הקורא קריאת שמע על מיטתו כאילו אוחז חרב של שתי פיות בידו"; וכלה בדיון במנהגו של ר' יהושע בן לוי הקורא מזמורי תהילים בצמוד לקריאת שמע כדי להגן על עצמו. הרגישות הפנומנולוגית מייצרת תחושה של כנות כלפי הטקסט, ובוראת שפה ואופני מחשבה הניכרים בכל אחד מן העיונים שבספר.
איכות אנליטית זו עשויה בסופו של דבר להזמין את הקורא לחוש ביתיות בעיונו בה. דרכו הלמדנית של הרב שג"ר מקפידה לשקף את החומר ההלכתי הנידון בה כמרחב שיש לו פיזיקה, זמן ואורח חיים משל עצמו. בהקשר זה, אף הספר שלפנינו מגלה אחדות של צורה ותוכן, בין אופני העיון הלמדני לתמות שהם מזקקים. כך מציעים עיוניו של הרב שג"ר בפני הלומד שפה ואתוס תלמודי מחודשים וייחודיים, המזמינים אותו לשרות במרחב שהם בוראים. אפשר ותכונות אלו יסייעו בידי ספרים אלו לסלול דרך חדשה ומרחב לימודי חדש ללומדי התורה באשר הם.
שיעורים בגמרא: ברכות א
הרב שג"ר
עורך: עמיחי רוזנפלד
מכון כתבי הרב שג"ר, תש"ף
374 עמ'
