ש' נולד למשפחה יהודית בגרמניה של שנות העשרים. עם עליית הנאצים לשלטון בורחת משפחתו לצרפת. ב־1935 עולה המשפחה לארץ וש' עובד כמאייר וקריקטוריסט, לצד שירותו בהגנה. ב־1947 יוצא ש' ללימודי אמנות בצרפת ובמקביל פועל במסגרת המוסד לעלייה ב' בארגון עולים וזיוף אשרות ודרכונים. ב־1950 פעל בצפון אפריקה בשליחות המוסד, כאשר בקהיר הוא פועל במסווה של צייר צרפתי צעיר ומבטיח בשם שארדובל. במסגרת מסווה זה הוא מציג תערוכה במוזיאון לאמנות מודרנית, שאליה מגיע גם מלך מצרים פארוק. המוזיאון אף רוכש ציור אחד לאוסף שלו.
גם לאחר שביליתי כמעט חצי שעה בצפייה בעבודת וידאו על ש' לא הצלחתי להכריע האם הסיפור אמיתי או לא. אבל מתברר שכן, הוא אמיתי. ש' הוא שלמה כהן אברבנאל, שהגיע עד לתפקיד סגן וממלא מקום ראש המוסד, ונפטר במהלך שירותו.
דמותו של כהן אברבנאל עומדת ברקע עבודת הווידאו המרכזית בתערוכה של תמיר צדוק במוזיאון תל אביב. הווידאו, הנקרא "אמנות – סיפור כיסוי", עוקב אחר מסעו של צדוק לקהיר, לכאורה כדי למצוא את הציור שנשאר במוזיאון המצרי.
אמין אך לא קיים
צדוק משחק כבר שנים עם האמת והבדיה, עם האמנות ועם הסיפור ההיסטורי, עם המתח בין מוזיאונים לאמנות לבין מוזיאונים מסוג אחר: היסטוריים, ארכיאולוגיים וכדומה. המתח הזה מפעיל את צדוק והוא מנסה שוב ושוב למתוח את גבולות האמנות ועל הדרך לייצר סיפורים היסטוריים אלטרנטיביים. כך, למשל, "חשף" פסיפס מיישוב עברי קדום (שלא היה ולא נברא, והתבסס על "העלמות מאביניון" של פיקאסו) בתערוכה במוזיאון חיפה בשנת 2011, וכך נוצרה עבודת הווידאו המזוהה איתו ביותר, "תעלת עזה" (2010). ב"תעלת עזה" הפיק צדוק את סרט ההדרכה במרכז המבקרים של "תעלת עזה" – תעלה שנחצבה לכאורה בין שטח ישראל לשטח הרצועה והפכה את עזה לאי סמוך לחוף. הסרט אמין ובקלות יכול היה לשמש לתפקידו, אבל השקר בו ברור: הוא מדבר על מקום ותקופה שאנו יודעים שלא אירע בהם דבר.
העבודה המוקומנטרית (מוקומנטריה – סוגה המשתמשת בכלים של עבודה דוקומנטרית אך מייצרת סיפורים בדויים) של צדוק מנסה לעורר שאלות דווקא על הסיפורים ההיסטוריים והפוליטיים שאנו מכירים. אם סידור כמה קטעי ארכיון בצורה מגמתית, "ריאיון רחוב" עם כמה ניצבים וקריינות בקול סמכותי מספיקים בשביל לייצר סרט "אמין" של מרכז מבקרים, איזה ערך יש לסרטים האמיתיים של המקומות האלו?
צדוק לא נשאר רק בגבולות סרטי ההסברה. הוא מפרק לגורמים את הנרטיבים השולטים בשיח הישראלי (או לפחות שלטו בו בעבר) ומעמת אותם עם נרטיבים אחרים, משלימים או סותרים. כך למשל מוצג בתערוכה זוג צילומים שצדוק צילם במוזיאון המוקדש ל"מלחמת אוקטובר" (שמה המצרי של מלחמת יום הכיפורים) בקהיר. המוזיאון, כמשקף את נקודת המבט המצרית, מתייחס למלחמה כאל ניצחון גדול על ישראל שהציל את כבודן של מדינות ערב לאחר ההשפלה שחוו במלחמות האחרונות. סיפורה של המלחמה מוצג בעזרת מופע אור קולי המשתמש בציור קיר ענק של חיילים מצרים כובשים את קו המעוזים. צילום ציור התעמולה המצרי והכנסתו כיצירת אמנות צילומית אל תוך תערוכה המוצגת במוזיאון ישראלי מעלה שאלות הן על היחסים בין ציור לצילום ובין תעמולה פוליטית לבין אמנות והן על הסיפור שמספרים לעצמם עמים על המלחמות שהשתתפו בהן.
הצילומים מהמוזיאון המצרי אינם העבודות היחידות בתערוכה שלא נוצרו על ידי האמן. צדוק לא מהסס להשתמש בצילומים שצולמו על ידי משפחתו או על ידי חיילים ובציורים של צייר אחר ולהציג אותם בתערוכה שלו כעבודות "רדי מייד". אין ספק שזה מעניין, כי גם אם התרגלנו כבר לרעיון שחפץ מן המוכן יכול לתפקד כיצירת אמנות בהסטתו מהקשרו המקורי, הרעיון שצילום או ציור יכול לתפקד כעבודה של אמן אחר הוא עדיין קשה יותר לתפיסה. אבל למה לא בעצם? דווקא העיסוק של צדוק בייצוג, בניכוס ובנרטיבים היסטוריים מתאים בדיוק לסוג כזה של עבודה. בתערוכות במוזיאונים היסטוריים מוצגים צילומים של צלמים וציירים שונים, אך הסיפור כמעט תמיד לא עוסק בזהות האמן (שיכול להיות גם אנונימי לחלוטין) אלא בתוכן המוצג בעבודה המשתלב בסיפור שאותו מספר המוזיאון. ואם למוזיאון היסטורי מותר לעשות את זה, אז בטח שגם לתמיר צדוק.
ואכן, התערוכה היא סוג של מוזיאון היסטורי. היסטוריה של הקריירה האמנותית של צדוק בעשור האחרון. ההיסטוריה הלאומית, ההיסטוריה העדתית וההיסטוריה המשפחתית של צדוק משמשות בערבוביה ומספרות סיפורים אחרים על זהות אישית ולאומית, על גבריות, על אמנות ועל אמת ושקר.
אמת מזויפת
כאמור, תמיר משקר לאורך כל הקריירה האמנותית שלו. הוא משחק עם זהותו ועם זהות בני משפחתו ומעמיד אותם בתוך סדרות שלמות של תמונות מבוימות. הוא ממציא מיזמים ואתרים ארכיאולוגיים והוא מנכס לעצמו בלי להתבלבל עבודות של אחרים. אבל העבודה המרכזית בתערוכה הזו, שהיא למעשה היחידה שלא הוצגה בעבר ונוצרה במיוחד לתערוכה, הולכת כבר צעד אחד עמוק יותר. מתישהו לתמיר נמאס לשקר; בשיחה עם סטודנטים ב"פרדס" הוא הסביר שלפברק סיפורים זה קל מדי. מה גם שהוא הבין עם הזמן שיותר מדי אנשים לא מבינים את השקר המובנה בעבודות שלו ומתייחסים אליהן כאל אמת היסטורית. אז הפעם המהלך הוא אחר.
במקום להמציא סיפור בדוי ולשאול באמצעותו שאלות על "אמת" ועל המעשה האמנותי, צדוק מתחקה אחר סיפור אמיתי. הוא "אמתי" כי הוא אכן קרה בהיסטוריה, אבל כל עניינו הוא זיוף אחד גדול. הביוגרפיה המשפחתית של צדוק, שהוריו עלו לארץ מארצות ערב, מקשרת אותו אל שליחי המוסד שנשלחו לארצות אלו בשנותיה הראשונות של המדינה. הוא חוקר את סיפורו של שלמה כהן אברבנאל, מרגל שמשתמש באמנות כסיפור הכיסוי שלו, ונוסע למצרים בעקבותיו. לכאורה בשביל למצוא ציור שכהן אברבנאל השאיר במוזיאון בקהיר, ובאמת כדי להתחבר לזהות היברידית – יהודית־ערבית.
הזהות הזו לא נבחנת כאן אצל צדוק בפעם הראשונה. ברבות מעבודותיו הוא מציג את זהותו "המזרחית" בצורה מוקצנת ומתייחס לעצמו כאל יהודי שתרבותו ערבית. זאת אומרת, תרבותו היא לא ממש ערבית. קצת קשה לצעיר צבר לחיות בתרבות כזו, אבל צדוק מחזר אחר תרבותם של הוריו ובני דורם: יהודים, ציונים ומסורתיים המחוברים בנימי נפשם לשפה ולתרבות הערבית.
הקמת המדינה וקיבוץ הגלויות, ובמיוחד מפעל הקמת התרבות העברית שנלווה אליהם, הקשו מאוד על המשך קיומן של תרבויות היברידיות שכאלו. אמנם, לא רק עולי ארצות ערב חשו פגיעה בזהותם בעקבות תהליך זה וגם יהודי אירופה עברו בכור ההיתוך בדרך להיותם "יהודים חדשים", אך אם יהודי צרפתי או רוסי יכול היה לשמור על תרבותו ולהיחשב "בן תרבות" ואזרח פטריוט, תרבותם של עולי ארצות ערב הייתה מזוהה, ובמידה רבה של צדק, עם האויב הערבי המקיף את המדינה הצעירה (וגם המבוגרת).
צדוק מנסה, בעדינות וברגישות ראויות לציון, להחיות אט אט את זהותו כיהודי־ערבי. ה"תחפושת" שאותה הוא עוטה בנסיעתו למצרים כוללת החלפת חולצה בלבד והארכת זקנו אך במעט. הוא נטמע ברחוב המצרי ונהנה לשבת ולעשן נרגילה בפינת הרחוב. במהלך הביקור הוא אף מציג את עצמו כ"תאמר צאדק" ומנסה לארגן לעצמו תערוכה בגלריה בקהיר.
ה"מעקב" אחרי שלמה כהן אברבנאל מקבל פה היפוך תפקידים מעניין. כהן אברבנאל מגיע למצרים כמרגל אך מציג את עצמו כאמן, צדוק אמנם מספר במצרים שהוא אמן, אבל שליחותו האמיתית חסויה. מצרים של שנות ה־50 הייתה מדינת אויב מרה, מצרים של היום היא לכאורה כבר ממש חברה שלנו, אבל בפועל לא פשוט לישראלי להסתובב במקום, ודאי לא תוך צילום סרט שעוסק בסוכן מוסד. עבודת הווידאו שנולדה מהמסע הזה בנויה לחלוטין על סוגת סרטי הריגול והצילום החשאי. שליחותו של כהן אברבנאל, ככל הנראה, עסקה בעיקר בפתיחת דרכי עלייה ליהודי ערב על מנת שיוכלו להגיע לארץ. צדוק, כבן לאותה קבוצה שכהן "חילץ" מתרבותה, חוזר אל "מקום הפשע" ומנסה להחזיר לעצמו את הזהות שאולי איבד.
