יהודי בהמתנה: הצעה לפתרון סוגיית הגיור

סוגיית הגיור היא אחת הסבוכות והמאתגרות בציבוריות הישראלית. פצצת הזמן הדמוגרפית מתקתקת: כ־340 אלף עולים לא יהודים מרוסיה ומחבר המדינות נטמעו בעשורים האחרונים בחברה הישראלית עד לבלי הכר. ילדיהם כבר משרתים בצבא ומתנהלים כישראלים לכל דבר ועניין.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צו פיוס: רג'וב נפגש עם הנייה בעקבות הסכמי השלום
– "יכולנו לתקן ולא רק לנבור": דיון בוועדת החוקה גלש לאנרכיה
– חוות דעת חלופית: אם לממשלה אין סמכות גם ליועמ"ש אין

על פי מחקר שפרסם ד"ר נתנאל פישר ב־2015, רק 25 אלף מתוכם גוירו, כלומר שבעה אחוזים בלבד. היקף הגיור השנתי בקרב הקהילה הזו עומד על 1,800 איש ואישה, שהם פחות מ־20 אחוז מכלל העולים הלא יהודים שנולדים בארץ מדי שנה. הבעיה הקשה היא שרק רבע מתוכם מעוניינים בכלל להתגייר, ובקרב אלה שמתחילים את התהליך – שיעור הנשירה גבוה ועומד על כמחצית.

בתי הדין לגיור נתונים בין הפטיש לסדן: החרדים תוקפים אותם בטענה שהם מקילים מדי ומוותרים על הדרישות המינימליות של ההלכה; הליברלים טוענים נגדם שהם מפגינים אדישות כלפי המשימה הלאומית של גיור יוצאי חבר העמים וגורמים בעקיפין להתבוללות.

הבעיה היא שרוב הדיונים הציבוריים סביב הגיור מתנהלים מאחורי מסך של בורות הלכתית: מהם שיקולי הפסיקה לכאן ולכאן? באילו דילמות התחבטו הפוסקים? ומהו המשקל היחסי של הערכים שביניהם צריך לאזן? בספרו החדש "זרע אמוניך" משלב הרב אורי רדמן באופן מעניין בין ניתוחים הלכתיים לדיונים אקטואליים והיסטוריים, ומאפשר לנהל את הדיון על תשתית עובדתית ומשפטית  מבוססת יותר.

רדמן (56) הוא ראש תוכנית ההלכה בכולל "רצון יהודה" בפתח־תקווה ור"מ בישיבת ההסדר "בינות" ברעננה. הוא למד בישיבת הכותל אצל הרבנים ישעיהו הדרי, יעקב כץ ושג"ר, ובספר הוא מתמודד עם תובנותיו של הרב שג"ר בסוגיית הגיור. את משנת הרב קוק פגש דרך הלימוד והעבודה עם ראש כולל רצון יהודה הרב יהונתן בלס, רב היישוב נוה צוף.

"רצון יהודה" הוא מהכוללים הציונים־דתיים הראשונים שהוקמו ללא מעטפת ישיבתית, והוא מבקש להיות בית מדרש עיוני המצמיח תלמידי חכמים תוך שילוב פעילות חברתית. בשנת תשע"ו לימד הרב רדמן את נושא הגיור במסגרת תוכנית לבעלי בתים, ולימוד זה שימש בסיס לספר הנוכחי.

לידה מחדש או הליך משפטי?

האם ליבו של הגיור הוא האקט המשפטי הפורמלי, או תהליך נפשי של לידה מחדש? הרב רדמן מראה שהנושא שנוי במחלוקת בין הפוסקים: לדעת הריטב"א, רבי יום טוב בן אברהם אַשֵׂבִילִי (1250־1330), הגיור הוא הליך משפטי מוחלט שאיננו תלוי בשינוי הנפשי. דעת הרמב"ם שונה, והוא סבור שהגיור תלוי בקבלת מצוות מתוך רצון ומודעות. הנימוק של הריטב"א הוא שכאשר אדם מצטרף לעם היהודי הוא יקיים מצוות גם ללא אמונה, שכן אין לו אפשרות חברתית אחרת להשתלב בקהילה יהודית. "אגב אונסיה גמר וקיבל", כלומר המציאות החברתית שהוא מצטרף אליה תכריח אותו לקבל על עצמו בפועל חיי הלכה. אם כן, הריטב"א מקל בדיני גיור ואינו דורש הוכחה לשינוי נפשי.

אלא שהשיקול הזה היה רלוונטי בתקופות שבהן הקהילות היהודיות שמרו מצוות, ולא במציאות המודרנית כאשר רוב העם היהודי אינו שומר מצוות. כיצד אפוא אמור בית הדין להתייחס למבקשים להתגייר, שברור לנו כי לא יקיימו מצוות?

בעלי התפיסות הליברליות מבקשים לפתוח אפשרות של גיור ללא קיום מצוות, ומבחינתם החידוש של הרב אמסלם הוא הפרצה שדרכה אפשר להיכנס. אבל בעיניי זו החמצה של מהות היהדות, ריקון של הטקס מהמשמעות שלו. כמו נישואים ללא אהבה

ישנם פוסקים שהציעו לערוך הבחנה כפולה: בין מצוות תשתיתיות כמו שבת וכשרות, שעליהן אי אפשר לוותר, לשאר המצוות; ובין מי שחוטא מתוך חולשה ("לתיאבון") למי שעושה זאת מתוך הכרה אידיאולוגית ("להכעיס"). מבחינת פוסקים אלה, שהבולט שבהם הוא ר' חיים עוזר גרודזנסקי (ליטא, 1863־1940), הגר צריך להצהיר על קבלת עול מצוות, והצהרה זו תתפוס גם אם בפועל יחיה כ"מסורתי פלוס" במונחי ימינו.

האם לזהות הלאומית החדשה במדינת ישראל יש משקל הלכתי ביחס לגיור? גם שאלה זו נידונה בספרו של הרב רדמן. הרב איסר יהודה אונטרמן, הרב הראשי השני של מדינת ישראל, נמנע מלגייר בתקופת כהונתו כרב באנגליה מועמדים עם מניע זר. הוא חשש שהגר קשור עדיין למשפחתו וללאומיותו הנוכרית, ולא עובר שינוי מהותי. לעומת זאת, בישראל הוא סבר שמניע זר לא אמור לפסול גיור, בטענה שמוכנותו של הגר לסגל לעצמו את הזהות הלאומית הישראלית תעזור לו לעצב בהמשך גם זהות אמונית. עצם הרצון להסתפח לעם ישראל מבחינה לאומית יוצר אצל הגר מוכנות בסיסית לקבל את זהותו הכוללת של עם ישראל. גם אם למפרע מתגלה שהגר לא מקיים מצוות, חזקה שבזמן גיורו התכוון לקבלן באמת. הרב שג"ר הסביר שלדעת הרב אונטרמן "ההקשר הלאומי נשזר בהקשר הדתי, ובכך הופכת העלייה לארץ ונטישת תרבות הגויים לאקט דתי של המרת הלב".

ראש ישיבת מרכז הרב, הרב שאול ישראלי, המצוטט אף הוא בספרו של הרב רדמן, הציג עמדה מורכבת יותר, המבקשת להבחין בין טיפוסים שונים המבקשים להתגייר. לא הרי יהודי החי ברוסיה תחת המגף הדורסני של המהפכה, "אותו קשה להאשים, איתו מוכרחים להתחשב, אם אחרי הכל לא שכח את מוצאו עד כדי כך שהשפיע גם על האישה שאיתו שתנתק את עצמה ותעלה ארצה", כהרי גיור אישה נכרית אשר נישאה ליהודי במדינה מערבית ששורר בה חופש דת. במקרה כזה אנו חוששים שאפילו בן הזוג היהודי נמצא בתהליך עזיבת הלאום, וגיורה של בת הזוג לא מבשר על שינוי נפשי.

לזהות הלאומית־ישראלית יש אפוא פנים סותרות על פי הרב ישראלי: לפעמים אימוצה משקף שינוי זהות המבשר התקרבות עמוקה לעם היהודי ולאמונתו, ולפעמים להפך, היא תחליף לזהות הדתית ומבטאת התנתקות ממנה. כיוון שכך, הגיור לשיטתו הוא תהליך מתמשך. במעמד הגיור מקבל הגר "שם ישראל" ומבחינה משפטית מעמדו כשל יהודי לכל דבר ועניין, אולם "קדושת ישראל" תחול עליו רק לאחר זמן, כשיקבל מצוות באופן מלא וישלים את המהפך הנפשי.

תקופת מבחן

שאלת מעמדו של גיור מתוך אינטרס העסיקה כבר את הרמב"ם. הנשר הגדול דן במעמדם של גרים שהתגיירו בימי דוד ושלמה מטעמים פוליטיים, וכתב: "והיו בית דין הגדול חוששים להם; לא דוחים אותם אחר שטבלו מכל מקום, לא מקרבין אותן עד שתיראה אחריתם". פירוש: האקט המשפטי הסתיים והגר יכול "להירשם" כיהודי, אולם הקהילה הדתית עדיין לא מקבלת אותו לחלוטין.

באופן פרדוקסלי, הרב רדמן רואה בתפיסה הזו מענה אפשרי למצוקת הגיור.

על פניו זה נראה מצב מזעזע, שבו הגר לא נמצא לא פה ולא שם. אבל אחת התמות המרכזיות בספר שלך היא שהססטוס הזה יכול דווקא להוות פתרון לבעיית גיור העולים מחבר המדינות.
"מבחינה משפטית הגיור הוא סדרת פעולות מוגדרות שנעשות בפני בית דין ומסתיימות עם הטבילה, ומרגע זה הגיור כמעט בלתי הפיך. אני טוען שנדירים מאוד המקרים שבהם ניתן לפסול גיור למפרע. הגר משתלב משפטית בעם היהודי, אבל השילוב המשפטי איננו השילוב החברתי. חלק ממפרשי הרמב"ם מבינים שיש שתי רמות של גיור – גר רגיל וגר צדק.

"המושג 'חוששים להם' נמצא במתח שבין שני אינטרסים. הקהילה הדתית רוצה לדעת שהגר נכנס לברית וקיבל על עצמו בכנות עול תורה ומצוות, וברור שצעד כזה לא יכול להתרחש בהרמת מתג אלא כרוך בתהליך ארוך ומתמשך. למדינה המנהלית מצידה אין את הזמן הזה לתהליכים ארוכים. היא צריכה אקט חד וברור שבסופו סטטוס ורישום. מעמד ה'חוששים להם' של הרמב"ם הוא פתרון ראוי בעיניי. מי יחששו לקבל גרים כאלה? לא כולם, רק מי שקיום המצוות מאוד חשוב להם. מבחינת הגר, יש לו תמיד אפשרות לפתח ולהעמיק את התהליך שעבר ולהגיע להשתלבות מלאה".

מה זה אומר, שבית הדין לא צריך לדרוש ממנו שמירת מצוות?
"אין גרות בלי הצהרה על קבלת מצוות. הרב אהרן ליכטנשטיין אומר שגרות היא שילוב של לידה ומשפט. הלידה, כלומר השינוי הפנימי, היא לא מושג שאתה יכול להגדיר משפטית בצורה מדויקת. גם קבלת המצוות הנדרשת בהלכה היא לא ברמה של כל סעיפי השולחן ערוך. אתה לא מצפה שהגר יקיים מחר את כל הלכות בישול בכלי שלישי בשבת. גם פוסקים חרדים כמו ר' חיים עוזר קבעו שהרף הנדרש הוא שמירת המצוות הבסיסיות והיסודיות כמו שבת וכשרות.

"הביטוי 'חוששים לו' ייחודי בכתיבה של הרמב"ם. אם הרמב"ם היה חושב שגר כזה הוא ספק גר, כך הוא היה כותב. הגר הוא יהודי אבל 'חוששים לו', כלומר יש לו עוד תהליך לעבור עד שיוכיח את עצמו וישתלב לגמרי".

פרק שלם מקדיש הרב רדמן לדחיית החידוש של הרב חיים אמסלם ביחס למושג "זרע ישראל". הרב אמסלם מביא מקורות שונים כדי להוכיח שיש הבדל בין גוי גמור לגוי מ"זרע ישראל", כגון שאביו יהודי. במעמד הגיור ישנו שלב שנקרא "דחיית הגר". מדובר בטקסט מרתיע שהדיינים מקריאים, ובו מובהר למבקש הגיור מדוע "לא משתלם" להצטרף לעם היהודי, שכן החובות והאתגרים גדולים ושורת הרווח קטנה. אליבא דהרב אמסלם, כאשר מול בית הדין עומד מבקש מזרע ישראל, יש לדלג על השלב הזה ולנהוג בקירוב ולא בהרחקה.

הקלה נוספת היא בסוגיית קבלת עול המצוות. במקרה של זרע ישראל "יקבלו לכתחילה, ואפילו בידוע שלא יקיים כל המצוות, כל שכופר בעבודה זרה ומקבל האמונה ומקצת המצוות כיהודי מסורתי", כותב הרב אמסלם.

"אני טוען בספר שאין מושג משפטי של 'זרע ישראל'", אומר הרב רדמן. "מי שנולד לאימא לא יהודייה הוא גוי. מהמקורות שמביא הרב אמסלם ניתן אולי להסיק שיש 'אינטרס ישראל', כלומר יש לנו כחברה אינטרס לעודד את האנשים שמחפשים את הזהות היהודית, או כי אבא שלהם יהודי או כי הם אזרחי ישראל וחיים בתוך קהילה יהודית. את זה כל פוסקי זמננו אומרים, שצריך לעודד את העולים מרוסיה להתגייר. אבל על פי הרב אמסלם הגיור עצמו יכול להיות טקס ריק, והגר יצהיר על קיום מצוות למרות שלו ולדיינים ברור שאין לדבר כל כיסוי. עמדה כזו לא ניתן לקבל: הגיור הוא אירוע מהותי של שינוי נפשי עמוק.

"בעלי התפיסות הליברליות מבקשים לפתוח אפשרות של גיור ללא קיום מצוות, ומבחינתם החידוש של הרב אמסלם הוא הפרצה שדרכה אפשר להיכנס. אבל בעיניי זו החמצה של המהות וריקון של הטקס ממשמעותו. כמו נישואים ללא אהבה".

בספר מובאת גם תגובת הרב אמסלם, שנכתבה על ידי עורך ספרו הרב שמעון כהן, שהוא גם גיסו של הרב רדמן. לטענתו "הרב הכותב החטיא את עיקר חידושו של הרב אמסלם", המתמקד בסוגיית קבלת המצוות וקובע שהתנהלותו הדתית העתידית של הגר איננה פוגמת בהליך הגיור. ואילו עניין זרע ישראל מובא רק כדי "ללמד על המוטיבציה שצריכה להיות לדיין", ואיננו מעלה או מוריד מהמסקנה ההלכתית.

הרף הגבוה של הרב קוק

מדוע רבני ישיבות הקו נוטים ליישר קו עם הפוסקים החרדים המחמירים בנושאי גיור? פרק מעניין בספר עוסק בתפיסת הגיור של הראי"ה קוק. בניגוד לפוסקים אחרים, המפרשים את שלב "דחיית הגר" ככזה שנועד לברר את כוונותיו של הגר ולהבהיר לו את החובות שיוטלו עליו, אצל הרב קוק מדובר במשוכה מהותית הרבה יותר.

העניין המרכזי במשנתו הלאומית של הראי"ה הוא "סגולת ישראל", מהות אונטולוגית־מיסטית מיוחדת של בני העם היהודי. ובלשונו: "טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות, כח קדוש פנימי המונח בטבע הנפש". הדחייה של הגר היא אפוא מהותית. עם ישראל איננו יכול לקבל לשורותיו את מי ששורש נשמתו איננו מ"סגולת ישראל". רק גרים מיוחדים מאוד – "נפשות פניניות המוזרות בגויי הארצות" – ששורש נשמתם קשור לייעודו של העם היהודי, יכולים לעבור את התהליך. הגרים הללו הם הגשר שדרכו אמור העם היהודי להשפיע על העולם. על כן יש לבדוק אותם ב"בדיקה מעולה, אם באמת הוארה נפשם מניצוץ האור הא־לוהי של התורה הקדושה ומקדושת ישראל בכלל".

בספר מצוטט תיאור של הרב קוק, שבו הוא מספר על מפגש שלו עם גר צדק שהיה בעברו כומר נוצרי ועזב הכול:

תמיד היה דתי במעמקי נפשו, ובטבע נפשו שכנה הכרה גמורה שאין אדם קונה לו יתרון על ידי שום תרבות ושום מדע, כי אם על ידי קדושת האמונה האלוקית… אמונה טהורה שאין בה שמץ של אליליות.

הרף כאמור גבוה מאוד, אלא שמה שמיוחד בתפיסתו של הרב קוק הוא הפער בין הקושי בקבלת גרים, ובין אי־המוכנות שלו לבטל גיור לאחר מעשה. בניגוד לפוסקים רבים אחרים, מבחינתו גיור שכבר נעשה – תקף, גם אם כבר בשעת מעשה היה ברור למדי ("אומדנא דמוכח") שהגר לא התכוון לשמור תורה ומצוות. "כל זמן שהייתה קבלה בפה (כלומר, הגר הצהיר על קבלת עול מצוות) אין לנו עניין עם דברים שלב, אפילו אם יבוא אליהו ויאמר שהיה בלבבו אחרת מאשר בפיו".