כל יצירה אָפיִית באה תמיד משני המקורות בבת אחת: ממקור הרום האצילי שבשורש הנשמה בחביון עוזה, וממקור התכונה החמרית במאפלי הרגשותיה. אלה התהומות קוראים הם זה לזה באין הפסק, ועל ידי פגישת קוויהם אור החיים, אור היש, אור החכמה, אור השירה, אור ההוויה יוצא ומבריק. והתכלת, הים, הרקיע ואבן הספיר מתאחדים בהוד יפעת גילוייהם לחדוות גאולים, שיבואו לציון ברנה ושמחת עולם (הראי"ה קוק, שמונה קבצים קובץ ח, רנב).
תיאורו המופלא של הרב קוק המתייחס לתהליך היצירה, למהותה ולהשפעתה על הסובבים מאפיין את תהליך היצירה של הציירת חני כהן זדה ומשתקף בציוריה. תערוכת היחיד שלה, "ידיעת ההפכים היא אחת", מוצגת בימים אלו בבית האמנים בתל אביב ומציעה הזדמנות ייחודית להתוודע ליופי שבציוריה ולפרשנות החזותית המרתקת שהם מציעים.
נושאי ציוריה של כהן זדה הם לכאורה יומיומיים ואף זניחים, כגון שמלה על כיסא נדנדה, כוננית עם ספרים, מדף במטבח עם כוסות וכלים ואפילו מדף בחדר הרחצה, אך בעומקם הם מתייחסים למושגים מהמקורות היהודיים, מתורת הקבלה ומתוך לימוד שיטה הכרתית המכונה "שיטת ימימה". הציורים גם מגלמים בתוכם היבטים נפשיים ואישיים של האמנית ואף נוגעים בסוגיות אסתטיות, אמנותיות ותרבותיות.
מבקשת לגייס אתכם
את תחילת דרכה האמנותית עשתה כהן זדה בתחילת שנות ה־90 במכללת אמונה לאמנות, שם רכשה מקצוע של מורה לאמנות. בגיל צעיר נישאה, והקימה משפחה בת 9 נפשות. את ביתה קבעה לפני 26 שנים ביישוב טלמון שבבנימין שהייתה בין מקימיו.
בכל אותן שנים המחשבה להתמסר לאמנות לא עלתה כלל במחשבתה. מדוע נדרש לה כל כך הרבה זמן להעז להתמסר לאמנות? את הסיבות לכך נועצת כהן זדה בחינוך הדתי ובסביבה הדתית אשר לטענתה לא מעודדת מספיק עיסוק בתחומי האמנות אלא רואה בהם תחביב בלבד. ראיה לכך היא מספר האמנים המועט אשר התחנכו בבתים ובמוסדות דתיים. כהן זדה מספרת שבצעירותה לא חשבה כלל על האפשרות לעסוק בציור כמקצוע. כיום היא יוצאת בקריאה לציבור לעודד את המוכשרים שבינינו לעסוק ביצירה ולהתמסר לה ומסבירה את החשיבות של הסביבה החינוכית והציבורית בעידוד עשייה זו.
כהן זדה הייתה מהאמניות הראשונות שהצטרפו למיזם "סטודיו משלך", מיסודה של ציפי מזרחי, אשר פועל להעצמת אמניות דתיות בתחילת הדרך. לפני כשנתיים, על גבי מוסף זה, יצאה האמנית בהכרזה "הטובים לאמנות". כך כתבה:
אני מבקשת לגייס אתכם לשירות פעיל בזירת האמנות הישראלית. אני רואה אותנו, אמנים יוצאי המגזר הדתי, כחלק בלתי נפרד מהזירה הזו. גם אתם, תרצו או לא תרצו, נמצאים כאן בזירה. אין פטור מהדבר הזה, כיוון שאם אתם מדירים רגליכם אתם מפירים את האיזון ומעודדים אג'נדות אחרות. השפעתכם היא עובדה. לכו ללמוד ולעסוק במקצועות האמנות: יצירת אמנות, מחקר, אוצרות, מסחר, ביקורת אמנות … לכו לצרוך אמנות. לכו להצגות, לתערוכות, למכירות. רכשו אמנות. התרשמו ממנה, דברו עליה… ככה בונים קול של עם, שיח תרבותי שיהדהד בעולם.
כהן זדה היא גם בוגרת תוכנית המאסטרקלאס בבית הספר לרישום וציור פיגורטיבי "התחנה" בתל אביב, שבו למדה בין השנים 2013־2010 אצל האמנים ההיפר־ריאליסטים ארם גרשוני ודוד ניפו. כהן זדה הציגה בתערוכות רבות, ביניהן במרכז חייק לאמנות עכשווית ביפו העתיקה, בביאנלה של ירושלים לאמנות יהודית ובמשכן לאמנות בעין חרוד.
הכיסא כגעגוע לאם
שיטת העבודה שלה מבוססת על ציור מתוך התבוננות במודל, כלומר העתקת דמויות או חפצים אל פני בד הציור בתהליך עבודה המבוסס על מיומנויות טכניות גבוהות. הסמליות של החפצים ושל הדמויות והאופן שבו היא מציבה אותם זה לצד זה מעניקים לציורים משמעויות רוחניות ותובנות פסיכולוגיות עמוקות.
בציור "שמים" מוצג דיוקן עצמי של האמנית ישובה על הרצפה לפני כיסא נדנדה קטן וראשה עטור בכתר צעצוע של ילדה. מבטה של האמנית מופנה כלפי מעלה וברקע מעליה מופיע העתק מוקטן של כיסא הנדנדה. כתמים רוויי צבע בגוונים של סגול ממלאים את רקע הציור וביניהם מסתתרים פסוקים הרומזים למשמעות היצירה כמו "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל" (דברים כו טו).
האמנית מדמה בציור את הרצון שלה להתרחק מה"כאן" ולשאוף אל ה"שם". דמותה פונה לעבר כיסא הנדנדה הריק שמייצג את החסר שהיא חשה, כאשר היא שואפת בדמיונה להתחבר לכיסא השמימי המופיע מעליה. הכתר לראשה מסמל, לדברי האמנית, דמות של נסיכה מפונקת אשר רוצה שהכול יעבוד לפי רצונה. רצון זה מהווה עבורה מקור לתסכול כי הרי השָׁם הוא אינסופי ולעולם יישאר בלתי מושג.
כיסא הנדנדה הוא מוטיב חוזר בציוריה של כהן זדה. זהו כיסא שקיבלה מאמה בהיותה בת שלוש. האם נפטרה כשכהן זדה הייתה בת עשרים ושבע ומאז הכיסא מצוי ברשותה, משמש תחליף לדמות האם וזיכרון לילדות רחוקה. הכיסא מעלה בה הרהורים רבים ותחושות מגוונות כלפי אמה וכלפי האימהוּת שלה עצמה.
בציור "המקום" מופיע כיסא הנדנדה ועליו מונח הכתר של הילדה. מאחורי כיסא הנדנדה תלויה השמלה שלבשה האמנית בחתונת בנה הבכור. תפקיד האמנית כאם מסומל על ידי השמלה, והילדות מסומלת על ידי הכתר. כיסא הנדנדה הריק מגלם בתוכו הן את ההיבט האימהי והן את ההיבט הילדי, ומביע את תחושת הבדידות ואת קושי הפרֵדה של האמנית מבנה הבכור שעוזב את ביתו־ביתה. את כיסא הנדנדה שעבר מדור לדור מכנה כאן האמנית "המקום" והוא משמש מטפורה לקב"ה, אשר נטע באדם כוח להמשכיות הדורות.
תיאור הכיסא הריק הוא מוטיב מרכזי באמנות המערב ובאמנות הישראלית. דוגמה מפורסמת לכך היא כיסא הקש של וינסנט ואן גוך משנת 1888, וכן הכיסאות ביצירותיהם של האמנים הישראלים ראובן רובין, מיכאל גרוס ומיכה אולמן. חוקר האמנות מוטי עומר מסביר כי הכיסא הריק מרמז על יוצרו הנעלם, על אותה עצמיות שהיא עצמה אינה נוכחת. המתח הטעון בדימוי זה נוצר כתוצאה מן הניגודים בין הנוכחות להעדר המשמשים בערבוביה. כהן זדה ממשיכה את מסורת תיאור הכיסא הריק באמנות ומטעינה בו משמעות של נעדר־נוכח הן ביחס לדמויות שונות בחייה והן ביחס לאופן שבו אנו תופסים את הקב"ה בעולמנו.
עטופה בטלית
אחת היצירות המרשימות והמרגשות בתערוכה היא העבודה גדולת הממדים "אם תיטיב שאת". בעבודה מופיע כיסא הנדנדה עטוף בטלית ומרחף באוויר על רקע שמימי ועל מושבו כתר הילדה. העמדת החפצים באופן הזה מסמלת את החוויה הרוחנית שחווה האמנית בעת אמירת ברכת כוהנים בבית הכנסת:
אני יושבת בעזרת הנשים בזמן ברכת הכוהנים, אני מציצה מלמעלה ורואה את האבות מושכים אליהם את ילדיהם ומתכסים יחד בטלית. מלמעלה המחזה נראה כמו דמויות אמורפיות המתנדנדות בקצב אחיד, קשובים וממתינים. באותם רגעים אני מדמיינת את עצמי עטופה בטליתו של הקב"ה ומרגישה כמו ברחם מוגן.
המצוות המוטלות על הגבר דווקא אינן זרות לכהן זדה והיא משלבת אותם בעבודות נוספות כמו למשל התפילין בעבודה "שעת השין", אשר מוצגת בימים אלו בתערוכה "צאינה וראינה" במשכן לאמנות עין חרוד. המצוות הללו מסמלות עבורה את קשר הדורות המשפחתי שאליו היא משתייכת ושהיא חלק בלתי נפרד ממנו.
תיאור של כלים וכדים אופייניים לציורי הטבע דומם של האמנית. הכלים, השונים זה מזה בצורתם, בגודלם, בצבעם, במידת שקיפותם ובכושר הקיבול שלהם מייצגים את התכונות ואת המידות בנפש האדם. הכלים מדמים באופן חזותי את הכלים ההכרתיים שמוענקים ללומדת בשיטת ימימה, מתוך מטרה לחזק את כוחותיה ולאפשר לה ליצור את אותו מקום פנימי נכסף, על ידי תיקון המידות שבנפש. העבודות העדינות והפיוטיות מרוכזות על קיר אחד בחלל התערוכה ומעוררות בקרב הצופים השתאות ופליאה.
אחד הגילויים המרעישים מבחינת כהן זדה, גילוי אשר נטע בה ביטחון והשלמה בבחירה להתמסר לאמנות, הוא ההשקה המתקיימת בין תהליך היצירה לבין תהליך הלימוד ההכרתי של שיטת ימימה שאותה למדה. בשניהם מדובר בתהליך שיש בו ניסיון לשלב ולאזן בין הרוחני לבין החומרי.
כך, למשל, ה"חזון" בשיטת ימימה המסמל מניע לתיקון הנפש מקביל באמנות למניע הראשוני ליצירה, אותו רעיון או דחף המוביל את האמנית למשוך במכחולה, ומושג ה"התבוננות", עצירת העשייה כדי להתבונן ולקבל החלטות מושכלות, מקביל לרגעים שבהם האמן עוצר ומתבונן במה שנוצר על פני הבד ומתכנן את צעדיו הבאים.
אמנות איכותית מהשורות הדתיות
שם התערוכה, "ידיעת ההפכים היא אחת", הוא מושג בפילוסופיה היהודית הבא לתאר כלי לימודי שבו ניתן להבין דבר מסוים על ידי התבוננות בהפכו. המהר"ל בספרו "נצח ישראל" מפרש את המושג:
כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו וכן כל ההפכים מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו.
באמצעות הכלים שכהן זדה סיגלה לעצמה, היא "מפרידה" בין הכוחות החומריים שיש בנפש לבין הכוחות הרוחניים הנעלים שלה. ביצירתה היא בוחנת את יחסי הגומלין שבין החומר לרוח כאשר היא ניצבת מול כן הציור ומושכת את הצבע על פני הבד.
תרומתה של כהן זדה בתחום האמנות אינה מסתכמת ביצירותיה בלבד, והיא ניכרת בקריאת הכיוון ובסלילת הדרך לעבר יצירה של אמנות איכותית ומרתקת אשר עתידה לצאת משורות הציבור הדתי, אמנות אשר תייצר קול חדש, מרענן ומקורי ותיקח חלק פעיל בשיח האמנות המקומי.
בציוריה של כהן זדה, כמו בחיים, מתקיים חיבור בין קודש לחול, בין עולמות עליונים לעולמות תחתונים, בין הנשגב ליומיומי, בין פרטיות לכלליות, בין יחיד ליחד ובין פנים לחוץ. כל אלו מתאגדים יחד ויוצרים אחדות הרמונית באישיותה של כהן זדה וביצירותיה מעוררות ההשראה.
