חג הסוכות: על ההידור ועל החיזור

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל.

מהו "הדר"? הגמרא מציעה שהאתרוג נקרא כך כי הוא שוכן על מים רבים, לשון "הידרו", "מים" ביוונית. אכן, הנזקקות למים מאפיינת את ארבעת המינים בחג ניסוך המים. הצעה אחרת קושרת את המילה לשורש "לדור", שכן מדובר בפרי "הדר באילנו משנה לשנה". פרשנות זו שמה במוקד את חג האסיף, ומדגישה כי הפרי מכיל בחובו את כל העונות החקלאיות שחלפו עליו. הגמרא אף ממשילה את האתרוג ל"דיר" צאן רב־גילאי, שכמה דורות דרים בו במקביל, מבכִּירים ומאריכי ימים, חדשים גם ישנים.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מטוש לכל דורש: עמדות בדיקת קורונה ללא הפניה
– סוכות בימי קורונה – האם יש סיבה להקל?
– נתניהו מזהיר: "מאגרי הנשק של חיזבאללה צמודים למאגרי גז"

אך נראה שהמשמעות הפשוטה קשורה בהודו ותפארתו של מין האתרוג – "פְּרִי עֵץ הָדָר, אֶקַּח לְנֶאְדָּר, כִּי כְּבוֹדוֹ הוֹד וְהָדָר". הרמב"ן אף קושר את המילה "אתרוג" לשורש הארמי "לרגוג", שמשמעותו לחמוד. הוא רומז למדרש על היותו של עץ הדעת – שעליו נאמר כי הוא "נחמד למראה", או בתרגום "דמרגג למיחזי" – עץ אתרוג, זה המין שטעם פריו ועצו שווים. החמדה היא הערגה היא ההדר.

מרכיב כלכלי

ניתן לקשור בין המילה "הדר" כתיאור הפרי, ובין השאיפה העממית להדר במצווה זו במיוחד ולשלם ממון רב עבור אתרוג מהודר. סיפורים רבים נקשרו בתפארתו של האתרוג, מהילד מיכה של שלום עליכם ועד זוג בעלי התשובה בסרט "אושפיזין". יש שאף חיברו תפילות להצלחת האתרוג, כגון הבן איש חי, שנהג לברך את העצים בט"ו בשבט : "ויהי רצון… שתברך כל אילנות האתרוג להוציא פירותיהם בעתם… ותזמין לנו אתרוג יפה ומהודר ונקי ושלם וכשר כהלכתו".

את הרעיון של "הידור מצווה" סומכים חכמים דווקא על פסוק המדבר על "נוי", ולא על "הדר":

"זֶה אֵ־לִי וְאַנְוֵהוּ" – התנאה לפניו במצוות: עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה.

ניתן אמנם לקיים את המצוות באופן פונקציונלי, אך יש ערך רוחני מוסף, מרחיב דעת, בקיום האסתטיקה של תשמישי המצוות. נויים של הסוכה, הלולב או השופר מרוממים את הא־ל ולכאורה מסמנים את מקומו (זֶה אֵ־לִי).

במקביל, משמעות נוספת של הידור מצווה נלמדת דווקא מן הארמית, במשמעות של חיזור. המהדרין אחר המצוות למעשה מחזרים אחריהן ומשקיעים בהעצמת הקשר מולן, כמו בניסוח הנהוג בסיום מסכת: הַדְרָן עֲלָךְ וְהַדְרָךְ עֲלָן, כהבטחה לחזרה הדדית.

הידור מצווה – מלשון נוי או חיזור, בדגש על התכלית האסתטית או על חוויית הקשר; כך או כך, מעורב כאן מרכיב כלכלי של "כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ". אך גם לכך מציבה ההלכה גבול, בקובעה כי אין להוציא ממון מעבר לשליש מההוצאה הנורמטיבית על המצווה, על מנת להדרה.

הלכה למען הציבור

"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם" מתפרש כלקיחה "משלכם", בהדגשת הממד הפרטי שבנטילת ארבעת המינים. זו מצווה אישית מובהקת, בכספנו ובמאמצינו, שיש להתנאות בה, לטרוח ולחזר אחריה.

המאמץ המסורתי להשיג ארבעה מינים מהודרים הוביל לעתים לניצול הרגש הדתי, כדי להאמיר את ערך הפרי היקר ולהפקיע מחירים. אחד המקרים הללו התרחש במרוקו לפני כמאה שנה, והוא מתואר בשו"ת "תועפות ראם" לר' רפאל אנקאווה (1847־1935), הרב הראשי באותה תקופה. סוחרי האתרוגים היהודים והמוסלמים בעיירה תארודנט, הידועה באתרוגיה המובחרים, החליטו ליצור קרטל ולהעלות מחירים לקראת החג. הם שיחדו את המושל שייתן להם זיכיון בלעדי לרכוש מהחקלאים, "והעלו שער האתרוגים ליוקר רב וגדול, והרבה נמנעו מלקיים מצוות ולקחתם לכם, משלכם".

המפקח הממשלתי על העניינים היהודיים, מר יחיא זאגורי, ביקש למנוע את עליית המחירים חסרת הפרופורציה, והציע לרב הראשי לשתף פעולה כדי לבלום את הקרטל. הצעתו הייתה שכל בית כנסת יקנה בשותפות רק שני אתרוגים ציבוריים, וכך הביקוש יקטן והמחירים ירדו. וכך סיפר ר' רפאל:

…נשמע הדבר שרצו עוד אלו הסוחרים לעשות המעשה הרע הזה כמו שעשו שנה שעברה, ועל זה שאול שאל אהובנו מחמל לבנו שר ואור יחייא אזאגורי נר"ו, לתקן הדבר בעצה טובה, דהיינו שכל בתי כנסיות לא יקנו אתרוגים היחידים כמנהגם קטון וגדול, אלא כל בית הכנסת לא יהיו בה כי אם שניים לולבים, ויהיו כל בני בית הכנסת שותפים בהם.

הוא דן בשתי סוגיות מקבילות במסכתות סוכה ופסחים, שבהן האמורא שמואל מאיים על הסוחרים שלא יפקיעו מחירים בשל רצון העם להדר במצוות, אחרת ידרוש בציבור לקולא והסוחרים יאבדו את פרנסתם. בסוכות – להסתפק בהדסים קטומים המצויים תדיר ולא בהדסים שלמים הנדירים, ובפסח – להתיר את קדרות החרס של החמץ אחרי הפסח, ולא להוציא ממון רב על קדרות חדשות.

על בסיס הדיון התלמודי, העניק ר' רפאל לגיטימציה הלכתית לצעד הכלכלי־חברתי של המנהיג האזרחי זאגורי. שילוב הזרועות בין המנהיג הפוליטי והרב המסורתי – יצר מעין תקנה זמנית לפתרון מצוקת הציבור. ההידור באותה שנה לא חל על הלקיחה "משלכם", אלא על המאמץ המנהיגותי להיטיב לציבור. יש לנו מה ללמוד מהמפגש של שתי שפות־הנהגה משלימות, המעריכות זו את זו ונזקקות זו לזו על מנת לחולל תיקון חברתי.

מדרש יוצר

מה היה אותו אילן שאכלה ממנו חוה? יש אומרים אתרוג היה, ויש אומרים ארבעה מינים נטלה כאחד. וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם – מעץ החיים, שבא מוות לעולם. והיו בנותיה הולכות ומתקנות בלבושין. באה הדסה, וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת. באו כפות תמרים, זו תמר שכפותה היתה בבית אביה, וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף. באו ערבי נחל, זו דבורה, שאמרה נַחַל קְדוּמִים… תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז, וכתיב עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ. וזו אשת חיל כנגד פרי עץ הדר, ובה נאמר וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן – יום שהביאה חוה. לכך נאמר תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ.

ד"ר דוד משה ביטון הוא ראש החוג ליהדות בקריה האקדמית אונו וראש תוכנית כולנא בירוחם. תמר ביטון היא ראש מדרשת באר בירוחם ובאשדוד