ביום הכיפורים לפני שתים־עשרה שנים הלכתי רק לתפילת נעילה. בשקית קטנה היה לי שעון, בקבוק מיץ תפוחים וכוס קטנה עם סימני שנתות עליה. בזמן שהתפללתי עם כל הציבור מזגתי לעצמי כל עשר דקות כארבעים מ"ל של מיץ ושתיתי. הייתי בהיריון ונזקקתי לשתייה ולמנוחה; בהוראת רופא נאסר עליי לצום. גם בשנה שלאחר מכן שתיתי לשיעורין ושוב לא יכולתי להגיע לבית הכנסת; הייתה לי תינוקת יונקת שזו הייתה כל תזונתה. אני זוכרת את תחושת המבוכה שלי; יום הכיפורים היה מאז ומעולם אחד החגים היקרים לי ביותר, והתפילה בציבור מרוממת ועושה את אווירת החג. האם לחג שלי יש משמעות אם אני טרודה כל היום בטיפול בביתי ובשתייה לשיעורין?
כתבות מלאות באתר מקור ראשון:
– בעקבות השלום בין ישראל למפרץ, הפשרת יחסים בין פת"ח לחמאס
– דעה: התאבדות קולקטיבית: הקוד הגנטי המבורך של ישראל משחק לרעתה
– קצב חדש: חשבון הנפש והלקחים מהקורונה
השאלה הזו אינה נחלתן של נשים בלבד. חולים שנאסר עליהם לצום, קשישים הרתוקים למיטתם או חיילים במשימה מתמודדים עם השאלה כיצד נותנים תוכן ליום שעיקרו צום ותפילה, כאשר נאסר על האדם לצום ולהתפלל. בימים אלה מתחזקת השאלה כפליים עבור החולים והמבודדים בשל מגפת הקורונה והמגבלות החמורות על התקהלות ותפילה בציבור: איך אפשר להרגיש את היום הקדוש בשנה כאשר יש מניעות קשות על קיומו?
הרבה נכתב על ההיבטים השונים של יום הכיפורים, אך לאלה שמנועים מצום או מתפילה כמעט לא היה מענה לחסך הרוחני שחוו, שכן ההתייחסות אליהם עד כה הייתה הלכתית בלבד. "עיצומו של יום" מנסה למלא את החסר הזה: הספר פונה לאלה שאינם יכולים לצום או להתפלל עם הציבור, ומיועד לקריאה מרוממת ומנחמת ביום כיפור שתחבר את האדם ליום ולקהל המתפללים גם אם אינו יכול להשתתף איתם בצום או בית הכנסת. מכיוון שהוא מותאם למתח הרוחני ולקושי של היום הוא קצר וצנוע בהיקפו, בנוי מפרקים קצרים ויכול להיקרא בנשימה אחת, אך הוא מעמיק ומרחיב לב בתכניו.
מחברת הספר, הרבנית רחל ויינשטיין, היא אם לשמונה, מרבניות "בית הלל", בוגרת בית המדרש במגדל עוז ויועצת הלכה. את ההנעה לכתיבת הספר קיבלה בעקבות מפגש עם מצוקתה של אישה שנאסר עליה לצום מסיבות רפואיות, והיא מקדישה אותו "לכל הצמים ושאינם צמים, לכל הנשים והחולים, ולכל אלו שאת קדושת היום – יום כיפור – הם משתדלים להרגיש, אך מתקשים להרגיש מסיבות רבות ושונות. רוצים להיות נוכחים בתפילות ובציבור ואינם יכולים, או שנוכחים בגוף אך הנפש נודדת…".
דיבור אל הלב
החלק הראשון של הספר נכתב על ידי הרב יוסף צבי רימון, והוא עוסק בפן ההלכתי של הצום עבור אלה שהוא נאסר עליהם. עניינו של החלק השני הוא "עיצומו של יום מכפר" – עוצמת ההופעה הרוחנית של היום והחסד המאיר בו, כחסד ה' שאינו תלוי במעשי האדם. חלקי הספר הבאים עוסקים במצוות ותהליך התשובה, הנמשלים למרבה ההפתעה ליולדת; ייחודם של חודש תשרי, ואלול שקדם לו, ומיקומם ברצף חודשי השנה כריפוי אחרי המכאובים של תמוז ואב; ועיונים אישיים בתפילות העיקריות המסמלות את יום כיפור, מתפילת כל נדרי ועד זעקת שמע ישראל שבסופו.
הספר כתוב בלשון עדינה ושווה לכל נפש והוא מתבסס על דברי חכמים לאורך הדורות, אך עיקר החידוש שבו בעיניי הוא בסגנונה הייחודי של המחברת, השונה מספרי עיון אחרים. גם כשהיא מתייחסת להלכות היום או מבארת מדברי ה"בני יששכר" או רבי נחמן מברסלב, הנטייה העקרונית שלה היא לדיבור עמוק אל הלב; אותו לב כאוב שרוצה כל כך להיות חלק מתפילת הציבור או תפילה בכלל, אך טרוד בטיפול בילדים או בהתמודדות עם חולשת הגוף. הנה לדוגמה קטע מהחלק האחרון בספר, שניכר שנכתב מתוך היכרות עמוקה עם המצב שהוא מכוון אליו וכמו מסכם את המהלך שלו:
לפעמים נשים שואלות אותי איך אני מצליחה להתכוון בתפילה,
ואני מודה בבושת פנים שאני לא.
אולי מידי פעם.
והן ממשיכות ושואלות, אז בשביל מה?
בשביל מה להתפלל אם זה רק מילים ריקות?
ואני לא מוותרת.
כי חשוב לי לומר את המילים. גם אם בדרך כלל הן לא גדושות בכוונה.
כי אני שומרת על המסגרת.
ולפעמים יש לי כוונה. לפעמים התפילה משמעותית ומרוממת.
ואני מאמינה שיש תקווה.
שאצליח להתכוון. יותר.
אם לא אוותר. ואמשיך לנסות ולהתאמץ. ולעמול.
ולהתפלל – גם זו אמירה. קריאת כיוון.
אני קוראת לך ה'!
אני קוראת בקול גדול.
לה'.
ולעצמי.
אינו בא בטרוניה
לא פעם במהלך הקריאה הרגשתי איך עולות הדמעות ומציפות אותי. חוט של חסד שורה על הספר הזה, עין טובה של עובדי ה' הרוצים לשמור מצוותיו אך מה יעשו והקב"ה ומצוותו "וחי בהם" לא מאפשרים להם. במקום שייסרו עצמם במרירות נפש על מה שנמנע מהם, מציעה וינשטיין עמדה שאינה רק חומלת אלא גם מאפשרת: קבלת המציאות הנוכחית היא חלק מעבודת ה' שנדרשת מאיתנו כעת, והיא אינה ברירת מחדל אלא הזדמנות למפגש מחודש.
וכך, אולי בלא שכיוונה לכך, יצרה המחברת חיבור שבאינטימיות ובקבלה שלו את מה שאפשרי בעבודת ה' הוא יצירה רדיקלית. במציאות הקורונה, שבה עובדי ה' רבים מפרשים את המסירות למנהג – יפה וחשוב ככל שיהיה – על חשבון הלכות פיקוח נפש כהוכחה ליראת שמיים, מציע "עיצומו של יום" עמדה המקבלת את המציאות; מקבלת את מה שהיא אפשרת ואת מה שאי אפשר בה כחלק מעבודת ה', ורואה את ידו המושטת של הבורא כלפי האדם המאמין באשר הוא שם.
אירועים גדולים בעולם מחוללים שינויים רוחניים, ועבודת ה' של כל דור שונה מזה שקדם לו. נראה שימי אלול ותשרי התרככו קמעא בשנים האחרונות, מימי האימה של "אפילו הדגים בים רועדים" ופחד הדין המתוח – שעליהם גדלנו – הפך הזמן הזה לימי הרחמים והסליחות. את מקום הרדיפה העצמית תופס מקומה של מתיקות התשובה והחסד שבה. השינוי הזה מעמיק בימי מגפת הקורונה שבהם אנו נמצאים: ההתמודדות עם המגבלות במציאות למרות הרצון הרוחני הכן והעז, וההכרח להסתפק ולשמוח במעט המתאפשר – הופכים את כולנו לנשים בעבודת ה' שלנו. התסכול נוכח הפער בין התשוקה הרוחנית, להכרח להיענות למגבלות המציאות – הוא עכשיו נחלתו של כלל הציבור.
אם עד לפני כמה חודשים המערכת הדתית הייתה בנויה על סדרים קבועים של תפילה במניין ולימוד ישיבתי סדיר ששום מצוקה מתהפוכות הזמן לא תוכל להם; סדרים ששיאם הוא תפילת הציבור בימים הנוראים – התקופה הנוכחית מחייבת את עובדי ה' למצוא דרכים חלופיות לקשר עם הבורא, ללא ויתור הלכתי, שבסיסם הוא החמלה וההבנה שהמציאות החדשה מחייבת גמישות ודרך חדשה. הקב"ה, הנגלה אל האנושות דרך המציאות, מציע לה עבודת ה' מחודשת המאתגרת את האדם להיענות למצב החדש מחד גיסא ולשמור על המתח הרוחני שלו מאידך גיסא. ולמרות התסכול הדתי על מה שלא הותר במגבלות המציאות, יש להתחזק בדברי הגמרא במסכת עבודה זרה ש"אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו".
"עיצומו של יום", כחלק מתורת ה' המתחדשת שמגיעה מהעולם הנשי בעשורים האחרונים, הוא הזדמנות מחודשת לפגישה יקרה עם מצוות יום הכיפורים שאינה מוותרת על הקשר עם ה' ועל הקריאה של הבורא אלינו דרך מציאות חיינו, על הרצון והרצוי והאפשר והמצוי שבה.
