השפה העברית מגוונת עד למאוד, ומאפשרת לנו עושר "השמור לבעליו לטובתו". אנסה להביא כדוגמה את המילה "חסידות". לא אטעה אם אומר שהדוגמה הקלאסית ביותר למילה זאת מצויה בחסידות של הבעל שם טוב, אך אם נרשה לעצמנו לחזור אחורה בזמן נגיע לתנועה חסידית נוספת, שפעלה בימי הביניים וידועה כחסידות אשכנז. בקלות היינו יכולים להוסיף גישות חסידיות נוספות. ואכן, ברשימתי זאת מבקש אני להתייחס לאחת מהן, קדומה יותר, והכוונה לתנועת החסידים כמו שהכירו אותם אבותינו בתקופת חז"ל.
איפה הכסף?
כדי להבין את משמעות הדברים, נתעכב על אחד הסיפורים שנידונו כבר בעת העתיקה, פשוט אך מעניין במיוחד. הסיפור מובא בבבלי בבא קמא (קג ע"ב):
מעשה בחסיד אחד שלקח (=קנה) משני בני אדם ולא היה יודע מאיזה מהן לקח.
החסיד קנה סחורה מאחד משני מוכרים ורצה לשלם עליה (נניח שהוא השתמש כבר בסחורה), אלא שנשכח מהקונה ממי מהם הוא קנה והוא אינו בטוח למי מהם הוא חייב לשלם. כל אחד משני המוכרים האפשריים טוען שהוא הוא המוכר. הגיע המקרה לפני רבי טרפון. אמר רבי טרפון למוכר:
הנח דמי מקחך ביניהם והסתלק.
היות ואתה לא יודע למי אתה חייב, הנח את הכסף ביניהם והסתלק. במילים אחרות: שהם יסתדרו לבד עם החוב. הפתרון נראה צודק, אך אחד הסוחרים יפסיד ואין לך פתרון. החסיד, שכנראה לא היה שלם עם פתרון זה, בא לפני רבי עקיבא. אמר לו רבי עקיבא:
אין לך תקנה עד שתשלם לכל אחד ואחד.
כלומר, שלם מן הספק לכל אחד מהסוחרים. שכן אם תלך לפי דברי ר' טרפון הרי שאמנם עשית מעין צדק כאשר פטרת את עצמך מהכסף שאינו שלך, אבל אולי לא נעשה צדק עם הסוחר האמיתי. לפי רבי טרפון, הקונה לכאורה יכול היה לטעון שהוא יוצא ידי שמים, כאשר הוא מניח את הכסף לפני החייבים "ובורח". האמנם? הוא לכאורה נפטר מהכסף החוטא, אך עדיין לא נעשה צדק.
אם נפסוק כרבי טרפון, המוכר האמיתי עלול שלא לקבל את כספו. מאידך, אם נפסוק כרבי עקיבא, המוכר יקבל את כספו, אבל רק במחיר של תשלום כפול של הקונה ששכח ממי קנה. הכסף יוחזר למוכר והעוול יימחק, אבל במחיר של אי־צדק ברור: תשלום גם למי שלא מגיע לו. אך זה כנראה המחיר של ההתנהגות החסידית של הקונה. במשך זמן לא קצר אהבתי לשאול את הצעירים באיזה פתרון הם היו בוחרים. לא סיפרתי להם שגם לי לא הייתה תשובה ברורה, ונראה לי ששאלה זו עדיין עומדת פתוחה.
התגלות למוסרים
נעבור עתה לדוגמה שנייה. בדוגמה זאת נהיה עדים לעימות בין חכמים לחסידים, ובעצם בין הלכה ומוסר. כוונתי לסיפור שבו פעלו רבי יהושע בן לוי (להלן: ריב"ל) ועולא בר קושב (ירושלמי ח הלכה ד). לדעתי עולא בר קושב הוא אחד מאותם יהודים שפעלו נגד הרומאים, וסיכנו אוכלוסייה שלמה בהתנגדותם לכובשים. במקרה זה סיכנו מעשיו של עולא את אנשי העיר לוד, שרבי יהושע בן לוי עמד בראשה. לא הייתה כאן כל אפשרות ריאלית של התנגדות לרומאים. אחריותו של ריב"ל הייתה ענקית.
ריב"ל שהיה מנהיגם של יהודי לוד הבין את הסכנה שבה עמו היה נתון וכשהסכנה הפכה מוחשית יותר, "פייסיה ויהביה לון", פייס את עולא בר קושב, וזה מסר את עצמו לרומאים ומתוך כך הציל את יהודי לוד. האמנם לא הייתה דרך אחרת? אולי התנגדות החסידים לשתף פעולה עם הרומאים הייתה מונעת את הטרגדיה? ואכן, לסיפור יש סיום נוסף. במשך שנים רבות היה אליהו מתגלה לריב"ל ומלמד אותו את תורת ה'. אחרי מסירתו של עולא בר קושב לרומאים הפסיק אליהו להתגלות לריב"ל! ריב"ל התחיל לצום יום יום. הלוא לפי ההלכה עשה הוא את המעשה הנכון. הוא הציל עיר, טען ריב"ל.
אך אליהו שאל את ריב"ל "וכי למוסרים (או מוסרות) ראוי להתגלות?". החכמים חלקו ביניהם. בתודעה שלהם הרי זהו אבסורד. מה היה ראוי לעשות, למסור לאויב את העיר? ענה לו אליהו: "וכי משנת חסידים היא?". התשובה מפתיעה. מן הראוי היה שהמעשה הזה ייעשה על ידי אחרים ולא על ידך.
אכן, היה כאן מצב ללא אפשרות יציאה. לפי גישה זו, החכמים פנו לריב"ל בבקשה למסור את עולא, אך הם היו חייבים לעשות מעשה זה בהעדר אלטרנטיבה אחרת, לא אתה! לפי המדרש, חייב החסיד להימנע מלשתף פעולה, ובו בזמן לא למנוע מאחרים לעשות את המעשה ההלכתי הנכון של ההסגרה. האמנם זאת התשובה? האמנם זאת התשובה היחידה? אם הקב"ה יזכה אותי, אוסיף בעתיד כמה הערות למדרש, אוסיף, למרות שאין לי כלל משהו להוסיף חוץ מדמעות של בכי.
