שתי תנועות מאפיינות את עבודת יום הכיפורים בבית המקדש: האחת, קרבה והתכנסות, מן החוץ אל הפנים, לקודש הקדשים, לנקודת המרכז – תנועת דבקות והתקשרות. והשנייה, תנועת ההבדלה וההרחקה של כוחות הרוע והפירוק, היטהרות מהם ודחיקתם מחוץ למחנה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יותר מ-50 מיליון דולר בשנה: התורמים המפתיעים של אונר"א
– בבית, בכיף שלכם: פינוקים לימי הסגר
– בלי חמצן: ביטול ניתוחים אלקטיביים יפגע בבתי החולים
שתי תנועות הפוכות אלו מגולמות בשתי הפעולות המרכזיות בעבודת היום: הווידוי על החטאים ושילוח השעיר לעזאזל אל המדבר מחד, וכניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים שבמרכזה הקטרת הקטורת מאידך. שמאל דוחה וימין מקרבת. האחת, מרחיקה ומפרקת – "ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים", בעוד השנייה מקרבת ומאחדת: "הקטורת מתקנת וקושרת קשרים ומאירה יותר מכל" (זוהר ב, ריח).
"קטורת היא בחשאי, בסוד דקיק ופנימי מהכל" (זוהר ג, קעז). אולם יש מקרים שבהם מוּצאת הקטורת מחביונה לרחובה של עיר. כך קורה בשעת המגפה, כשהמשחית מעז פניו, נכנס אל היישוב ונוגף ביושביו: "וַיִּקַּח אַהֲרֹן… וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם. וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה" (במדבר יז). התפיסה שלפיה הקטורת היא סגולה לעצירת המגפה השתרשה עמוק בתודעה, ומהווה חלק בלתי נפרד מהדיון בה.
מהו סוד הקטורת ומה משמעותה? דומה כי בערב יום כיפור זה, בשנה שבה פשה גם בנו הנגף, נקראים אנו לעיון מחודש ומעמיק בסוגיית הקטורת.
מאגיה או עבודה פנימית?
לכאורה עניין הקטורת גלוי ופשוט, שהרי מניין סממניה ומתכון עריכתה זכו לפירוט. ועם זאת, חיים ומוות תלויים בה. מותם הטראומטי של נדב ואביהוא ושל כהנים גדולים שנכנסו ולא יצאו, מהווים תמרור אזהרה המאותת לנו כי אל הפרדס הזה יש להתייחס בכובד ראש ובקדושה יתרה.
כדי לנסות לעסוק בסוד פנימי זה נפנה אל מעיינותיה של תורת הסוד היהודית. במדרש הנעלם, בזוהר וירא, מספר ר' פנחס:
פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָגַשְׁתִּי אֶת אֵלִיָּהוּ. אָמַרְתִּי לוֹ, יֹאמַר לִי מַר דָּבָר שֶׁמּוֹעִיל לַבְּרִיּוֹת. אָמַר לי, בְּרִית גָּזַר הַקָּבָּ"ה… שֶׁבִּזְמַן שֶׁיֶּאֱרַע מָוֶת ["מותנא"=מגפה] בִּבְנֵי אָדָם… יִכָּנְסוּ בָנָיו לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת… וְיֹאמְרוּ בִּרְצוֹן נֶפֶשׁ וָלֵב עִנְיָנִים שֶׁל קְטֹרֶת בְּשָׂמִים… יִּתְבַּטֵּל הַמָּוֶת מֵהֶם.
מהו הסוד שמגלה אליהו, שבו מומרת הקטורת הממשית באמירת פיטום הקטורת? האם לפנינו עניין מאגי, "דבר המועיל לבריות","שימושא", או עבודה רוחנית המצריכה כוונת הלב ואחוזה במהות הקטורת?
המתח בין שני קטבים אלו בא לידי ביטוי בסיפור שמביא הזוהר בהמשך, ובו נקלע ר' אחא לכפר טרשא בשעת מגפה. הוא מכנס את אנשיו לתפילה, אך "עַד שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים… פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי מֵתוּ, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי נוֹטִים לָמוּת". המגפה משתוללת, ויש לעשות מעשה חריף ואקוטי כדי לעוצרה.
אָמַר לָהֶם.. הַפְרִישׁוּ מִכֶּם אַרְבָּעִים בְּנֵי אָדָם זַכָּאִים… עֲשָׂרָה לִקְצֵה הָעִיר וַעֲשָׂרָה לִקְצֵה הָעִיר, וְכֵן לְאַרְבַּע קַצְווֹת הָעִיר, וְאִמְרוּ בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה עִנְיָן שֶׁל קְטֹרֶת הַסַּמִּים… לְבַסּוֹף אָמַר לָהֶם, נֵלֵךְ לְאֵלּוּ שֶׁנּוֹטִים לָמוּת… וְכֵן עָשׂוּ וְהִתְבַּטֵּל מֵהֶם.
פעולת החירום כוללת שתי תנועות: האחת מעגלית, הקפת העיר והסגרתה, תיחומה בגבול המגן עליה מפני ה"חיצונים" המבקשים לכלותה. השנייה קווית – פנייה ישירה אל מוקדי המגפה, טיפול באנשים הנוטים למות. שתי הפעולות נעשות באמצעות אמירת פסוקי הקטורת, ואכן המגפה נעצרת.
למרות הסוף הטוב, ניכרת אמביוולנטיות ביחס לשימוש זה בקטורת. ואכן, ר' אחא נתקף בחלישות הדעת בעקבות קול שמיימי הקובל על כך שהסוד התגלה לבני אדם ולכן דין השמיים לא שורה, שהרי יודעים לבטלו. משמע שלפי שורת הדין ראויים היו בני המקום לעונש. הפתרון מתגלה לו בשנתו: "שָׁמַע שֶׁאוֹמְרִים לוֹ: כְּמוֹ שֶׁעָשִׂיתָ אֶת זֶה, תַּעֲשֶׂה אֶת זֶה. לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שֶׁיַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה". התשובה היא הצעד המשלים ההכרחי, שבלעדיו נותרת אמירת הקטורת אמצעי מאגי נטול משמעות רוחנית.
אך האם לקטורת עצמה יש משמעות, ובאיזה אופן היא קשורה לעצירת המגפה?
ספירלה של תנועות הפוכות
בזוהר ויקהל (ב, ריח) מתפרש סוד הקטורת:
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִם בְּנֵי אָדָם הָיוּ יוֹדְעִים כַּמָּה עֶלְיוֹן מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת לִפְנֵי הַקָּבָּ"ה, הָיוּ נוֹטְלִים כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר מִמֶּנּוּ וְהָיוּ מַעֲלִים אוֹתוֹ עֲטָרָה עַל רָאשֵׁיהֶם כְּמוֹ כֶּתֶר שֶׁל זָהָב.
ההנחיה ליטול כל מילה ומילה ולהעלותה כעטרה לראשנו, כמו כתר של זהב, מעוררת מחשבה. הדמיון המצלולי בין הקטורת לכתר מבליט את יסוד הקשר המאפיין את שניהם. התנועה המעגלית, המכתרת ומקשרת, "נעוץ סופן בתחילתן", מתווה קשר מרחבי, במישור האופקי.
אולם העטרה העשויה ממילות פרשת הקטורת עולה אל הראש בתנועת התעלות והכתרה, כתנועת עמוד הקטורת האנכי המיתמר מעלה. ספירלה זו של שתי תנועות הקשר, האנכית והאופקית, אופיינית לקטורת ש"הייתה מיתמרת ועולה עד הקורות ואחר כך פושה ויורדת למטה" (תוספתא יומא ב). שתי התנועות משלימות זו את זו: העשן המיתמר כלפי מעלה אל עבר הממד הטרנסצנדנטי מחד, והנוכחות האימננטית המתפשטת בחלל מאידך.
ממשיכה הדרשה בזוהר ויקהל:
כָּל מִי שֶׁהֵרִיחַ בְּאוֹתוֹ עָשָׁן, כְּשֶׁעָלָה אוֹתוֹ עַמּוּד מֵאוֹתוֹ מַעֲלֶה עָשָׁן, הָיָה מְבָרֵר אֶת לִבּוֹ בִּנְהָרָה בְּשִׂמְחָה לַעֲבֹד אֶת רִבּוֹנוֹ, וּמַעֲבִיר מִמֶּנּוּ זֻהֲמַת הַיֵּצֶר הָרָע, וְלֹא הָיָה לוֹ אֶלָּא לֵב אֶחָד כְּנֶגֶד אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
ניתן לחוש גם כאן בשתי תנועות. האחת, תנועת בירור, הסרת הקליפות, העברת זוהמת היצר הרע. אך תנועה זו, המלווה בדרך כלל בביקורת עצמית, בתסכול ובעצבות, כרוכה כאן בתנועה הפוכה של בהירות, הארה ושמחה. שתי התנועות ההפוכות הללו מתקיימות בו־זמנית. "ולא היה לו אלא לב אחד כנגד אביו שבשמיים".
השמחה נקשרת בקטורת דרך הפסוק ממשלי (כז, ט) "שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב", שעליו דרשו חז"ל: "הקטורת אינה באה לא על החטא ולא על עוון ולא על האשם אלא על השמחה" (תנחומא שמות ל, טו). הבחנה דיכוטומית זו בין תהליכי הכפרה וההתמודדות עם החטא והאשם, ובין הקטורת שאינה באה אלא על השמחה, שונה מן התודעה הזוהרית המייחסת לקטורת פעולה כפולה ובו־זמנית, שכן בה "כָל הָעֲבוֹדָה… נִקְשְׁרֶת וְנִקְטֶרֶת" (ג, נח).
יכולת זו קשורה בריח. "מַהוּ רֵיחַ? רֵיחַ הַקְּטֹרֶת שֶׁהוּא דַּק וּמְעֻלֶּה וּפְנִימִי מֵהַכֹּל, וּכְשׁעוֹלֶה מִתְקַשֵּׁר בְּאוֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחָה שֶׁל הַנְּחָלִים הַנּוֹבְעִים" (שם). הריח נושא זיכרון, הוא מקשר את המריח בו אל השורש הנסתר, למבוע העליון, אל "הַנְּקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה הַסְּתוּמָה הָעוֹמֶדֶת בְּסֵתֶר הַסְּתָרִים, שֶׁאֵינוֹ נוֹדָע כְּלָל", שניתן להתקשר אליה באמצעות הריח, דק מן הדק. ריחה של אותה נקודה עליונה מחיה את הכול. ניחוח זה גורם לכל המאורות להידלק, לכל הפנים להאיר, ומעיר בנו את הרצון להיטיב:
"לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים" (שיר השירים א, ג) – "וּבְשֶׁל הָרֵיחַ הַזֶּה, כָּל אוֹתָם שְׁמָנִים וּבְשָׂמִים, כֻּלָּם מְאִירִים וְנִקְרָאִים טוֹבִים" (זוהר שיר השירים). "וּכְשֶׁעוֹלֶה אוֹתוֹ הָרֵיחַ לְהִתְקַשֵּׁר בְּאוֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחָה שֶׁל הַנְּחָלִים הַנּוֹבְעִים, מִתְעוֹרְרִים זֶה עִם זֶה וְנִקְשָׁרִים כְּאֶחָד… וְאָז מוּרָק שֶׁמֶן מִדַּרְגָּה לְדַרְגָּה… שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךְ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךְ… עוֹלָמוֹת מַמָּשׁ" (אחרי מות שם).
הכול מתעורר ונקשר זה בזה, נובע, מאיר ומשפיע זה לזה, השפע נמשך ויורד ומורק מדרגה לדרגה, דרך כל הספירות והעולמות האחוזים זה בזה. "שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך" – עולמות ממש. אבל לא רק עולמות: "דָּבָר אַחֵר… עַל מָוֶת אֲהֵבוּךְ, שֶׁהֲרֵי בַּדָּבָר הַזֶּה בַּעֲלֵי הַדִּינִים מִתְבַּשְּׂמִים" (שם שם). גם כוחות המוות וההרס, בעלי הדין, זוכים לתיקון, ביסום והמתקה.
אחדות ההפכים
בנקודה זו נחזור לחידת פעולתה הכפולה של הקטורת – בירור והסרת הקליפות, ובו־זמנית שמחה וחיבור:
הַקְּטֹרֶת הִיא לְחֶדְוָה וּלְסַלֵּק הַמָּוֶת. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁהַדִּין נִמְצָא מִזֶּה שֶׁבַּחוּץ, וְשִׂמְחָה וְחֶדְוָה וְקֶשֶׁר שֶׁמֵּאִיר, מֵאוֹתוֹ פְּנִימִי שֶׁכָּל שִׂמְחָה בּוֹ קַיֶּמֶת. וּכְשֶׁזֶּה מִתְעוֹרֵר, מִסְתַּלֵּק הַדִּין וְלֹא יָכוֹל לפעול… וְעַל זֶה קְטֹרֶת הִיא קֶשֶׁר הַכֹּל (ג, קנא).
יש כאן הבחנה בין הליבה הפנימית, שבה חירות, שמחה וחיבור, ובין הפירוד, החטא והעצבות ששורשם בדין והם מזוהים עם הקליפה ועם ה"חיצוני", "ההוא דלבר". ככל שתתעורר ותתחזק הליבה, שבה "שמחה וחדוה וקשר מאיר", מיניה וביה ייחלשו ויידחקו החוצה כוחות ההרס והדין. מכאן מובנת ההתרחשות הבו־זמנית של התנועות ההפכיות לכאורה, "ולא היה לו אלא לב אחד כנגד אביו שבשמיים".
לשאלה מדוע נקרא מזבח הקטורת מזבח, הרי לא מוקרב עליו כל קרבן, משיב הזוהר:
מִשּׁוּם שֶׁמְּבַטֵּל וְכוֹפֵת כַּמָּה צְדָדִים רָעִים… וכְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה עֲשַׁן הַקְּטֹרֶת שֶׁעוֹלֶה – נִכְנָע וּבוֹרֵחַ, וְלֹא יָכוֹל לִקְרַב כְּלָל לַמִּשְׁכָּן (זוהר ויקהל שם).
משמעות המילה קטורת כ"קשר" מקבלת כאן פנים נוספות. הסטרא אחרא נקשר כביכול בעשן הקטורת, נעקד בו ונכפת, ולכן בראותו את עמוד הקטורת היה נכנע ובורח. ככל שמתפשט ענן הקטורת וממלא את החלל, נדחקים והולכים כוחות אלו החוצה, כמו בתנועה צנטריפוגלית. ביום הכיפורים הם מושלכים לתהומות העזאזל. בשעת המגפה דוחקת אותם הקטורת אל מחוץ לתחומי ההסגר ויוצרת כתר, מרחב פנימי המוגן מפניהם.
מתוך כך הולכת ומתבררת ההזמנה הפרדוקסלית כביכול לברר את הלב מתוך שמחה. נראה כי בלב עבודת הקטורת עומדת נשיאת ההפכים וחיבורם בשורשם: התעלותה מעלה והתפשטותה במרחב, הכניסה פנימה וההוצאה החוצה, בירור הלב מקליפותיו מתוך שמחה.
הפכים משלימים נוספים נפגשים בקטורת. לכל אחד מאחד־עשר סממניה מאפיין ייחודי, שזכה לפרשנויות סימבוליות וספירתיות. הקטורת מחברת בין החלבנה שריחה רע ללבונה הזכה והטהורה, שכן מהותה הפנימית הוא סוד אחדות ההפכים. לכן מסורה הקטורת לכהנים, "שֶׁלַּכֹּהֵן יֵשׁ כֹּחַ לְמַעְלָה וְיֵשׁ לוֹ כֹּחַ לְמַטָּה, וְהוּא גּוֹרֵם שָׁלוֹם לְמַעְלָה וּלְמַטָּה" (זוהר קרח, שם). השלום כצומת המפגש, כמרחב של נשיאת הפכים הוא סודו של אהרן הכהן: "אָמַר לוֹ הקב"ה, אַתָּה רוֹצֶה לְהַרְבּוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם – עַל יָדְךְ יִרְבֶּה שָׁלוֹם לְמַעְלָה, הֲרֵי קְטֹרֶת הַבְּשָׂמִים תִּהְיֶה מְסוּרָה בְיָדְךְ" (זוהר אחרי מות).
שמחה בלב המאפליה
אך נשיאת הפכים זו אינה פשוטה כלל. עיון משווה בפרשנויות השונות של סוד הקטורת בקבלת צפת במאה ה־16 מראה כי המתח הפנימי הזה לא ניתן לגישור בקלות. בפירושיו של רבי משה קורדובירו לסוד הקטורת זוכה יסוד ההתעלות והחיבור להבלטה יתירה:
הקטורת… כלו לגבוה במקום הקודש עולה ומיחד ומקשר כל המדרגות מנקודה ראשונה עד נקודה אחרונה" (תפילה למשה).
הקטורת פועלת בעולם האצילות העליון וגורמת לייחוד הספירות ולחיבורן. התנועה היא תנועת התקשרות והתעלות עד לשורש העליון: "הרי קשר עשר ספירות עם הלבונה הזכה שהוא הכתר הזך המלובן" (שם).
בקבלת האר"י, לעומת זאת, מכוונת עבודת הקטורת לעולם העשייה התחתון. בעולם שלאחר שבירת הכלים, שבו ניצוצות החיות הא־לוהית שבויות בעמקי הקליפות, משמשת הקטורת לעבודת בירורם והעלאתם: "על ידי פטום הקטרת… גורמים לסלק חיות הקדושה אשר בתוך הקליפה" (שער הכוונות).
שתי התנועות, שבדרשות הזוהר היו אחוזות זו בזו, נפרדות כאן. הגותו האופטימית של רמ"ק מושכת אותנו מעלה מעלה בתנועה אקסטטית של דבקות וייחוד. לעומתה, תודעתו המשברית של האר"י מנחיתה אותנו לקרקע המציאות ומתמקדת בעבודת הבירור הדקדקנית.
אל החיבור המיוחל בין הקטבים מחזירה אותנו, לא במקרה, החסידות. כך עולה מ"ספר אדם ישר", קונטרס סגולות ותפילות לזמן מגפה שכתב ר' יחיאל ספרין, האדמו"ר מקומרנא (1806־1874). בצד פירושיו הקבליים לפרשת הקטורת, הוא מציב הנחיות רוחניות לעבודה מעשית בשעת המגפה ברוח סוד הקטורת. וכך הוא כותב:
לכן יזהר בזמן המגפה שלא לחשוב שום מחשבה רעה, אלא לב שמח ומחשבות קדושות בשמחה רבה. ויסיר מאתו יראת רעות ומרה שחורה בהמלכות דעשיה שהוא בעמקי הקליפות.
בהמשך לקבלת האר"י, גם הוא מזהה את המציאות המשברית עם גלות השכינה בעמקי הקליפות, אולם באופן פרדוקסלי ההנחיה היא "לב שמח ומחשבות קדושות בשמחה רבה", והרחקה של עצבות ומרה שחורה.
שצריך ליזהר בזמן המגפה ממדות רעות בתכלית, וגאוה וקנאה ושנאה ותחרות ונקימה ונטירה. והגדול שבכלם ממרה שחורה ועצבות, שהוא… סם המות ממש הממית בזמן המגפה.
ברוח החסידות זוכה הקטורת לפרשנות הקשובה לנפש, לחיים, לעבודת המידות. הקשר והחיבור האופייניים לקטורת מחייבים זהירות ממחלוקות וממידות רעות. בקשת השלום היא היא בחינת הקטָרת הקטורת בימינו. הרחבת התודעה והיכולת לשאת את ההפכים השונים בחברה ובנפש היא לב העבודה. הכלי והמפתח המרכזי לכך היא השמחה. היכולת להיות בשמחה בלב המאפליה, לא ליפול לעצבות בשעת המגפה, היא חיזוק הליבה החיונית שמתוכה תצמח הרפואה ויידחקו החוצה נגיפי המחלה. השמחה היא גם המדד והאינדיקציה לבחינת חוסננו ומידת יכולתנו לחבר בין הקטבים ולשאת את ההפכים בזמנים שבהם המציאות נראית פרדוקסלית והזויה מתמיד.
ביום הכיפורים הזה אנו מזומנים להיכנס פנימה, אל קודש הקודשים, ולהקטיר בו קטורת. להתקשר שוב אל המרכז, להיזכר בנקודת התכלית, לינוק שוב מן השורש ולהזין מתוכו עורקי חיים, להצית שוב את ליבת הרצון ותשוקת החיים, את השמחה ואת אהבת החינם. מיניה וביה יידחקו מתוכנו מידות רעות וכוחות של שנאה והרס, ולא יהיה בנו הנגף.
