פרשת וזאת הברכה: איש הא-לוהים מול איש התיבה

וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה.

אנו נפרדים ממשה "אִישׁ הָאֱ־לוֹהִים", הגיבור הראשי שהוביל את העלילה במשך ארבעה מתוך חמשת חומשי התורה. בשבת הבאה נתחיל מבראשית, לחומש שלם טרום־משה. והנה, כבר בסוף פרשת בראשית מצאו חכמים רמז מטרים למשה: "משה מן התורה מנין? 'בְּשַׁגַּם הוּא בָּשָׂר'". האבטיפוס של משה מסתתר לו דווקא בסיפור החידתי על בני הנפילים ובנות האדם: "וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צפו: כשהקורונה פגשה את אוחנה – שיחה על מנהיגות נשית
– דעה: במקום לעסוק בבחירות גורליות, ערד ניר הגיש מדור רכילות
– סוריה מחדשת קשרים: שגריר עומאן בדמשק נכנס לתפקידו

רש"י מסביר שהמילה המסתורית "בְּשַׁגַּם" היא גימטריה של "משה", אבל ברור שהקשר הישיר הוא המספר עצמו – 120 שנה, המופיע רק בשני הקשרים אלה – בתחילת התורה ובסופה. מה למספר השנים הזה בהקשרו המקורי ולדמותו של משה?

מאחר שנוצרה קרבה יתירה בין הכוחות השמיימיים ("בני הא־לוהים") לאנושיים ("בנות האדם"), החליט א־לוהים להגביל את תוחלת החיים האנושית שעד אז נפרסה על פני מאות שנים. הוא קבע קצבת מקסימום לזמן שבו "ידון רוחו", כלומר שבו תשכון הנשמה הא־לוהית בתוך גוף בשר ודם. קצבה זו היא עד מאה ועשרים שנה, והחותָם המושלם שלה הוא משה רבנו, מבחר המין האנושי ־"נעשה אדם נאמר בעבורך".

הנביא הגדול ש"תמונת ה' הביט" כאספקלריה מאירה, היחיד "אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים, פֶּה אֶל פֶּה", ובהיעדרו איבד העם את המצפן וחיפש תחליף – הוא קודם כול איש. אנושיותו של משה נוכחת לכל אורך הסיפור – בכבדות פיו, בטעויותיו, באכזבותיו ובתחנוניו. הרמז המטרים בבראשית בא לספר לנו שגם המיצוי המוצלח ביותר של המין האנושי – "גם הוא בשר". יש הרואים זאת גם בעובדה ש"לֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ", כדי שלא יהפכוהו לא־לוהות ולא ייצרו סביב קברו פולחני עבודה זרה.

שני מודלים של מנהיגות

כיוון פרשני אחר הופך את 120 השנים של בראשית, לאַרְכָּה שניתנה לנח על מנת לתקן את חטאי דורו. הקב"ה לא ידון את האדם באופן מיידי אלא ימתין עוד 120 שנה, פרק זמן לחרטה ולתיקון של האנושות. התקופה שבה בנה נח את התיבה התארכה במכוון, במטרה לעורר את הלבבות ולתת להם הזדמנות לשוב מדרכם הרעה. פירוש זה קושר את דמותו של נח לדמותו המאוחרת של משה רבנו. אצל שניהם תיבה מצילה את מי שנמצא בתוכה מן הדין ומן המים; תיבת נח המצופה "מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" ותיבת משה המצופה "בַּחֵמָר וּבַזָּפֶת", הן התיבות היחידות המופיעות בתנ"ך.

שני האישים גם מוצאים חן בעיני ה' ביחס לבני דורם – על נח כתוב ש"מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'", ולמשה נאמר – "כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם". שניהם נשלחו למשימה להוביל את דורם, אך נח נכשל בה. בני דורו לא שבו מדרכם והמבול מחה את כל היקום – "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה", כימי שהות משה בהר.

המדרש לפרשת וזאת הברכה הופך את מוטיב התיבה למשל על מנהיגות:

…לשתי ספינות שהיו בים, והיו בתוכן שני קברניטין, אחד הציל את עצמו ולא הציל את ספינתו, ואחד הציל את עצמו ואת ספינתו. למי היו מקלסין, לא לאותו שהציל את עצמו ואת ספינתו? כך נח לא הציל אלא את עצמו, אבל משה הציל את עצמו ואת דורו.

כפי שמציין האר"י, נח לא התפלל על דורו ולכן נקרא המבול על שמו – "מֵי נֹחַ", ואילו משה יצר מהפך בתפילתו באומרו "מְחֵנִי (היפוך אותיות מי נח) נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ", ובכך לא הציל את עצמו אלא העמיד עצמו ראשון להימחות למען צאן מרעיתו.

ואולי זוהי משמעות הכינוי "אִישׁ הָאֱ־לוֹהִים" למנהיג המחבר ארץ ושמיים. בניגוד ל"בְנֵי הָאֱ־לוֹהִים" שפרצו גבולות מעלה כלפי מטה, משה עלה למרום, אך ידע לרדת ולוותר על "מלאכיותו" למען העם.

שאריות של החיים

רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א, ירושלים, 1724־1806), קשר בין משה לנח בדרך אחרת:

משה חי מאה ועשרים שנה כנגד מאה ועשרים יום שהיה בשמים, יום לשנה. ועוד טעם אחר, כי אדם הראשון היה לו לחיות אלף שנה ונתן לו שבעים שנה, ונח היה לו לחיות אלף שנה ונתן לו חמשים, הם מאה ועשרים.

לא רק את עצמו הציל נח. שבעים שנה קיבל משה מאדם הראשון, כתוחלת החיים הבסיסית לבן אנוש ("יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָּהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה"), ואת היתרה קיבל כתוספת מנח, כדי לתת לממשיך דרכו הזדמנות עתידית לתיקון. שנותיו של משה המסתיימות עתה מורכבות משאריות ימיהם של אדם ונח, שיגיעו עוד רגע כשגלגל התורה ימשיך ויסתובב.

מדרש יוצר

"תְּפִלָּה לְמשֶׁה" – מתי נאמרה? ביום ששלמו חייו והיה כותב מותו בדמע, חלפו כל ימיו לנגד עיניו, שנאמר "לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע". ראה עצמו כבן שבעים שנה שטרם ידע את א־לוהי אבותיו, וראה ימי גבורתו שנכנס אצל פרעה, ואמר: "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָּהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרות שְׁמוֹנִים שָׁנָה". נשא עיניו למרום ואמר: "תְּפִלָּה לְמשֶׁה אִישׁ הָאֱ־לוֹהִים". פנה לישראל ובירכם: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ־לוֹהִים". והיה הולך וחורז מדברי תורה לכתובים, וזיווג "מְעֹוֹנָה אֱ־לֹהֵי קֶדֶם" ל"מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר". וראה כל הדורות, ובתוכם נח שגרע מאלף שנותיו, "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמול כִּי יַעֲבֹר". וידע שאלמלא נוספו לו, היו הם ובניהם משועבדים לפרעה במצרים. זהו שכתוב: "וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ". הנחם – זה שכתוב בו "זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ", על עבדיך – למען זה שכתוב בו "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה'".

אנו מודים לתמר ודוד ביטון על עיוניהם לפרשות ספר דברים ומקדמים בברכה את הרב אבי גיסר, רב הישוב עפרה, וד"ר יפה גיסר, מרצה למדרש וחינוך במכללת הרצוג, שיכתבו על פרשות ספר בראשית.