בפרק מד בספר בן־סירא, חיבור יהודי מהמאה השנייה לפני הספירה, מופיעה חטיבה המכונה "שבח אבות עולם". המחבר מתאר בה דמויות מרכזיות מתקופת המקרא. לאחר מכן, בפרק נ, מופיע שבח לכהן הגדול ששימש בזמנו של המחבר – שמעון בן יוחנן. בין השאר מופיעות שם השורות הבאות:
מה נהדר בהשגיחו מאהל / ובצאתו מבית הפרכת
ככוכב אור מבין עבים / וכירח מלא מבין בימי מועד
וכשמש משרקת אל היכל המלך / וכקשת נראתה בענן
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ראש עיריית טייבה יושב תחת "מפת פלסטין"
– דעה: המהפכה הטכנולוגיה מסכנת את החירות האנושית
– צו פיוס: מגעים בין חמאס לפת"ח בעקבות הסכמי השלום
קל לזהות את הדמיון שבין שורות אלו ובין הפיוט המוכר "אמת מה נהדר", הנאמר בתפילת מוסף של יום הכיפורים לאחר "סדר העבודה". אין ספק שפיוט זה, שנכתב ככל הנראה בארץ ישראל בין המאה השלישית לחמישית, הושפע מהתיאורים של בן־סירא. הכהן הגדול במקורות אלו מתואר באופן ציורי מאוד, כדמות שחוותה מפגש עם הא־ל שהשאיר בה חותם הנראה לעין. תיאורים אידיליים אלו של הכהן הגדול הם מנת חלקם של כל סדרי העבודה הארץ־ישראליים הקדומים, ובעקבותיהם גם של פייטנים מאוחרים יותר בארץ ישראל ובפזורה.
גם בכמה מקורות חז"ל מצאנו תיאורים של התגלויות נבואיות ומיסטיות של הכהן הגדול ביום הכיפורים, עת נכנס לקודש הקודשים. הברייתא הידועה בבבלי ברכות (ז, א), שכמה חוקרים מייחסים אותה לספרות ההיכלות הקדומה, מתארת מפגש של רבי ישמעאל עם הא־ל בזמן הקטרת הקטורת בקודש הקודשים:
תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל י־ה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא. ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני. אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין. ונענע לי בראשו.
גם בתוספתא (סוטה יג, י) מספר שמעון הצדיק שבכניסתו בכל שנה לקודש הקודשים התלווה אליו "זקן אחד לבוש לבנים ומתכסה לבנים". בירושלמי (יומא ה, א) נקבע שמדובר בקב"ה בכבודו ובעצמו.
בין משה לאהרן
אלא שכל מי שיעיין במשנה מסכת יומא ("כיפורים" בשמה הארץ־ישראלי המקורי), לא ימצא זכר לכל זה: עבודת הכהן הגדול בכלל, והעבודה בקודש הקודשים בפרט, אינה כוללת שום התגלות א־לוהית, ומתוארת במנותק מהקשרים מיסטיים. כך לדוגמה, כניסתו הראשונה של הכהן הגדול לקודש הקודשים כדי להקטיר קטורת, מתוארת באופן מאופק ולקוני מאוד:
הגיע לארון, נתן את המחתה בין שני הבדים, צבר את הקטורת על גבי הגחלים ונתמלא הבית עשן. יצא ובא לו כדרך בית כניסתו. מתפלל תפילה קצרה בבית החיצון, ולא היה מאריך שלא להבעית את ישראל.
המשנה אינה מתארת דבר ממה שאירע שם לכהן הגדול. אפילו התפילה נעשית מחוץ לקודש הקודשים, וגם שם לא הניחו לו להאריך בשל החשש של העם לחייו, והוא נדרש לצאת החוצה במהירות. הכהן הגדול במשנה אינו ניחן בסגולות רוחניות מיוחדות, ודמותו הנגלית לעיני העם שהתאסף במקדש אינה משאירה רושם חריג.
בהקשר זה יש לציין גם את הפרק הראשון במסכת, המתאר את פרישת הכהן הגדול ממשפחתו לבית המקדש שבעה ימים לפני יום הכיפורים. חלק מהמפרשים והחוקרים טענו שמטרת הפרישה היא להתכונן למפגש עם הא־ל. אולם עיון בפרק הראשון של מסכת יומא אינו מסגיר שום רמז בכיוון זה. הרושם הברור העולה מקריאת המשנה היא שמטרת הפרישה היא למנוע כל פסול, בעיקר טומאה, שימנע מהכהן הגדול לעבוד, ובעיקר להכין אותו לעבודה באמצעות לימוד תיאורטי ופרקטי.
במובן מסוים, תיאור זה חוזר אל המקרא: בפרקי המשכן ועבודתו בספר שמות ובספר ויקרא, בולט ההבדל שבין משה לאהרן: רק את משה מצאנו מתוועד עם ה' באוהל מועד ובקודש הקודשים, ואילו אהרן מוזהר שלא להיכנס בכל עת אלא לצורך כפרת המקדש (ויקרא טז). מדוע, אם כן, בחרה המשנה ללכת בעקבות התיאור המקראי ולא בעקבות המסורות מימי הבית השני?
אפשר היה לתלות את הדבר בחוסר ההערכה של החכמים את הכהנים בשלהי ימי הבית השני. אולם יש לשים לב שמשנת יומא אינה מתארת את ימי הבית השני דווקא. התיאור במשנה שראינו לעיל מניח שהארון עדיין קיים במקדש, בעוד שלאורך כל ימי הבית השני הוא היה חסר. ואכן, כמה חוקרים ציינו שהמשנה אינה עוסקת בזמן קונקרטי מסוים, אלא מתארת את המקדש כפי שראוי שיהיה.
לפי הספר
לכן נראה לומר שהמשנה אינה שמה דגש על חוויותיו של הכהן הגדול, משום שמבחינתה זה אינו העניין המרכזי של יום כיפור. אמנם עיקר התיאור של העבודה מתמקד בכהן הגדול, אך יש להבדיל בין מי שעושה את העבודה בפועל ובין מטרת העבודה. כפי שנאמר בפסוקים בספר ויקרא, רק הכהן הגדול יכול לעשות את העבודה, ובהתאם לכך המשנה עוקבת אחר פעולותיו. אולם מטרת העבודה היא לכפר על עם ישראל. את הכהן הגדול יש לראות כסוכן ביצוע, שליח, שכפרתו על העם אינה תלויה באישיותו אלא בעבודתו המדוקדקת.
לקראת סופו של פרק א מופיעה ההשבעה הידועה שהיו הזקנים משביעים את הכהן הגדול, רגע לפני כניסתו של היום הקדוש. בתוספתא ובתלמודים הסבירו שהצורך להשביעו נבע מהמחלוקת בין הפרושים לצדוקים על מקום הקטרת הקטורת – לפני הכניסה לקודש הקודשים או רק אחריה. אלא שהמשנה עצמה איננה מקשרת את השבועה לכך:
משביעים אנו עליך במי ששיכן את שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך. והוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין.
החשש הוא שהכהן הגדול ישנה "מכל מה שאמרנו לך". דאגתם של הזקנים, וממילא של המשנה, נתונה לכך שהעבודה תיעשה באופן מדויק. רק כך תושג הכפרה, וזה מה שחשוב מבחינת המשנה.
המתח בין הכניסה לקודש הקודשים לצורך מפגש עם הא־ל ובין כניסה לשם לצורך העבודה, בא לידי ביטוי בקביעת פרשת סדר העבודה "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" (ויקרא טז). בני אהרן נכנסו אל הקודש לא מתוך ציווי, אלא מתוך התלהבות דתית. אהרן הוזהר שלא לנהוג כמנהגם, ואת האיסור הזה ניתן להבין בשני אופנים: אפשרות אחת היא שיש כאן שלילה מוחלטת של עצם הרצון להיכנס בכל ימות השנה, והגבלת הכניסה אך ורק למשימה השנתית של עבודת יום הכיפורים. אפשרות שנייה היא שאמנם אהרן יכול להיכנס לקודש הקודשים גם בימות השנה, מתוך רצון אישי והתלהבות דתית, אך הוא צריך לעשות זאת בדרך מסוימת. נראה שמשנת יומא מדגישה יותר את האפשרות הראשונה. לכניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים ישנו עיתוי אחד ויחיד: עבודת הכפרה ביום הכיפורים, אחת בשנה.
מעניין לציין בהקשר זה לקטע ממסורת הפיוט שחדר לחלק מנוסחאות המשנה. בנוסח משנת יומא שבדפוסים, בכתב־יד לו ובמשנה שבפירוש המשנה לרמב"ם (אוטוגרף), נאמר:
והכהנים והעם העומדים בעזרה בזמן ששומעים את שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
יש שביקשו לראות בתיאור זה ממד מסוים של התגלות, בעת ביטוי שמו של הא־ל, אל מול כל העם שבמקדש. אלא שנוסח זה חסר ביתר כתבי היד של המשנה. מקורו בספרות הפיוט, ומשם חדר לחלק מנוסחאות המשנה. המשנה עצמה, אם כן, אינה מתארת תגובה חווייתית של העם נוכח אזכורו של שם ה' במקדש.
ועם כל זאת יש לזכור שבפועל, המסורת היהודית לא הסתפקה בקריאת סדר העבודה של המשנה, ופיוטי סדרי העבודה הפכו להיות חלק אינטגרלי מתפילת יום הכיפורים. בכך הכריעה המסורת לראות ביום הכיפורים לא רק יום של עבודה מדוקדקת, אלא גם יום של חוויה והתחדשות דתית.
