אומות העולם שנלחמו ביהודים לאורך ההיסטוריה, היו מודעות למנהגם להימנע מלוחמה בשבת וחג. מנבוכדנצר בכיבוש ירושלים ועד אנואר סאדאת במלחמת יום הכיפורים, מצביאיהם ניצלו עובדה זו כאסטרטגיית לוחמה בעם ישראל. כך, לדוגמה, מתאר יוספוס פלביוס כיצד כבש פומפיוס את ירושלים בשנת 63 לפני הספירה:
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שרת התפוצות הודתה למנכ"ל פייסבוק: "התייצבת לצד האמת"
– הנייה מזהיר את הסעודים: הסכם עם ישראל מסכן אתכם
– יחמירו ענישה: צה״ל מאבד שליטה על המגפה בתוך היחידות
מצד צפון [של ירושלים] ציווה פומפיוס למלא את הגיא כולו. מלאכת המילוי הייתה מפרכת בשל העומק העצום, ומפני שהיהודים ניסו בכל כוחם למנוע מלמעלה את השלמת המלאכה. אכן הרומאים לא היו מסיימים את מלאכתם לולא ציפה פומפיוס לימי השבת, שבהם נמנעים היהודים מכל מלאכה על פי מצוות דתם; בימים אלה היה מגביה את הסולל, אך אסר על חייליו לתקוף את היהודים, שכן ההגנה על נפשותיהם, וזו בלבד, מותרת גם בימי השבת (תולדות מלחמת היהודים ברומאים א, 145־146)
הסופרים היוונים והרומאים הפכו אדיקות יהודית זו למוטיב נפוץ של ביקורת לועגת על היהודים, הנמנעים מתוך "איוולת של אמונת הבל" מלהילחם בשבת, ובכך "מקפחים הם הן את חרותם והן את ארצם". הדוגמה הקדומה ביותר לביקורת מלגלגת זו היא דבריו של אגאתרכידס מקנידוס, בן המאה השנייה לפני הספירה. תיאורו את כיבוש ירושלים בידי תלמי בן לאגוס, בשנת 302 לפסה"נ, נשתמר בכתבי יוספוס:
אלה הקרויים יהודים, יושבי העיר הבצורה מכל אשר ילידי הארץ קראוה ירושלים, רגילים לנוח כל יום שביעי, ואין הם חוגרי נשק בימים אלה, אין הם עובדים את האדמה ואין הם עוסקים בכל מלאכה אחרת, אלא פורשים ידיהם ומתפללים במקדשיהם [מבוקר] עד ערב. מסיבה זו נתאפשר לו לתלמי בן לאגוס לחדור עם צבאו לעיר, כי אנשיה שמרו אמונים לכסילותם במקום להגן על עירם; כך נכבשה [עיר] מולדתם בידי עריץ אכזר, ובאופן זה הוכח כי תורתם נוקטת מנהג נפסד. המעשה לימד לקח את כולם, זולת אותם עצמם, כי יש להתרחק מחלומות וממסורת של פירוש נסתר לחוק כל אימת שמתעוררים קשיים המבלבלים דעתם של בני אדם (נגד אפיון, ספר ראשון, עמ' 209־211).
ביקורת מעין זו נפוצה, כאמור, בכתבים יווניים ורומיים. אולם יש לשאול: הלוא גם ליוונים, ובמיוחד לשבט הדורי, היו חגים אשר בגינם נמנעו מלצאת להילחם ולהגן על עמם ועל מולדתם? מה השתנה אפוא בינם ובין היהודים?
הפקירו את החזית
ההיסטוריון היווני הרודוטוס מתאר שני מקרים כאלה. באחת הפעמים, השמירה על מנהג זה עלתה ליוונים בכיבוש ארצם בידי הפרסים. לקראת קרב מרתון (490 לפסה"נ) פנתה אתונה לספרטה בבקשה לשלוח כוחות תגבור לסייע בקרב הממשמש ובא נגד דריווש הפרסי וצבאו האדיר:
בבואו אל המושלים אמר: אנשי ספרטה, האתונאים מבקשים מכם כי תעזרו להם ואל תתנו את העיר העתיקה בין היוונים שתיכנע לעבדות על ידי אנשים ברברים… הוא הודיע להם אפוא מה שנצטווה והם אמנם החליטו לעזור לאתונאים, אבל אי אפשר היה להם לעשות זאת מיד יען לא חפצו לעבור על החוק, יען היה התשיעי של שליש הראשון של החודש, ובתשיעי אי אפשר לצאת, אמרו, אם לא נתמלא הגלגל. אלה חיכו אפוא לירח המלא (הרודוטוס, 6: 106).
אף על פי שהרודוטוס לא מזכיר כאן את שם החג המדובר, הדעה הרווחת היא שהכוונה לחג הקרניאה לכבודו של אפולו. חג זה נמשך תשעה ימים, ובמהלכם נמנעו אנשי ספרטה מלצאת להילחם. מיד בסיום החג הם מיהרו למרתון, אלא שהם איחרו את המועד והגיעו אחרי תבוסת הפרסים.
במקרה הזה לא נגרם נזק של ממש בשל אדיקותם של אנשי ספרטה בחוקי חגיהם, אך כעבור עשור (480 לפסה"נ), כאשר קסרקס, בנו של דריווש, יצא לכבוש את יוון, שוב התעכבו הספרטנים בגלל חג הקרניאה, אלא שהפעם היו לכך השלכות הרות גורל. לרשותו של ליאונידס מלך ספרטה, שיצא לאזור תרמופילאי על מנת להגן על המעבר לתוך יוון, עמדה מצבת כוחות קטנה למדי:
את האנשים אשר עם לאונידס שלחו הספרטניים תחלה… אחרי כן כי הקרניאה עכבה אותם, היה בדעתם לחוג את החג ולהשאיר שומרים בספרטה ולמהר לעזרה עם כל חיל הצבא, גם בעלי ברית האחרים חשבו גם הם לעשות כדבר הזה, ויען באותו הזמן חלו האולימפיים יחד עם המאורעות האלה, ויען כי לא חשבו שהמלחמה תוכרע כה מהר, שלחו את אלה חלוצים (הרודוטוס 7: 206).
קסרקס וצבאו הפרסי השיגו ניצחון מכריע על ליאונידס וצבאו הדל, וקו ההגנה האחרון של יוון נפרץ. הפרסים שעטו לעבר אתונה, כבשו אותה ואת האקרופוליס, ואנשי אתונה נאלצו לנוס על נפשם לערים הקרובות. ניצחון פרסי זה, והאסון שהומט על היוונים, עשויים היו להימנע בקלות אילו נכח בתרמופילאי הצבא הספרטני כולו. יש חוקרים הסבורים כי קסרקס היה מודע למגבלות הלוחמה של ספרטה בחג הקרניאה, ותכנן בהתאם את תאריך מסע הקרב שלו. זו בדיוק האסטרטגיה שנקט פומפיוס בכיבוש ירושלים מהיהודים.
מדוע, אם כן, לועג אגאתרכידס על היהודים ומנהגיהם בשבת? הלא אף בני עמו נהגו באופן דומה! תמיהה זו מופנית במיוחד אל אגאתרכידס, שכן עיר מולדתו קנידוס, השוכנת לחופה המערבי של טורקיה, שייכת להקספוליס הדורי (פדרציה של שש ערים דוריות), ואף הספרטנים היו בני השבט הדורי. לדורים מאפיינים אתניים ייחודיים מובהקים, והבולט שבהם הוא חג הקרניאה, החג המרכזי אשר נשמר ונחוג באדיקות בכל הפזורה הדורית משך דורות רבים. בחפירות שנערכו בקנידוס נמצאה עדות לכך שהם ציינו וחגגו את הקרניאה עוד אחרי זמנו של אגאתרכידס.
לא סביר, אם כן, שאגאתרכידס לא הכיר, אם לא חגג בעצמו, את חג הקרניאה של בני עמו ועירו הדורים. קשה גם להעלות על הדעת שהוא לא היה מודע למחיר שהדורים שילמו במסירותם לחג זה במשך ההיסטוריה. אגאתרכידס, יותר מכל אחד אחר, היה צריך להתייחס לנקודה זו בבואו לבקר את השבת היהודית.
סיפור בריאה אחר
בתשובה לשאלה הזו, אפשר להצביע על הבדל טכני וכמותי בין ספרטה לירושלים. אולי אינה דומה הסכנה המיידית של כובש שנמצא בתוך שערי העיר ומבקש לכובשה, כפי שאירע בכיבוש תלמי את ירושלים, לכובש שצועד לקראת מלחמה הממשמשת ובאה מעבר לפינה, כפי שהיה בקרב מרתון ותרמופילאי. ואינה דומה אי־נשיאת נשק והימנעות מהגנה עצמית כפי שאירע בכיבוש תלמי את ירושלים, להימנעות מיציאה לקראת קרב רחוק מהבית וכאשר הסכנה רק נראית באופק, כפי שהיה בקרב מרתון ותרמופילאי. אולם אלו אינם הבדלים מהותיים; עובדה היא שגם הימנעותם של אנשי ספרטה חוללה לא פעם אסון.
ברצוני להציע הסבר אחר, המבוסס על הבדלי תרבות בין היהדות והיוונות. כבר עמד הרודוטוס על כך שכל אחד חושב כי מנהגיו הם היפים מבין כולם. האדם נוטה לראות את האבסורד ואת הלא־רציונלי במנהגי האחר, ואת ההגיוני והמובן במנהגי עצמו. דומה כי ביקורתו של אגאתרכידס על השבת היהודית, לעומת שתיקתו בנוגע לקרניאה הדורית, נובעת מהבדל תרבותי בסיסי בין התרבות היהודית לתרבות היוונית. פער זה הוא שהקשה ומנע – אולי באופן לא מודע – מאגאתרכידס לראות את המשותף בין מנהגי השבת היהודית למנהגי הקרניאה הספרטני.
מושג השבוע בן שבעה ימים אינו נגזר משום תופעה טבעית (אסטרונומית, למשל); הוא אף אינו כפולה או מנה של יחידה טבעית אחרת. לא החודש הירחי (29 או 30 יום) ולא השנה השמשית (365 או 366 ימים) מתחלקות בשבע. השבוע הוא תבנית זמן מופשטת לחלוטין. מכך נובע כי מקורו של השבוע בהסכמה חברתית ועל רקע תרבותי מסוים, ואילו בתרבות אחרת תבנית השבוע תהיה חסרת משמעות.
אכן, זהו הבדל תרבותי אחד בין היהדות ליוונות: במסורת ובתרבות היהודית, בריאת העולם מתוארת בפרקים הראשונים של ספר בראשית. אחת העובדות הברורות והבסיסיות בתיאור זה היא קיומו של א־ל אחד הבורא את העולם באופן מודע, יזום, ישיר ועל פי תוכנית ידועה מראש, עם התחלה וסוף. תוכנית הבריאה אורכת שבעה ימים, ומכאן ההיגיון, לפי היהדות, במבנה שבוע בן שבעה ימים.
התיאור המלא ביותר של הבריאה לפי המסורת היוונית מובא בתיאוגוניה של המשורר הסיודוס (השליש האחרון של המאה השמינית לפנה"ס). שם אין א־ל הבורא את העולם במודע, באופן בלתי אמצעי, ואין תוכנית בריאה מוגדרת עם תחילה וסיום. הבריאה היוונית מתרחשת ברובה מאליה, כמעט באופן דטרמיניסטי – כל דבר נברא בתורו. הא־לים היוונים עצמם אינם בוראים כי אם נבראים. לפי התיאור היווני, הבריאה למעשה לא נסתיימה עד עצם היום הזה. בתפיסה זו אין כל משמעות ליחידת זמן של שבעה ימים, ובוודאי שלא ליחידת זמן המסתיימת ביום של מנוחה. אכן, אחרי שההיסטוריון דיו קסיוס (37, 16־18) מתאר כיצד ניצל פומפיוס את מנהג היהודים ביום השבת לכבוש את העיר, הוא מעיר כי היוונים העתיקים מעולם לא הבינו את מושג השבוע של שבעה ימים.
שנית, מהרעיון שהעולם נברא בתהליך מוגדר על ידי הא־ל, נגזר באופן טבעי הרצון ואף הצורך לציין ולחגוג את הבריאה. אופן הציון – שביתה מוחלטת מכל מלאכה כחיקוי שביתת הא־ל – אף הוא הגיוני ומקובל במסגרת תרבותית זו. אולם בתרבותו של היווני אין כל משמעות או היגיון ברעיון השבת כציון הבריאה, שכן לא הא־ל ברא את העולם ולא היה תהליך עם התחלה וסוף תחומים בזמן. בתרבותם, הבריאה היא תהליך שהחל בכוחות קדומים ורחוקים מאוד מא־לי האולימפוס; תהליך שהחל אך מעולם לא הגיע לקיצו המוצהר. ואם אין א־ל שברא, ממילא גם אין א־ל שנח ושבת מכל מלאכתו.
אכן, סיפור הבריאה, שתופס מקום משמעותי כל כך בראש השנה היהודי, נעדר לחלוטין מאירועי ראש השנה היווני. וולטר בורקרט, בספרו על הדת היוונית, סוקר באריכות את אירועי וסמלי ראש השנה של העיר אתונה, ובסוף דבריו מעיר כמעט בפליאה כי אין בראש השנה היווני זכר לפן קוסמי של בריאת העולם. הסיבה ברורה, וכבר הדגישו זאת במחקר: לא־לים היוונים אין חלק ונחלה בבריאת העולם.
קשר אינטימי
נמצא כי שתי נקודות משמעותיות בתיאור הבריאה היהודי נעדרות מהתיאור היווני, ובכך טמונה תשובה לתמיהתנו על אגאתרכידס: השבת היהודית ומנהגיה מבוססים על מושגים שאין להם אח ורע בתרבות היוונית, ועל כן הם כה התקשו בתפיסתה. ביקורתו של אגאתרכידס נגד השבת היהודית הייתה מכוונת לא כלפי עצם מנהגי השבת, קרי השביתה ממלחמה, שהרי אף מנהגי תרבותו דרשו לעיתים הימנעות ממלחמת מגן. ביקורתו הופנתה בעיקר לשבת עצמה, שהייתה מבוססת על מושגים ורעיונות הזרים לתרבות היוונית. על כן השבת נתפסה בעיניו כאמונה טפלה ולא כחג דתי ראוי, והוא לעג ליהודים ש"שמרו אמונים לכסילותם במקום להגן על עירם". לא כך הספרטנים והדורים, שלדעתו שמרו אמונים לחג ראוי ומובן על פי תרבותם – הקרניאה – ובכך אין שמץ של כסילות.
תפילת שחרית של שבת מתארת את השבת כקשר אינטימי בין הקב"ה לעם ישראל:
וְלא נְתַתּו ה' אֱ־לֹהֵינוּ לְגויֵי הָאֲרָצוֹת, וְלא הִנְחַלְתּוֹ מַלְכֵּנוּ לְעובְדֵי פְסִילִים, וְגַם בִּמְנוּחָתו לא יִשְׁכְּנוּ עֲרֵלִים; כִּי לְיִשרָאֵל עַמְּךָ נְתַתּוֹ בְּאַהֲבָה, לְזֶרַע יַעֲקֹב אֲשֶׁר בָּם בָּחָרְתָּ.
במבט ראשון יש לייחס ייחודיות זאת לשבת מצד היותה "זכר ליציאת מצרים", כפי האמור בספר דברים. רק עם ישראל עבר חוויה דומה, לא שום עם אחר. אך כעת מתברר שגם השבת שהיא "זכר למעשה בראשית", כמתואר בספר שמות, מבטאת קשר אינטימי בין הקב"ה לעם ישראל. הפעם לא בזכות חוויה ייחודית, כי אם בזכות הבנה ייחודית של בריאת עולם כתהליך יזום ומודע של הקב"ה, שנמשך בדיוק שישה ימים ואחריהם מנוחה ביום השביעי.
כך נרמז גם בדבריו של רבי שמעון בר יוחאי: "כל מצוה שנתן להם הקדוש ברוך הוא לישראל נתן להם בפרהסיא, חוץ משבת שנתן להם בצנעא, שנאמר 'בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִיא לְעֹלָם'" (ביצה טז, א; המשכו של אותו פסוק הוא "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא). רק לבני ישראל השבת היא אות, כזכר לבריאת העולם.
הרב ד"ר משה פינצ'וק הוא ראש המרכז למורשת ישראל באקדמית נתניה, ומרצה בתכנית ברוקדייל באוניברסיטת בר־אילן
