את השנה הזו אנחנו מקבלים בדממה

בכל חג אנחנו עובדים על מובן מאליו אחר השורר בחיינו. החג מהווה מעין הזמנה להפניית מבט כלפי תחום אחר בחיי השגרה שלא שמנו לב אליו במהלך ריצות היום־יום, קורא להתבונן בו שוב ולראות אותו מחדש.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מנהלי בתי חולים: המדינה לא ערוכה לגל תחלואה בחורף
– אפשר להוריד את המסכות ולחבר את הקרעים
– אחריות: בואו נפסיק להתנהג כמו ילדים קטנים

ביום הכיפורים זהו המרחב של האכילה והשתייה; הצום מכריח אותנו לבחון את היחס שלנו אל הצמד הזה, אל המובן מאליו שהללו מספקים לנו, לרוב מבלי שאנו שמים לב לכך. בסוכות זהו המרחב של המקום; אנחנו נודדים מדירת קבע אל דירת ארעי, ומביטים ממנה מחדש על הקבוע בחיינו. ובראש השנה זהו המרחב של הדיבור, הקול. פסגת הקיום האנושית היא השפה והתקשורת, והנה אנחנו בוחנים אותה – חוזרים לראשית, לקול שקודם המילים. זאת המצווה של היום הזה, לשמוע את הקול נולד מחדש.

פעמיים מופיעה התרועה בפסוקי המקראות בהקשר של ראש השנה:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ (ויקרא כג, כד).

וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם (במדבר כט, א).

בפסוקי ויקרא זהו "זיכרון תרועה", ובפסוקי במדבר מדובר על "יום תרועה". מהו ההבדל בין זיכרון תרועה ליום תרועה?

שתי התגלויות

כאשר ראש השנה חל בשבת, הדבר משפיע על תקיעת השופר ביום זה. בזמן המקדש היו תוקעים במקדש אך לא מחוצה לו, ולאחר החורבן התקין רבן יוחנן בן זכאי שיתקעו בכל מקום שיש בו בית דין. לכאורה היה עלינו לעשות כך, וכך אכן כתב הרי"ף, שבכל מקום שיש בו בית דין חשוב, אף שאינו בית דין סמוך, יש לתקוע בו בשבת. לפי עדות תלמידיו, הוא גם נהג כך בעצמו.

אך דעת הרי"ף לא התקבלה. "לא מצינו מי שינהג כמותו בשום מקום", מעיד הריטב"א. "ובכל מקומות ישראל מנהג פשוט שלא לתקוע בראש השנה שחל בשבת", ציין בעל "שבלי הלקט", וכן נפסקה ההלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך. החשש שהביא לביטול התקיעה בשבת הוא שמא ילך התוקע שאינו בקי למומחה כדי ללמוד, ויטלטל את השופר ברשות הרבים, מעשה המהווה חילול שבת כאשר אין עירוב. לכן, כאשר יומו הראשון של ראש השנה חל בשבת, תוקעים בשופר רק ביום השני.

בשנה מעין זו, אנו חווים את שתי ההתגלויות של החג הזה. התגלות אחת של הזיכרון, ביום הראשון שבו איננו תוקעים אלא רק זוכרים את הקול באמצעות היעדרו. והתגלות שנייה של התרועה עצמה, באמצעות התקיעה הממשית בשופר: "כתוב אחד אומר 'שבתון זכרון תרועה', וכתוב אחד אומר 'יום תרועה יהיה לכם' – כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות בחול" (בבלי ראש השנה כט, ב).

רעל בדפנות המילים

השפה היא הכלי הראשון שבאמצעותו אנחנו מעבדים את שאנו פוגשים. המילים מעניקות לנו מובנוּת. בכל חוויה ואירוע אנו תרים אחר מילות הפענוח בתוכנו, שיעזרו לנו להבין את שעבר עלינו. במבט ראשון נדמה לנו שהחוויה קיימת בתוכנו, והנה אנו מחפשים לה מילים, מבקשים לכייל אותה בתדרי השפה. אולם מבט שני יחשוף שהמילה היא המאפשרת לחוש את אותה תחושה, עד כדי כך שלולא המילה לא היה ניתן כלל לחוש אותה.

אבל יש רגע שבו גם המילים מאבדות את כוחן, וגם הן, שכל־כך השתעבדנו להן, צריכות להמשיך הלאה וללכת לדרכן. מי שנתן מעט מילים לתופעת האין־מילים היה הרב ש"י זווין:

ישנם רגעים בחיי האדם אשר רגשותיו נובעים אז מעמקי הנקודה הפנימית של נשמת נשמתו, ובאותם רגעי הקודש אין בכוחו של האדם להוציא אפילו מילה אחת, אפילו אות אחת, המילה היותר קדושה תוכל לחלל אז את קדושת ההרגשה.

"אין קטגור נעשה סנגור". הלשון שלנו לוחכת את העפר בכל ימות השנה, מגואלת ומנואצת היא בדברי מרמה ושפתי שקר, ברכילות ולשון הרע וקנאה ושנאה, ואשר על כן אין בכוחו של "קטגור" זה להיות לנו ל"סנגור" ביום הדין. אלא אם כן נזדרז קודם שנבוא ללשון התפילות של מלכויות, זיכרונות ושופרות, לחתור חתירה בעומק הנשמה, לפני ולפנים של הלב, ולהוציא משם את מה שהוא עמוק יותר וקדוש מהלשון והשפה, את דממת הקודש של עצם הנפש, שאין ערוך לה אפילו בשפה היותר עשירה והיותר יפה שבעולם (לתורה ולמועדים, עמ' 284־283).

הרב זווין מציין בדבריו את חיוורון המילים אל מול פסגות הקיום, אל מול הקודש. אך הוא מדגיש גם נקודה נוספת – הרעל המצטבר בדפנות הדיבור, רתימת כלי הדיאלוג למונולוג חד־כיווני, והפיכת שפת התקשורת לשפה המבוצרת בעצמה. לבוא עם השפה הזאת ולבקש, זו חוויה שיש בה מבוכה ושיתוק. אנחנו מוותרים על הצעד הזה, משחררים את המילים שאגרנו, ומנופפים להן לשלום. שותקים נאהב.

קול דממה דקה

השנה אנחנו מקבלים את השנה בשקט. איננו מתכנסים ברוב עם, איננו מריעים ואיננו משמיעים קול. אנחנו שותקים.

אם במהלך כל השנה אנו מדברים ומלהגים ללא הרף, הרי שבראש השנה אנו חוזרים לקול שקודם המילים, שקודם המנגינה. ובראש השנה שחל בשבת – אנחנו מוותרים אפילו על אותו קול ראשוני. יודעים שהוא לא רק שומע תרועה, אלא גם מאזין דממת עמו ישראל ברחמים.

השנה אנחנו מקבלים את החג ללא כל תרועה. תש"פ ההולכת לה הייתה שנה שלא תישכח במהרה. הכינרת, תודה לא־ל, עלתה על גדותיה; גדולי עולם – הרב אליהו בקשי דורון, הרב נחום אליעזר רבינוביץ', הרב עדין אבן־ישראל (שטיינזלץ) והרב זלמן נחמיה גולדברג – עזבו אותנו; פוליטיקה קטנה ומביכה, אינטרסנטית ונעדרת כל חלום, לא הניחה, ומערכות מלאות פאתוס נחשפו במלוא עליבותן.

אבל עיקר מה שהיה בה – הקורונה, שהגיעה בשלהי החורף ועודנה כאן במלוא כוחה. משהו בביטחון שלנו, בידיעה שהאדם השתלט זה מכבר על פחדיו הבסיסיים מפני מגפה ומוות המוני, התפוגג השנה ואבד. האימה פרצה לתוך חיינו, שדדה את מערכות ההגנה שדימינו לנו, והנה אנחנו מקולפים מכל שריון, חלשים ופגיעים. פנטזיית האומניפוטנטיות שצברה תאוצה אדירה בעשורים האחרונים התאיידה תוך ימים ספורים, והאנושות מודה בפה מלא כי אין לה עוד אילנות אנושיים ומודלים רפואיים לבטוח בהם.

ושוב אנחנו, כמו בימי עבר רחוקים, מבקשים להתגונן בכל דרך מפני מגפה, חוששים למובן מאליו, חרדים בכל רגע, נאלצים להסתגר ולדעת שעל אף כל הטכנולוגיה המתקדמת – אין חסינות לאף אדם. "זהו אויב ללא פנים, אשר הופך כל פנים לאויב", דייק הפסיכולוג שחף ביתן ביחס להשלכות החברתיות הקשות. האדם נחשף לא רק בחולשתו אלא גם בעליבותו, בקטנותו. כל שנותר לו הוא להודות בחוסר האונים שלו ולהיות חלק מהדממה.

הנגיף הבלתי נראה הזה מאפשר לנו לחוש מחדש ובמלוא כאבן את מילות הפייטן על האדם באשר הוא: "מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר, כְּחָצִיר יָבֵשׁ, וּכְצִיץ נוֹבֵל, כְּצֵל עוֹבֵר, וּכְעָנָן כָּלָה, וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת, וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ, וְכַחֲלוֹם יָעוּף".

לכן, דווקא השנה נכון לנו להתחיל בהתמסרות לשקט מלא האימה הזה, לשוועה הרועדת הפורצת ממעמקינו. דווקא השנה אנחנו משתהים, ממתינים מעט, מוסרים עצמנו לקול הדממה הדקה, שמשמעו "קול הבא מתוך הדממה" (רש"י מלכים־א יט). ביום הראשון דממה ובשני קול הבא מתוכה, ובשניהם נשלח תפילת חרש לעולם שיש בו חסד ורפואה, שפה ולב טהור בין אדם לאדם, שיש בו ראיית מעלת הזולת ולא חסרונו, שיש בו אמון וחיים.

"רַחֲמִים פְּשׁוּטִים בִּקַּשְׁנוּ מִמָּךְ" (מתוך הסליחות).

אין לנו קול. אבל דרך חרך השתיקה, זכרנו לחיים. ולרחמים פשוטים.