ב־ו' חשון השנה ימלאו 210 שנים ללידתו של ר' ישראל ליפקין, מייסדה ומחוללה של תנועת המוסר ביהדות ליטא, המוכר יותר בכינויו ר' ישראל סלנטר. הרעיון שנבט בליבו של אדם אחד הפך לתנועת התחדשות יהודית שעקבותיה ניכרים עד היום – גם אם לא בדרכים ובאופנים שאליהם נתכוון המייסד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מסתמן: פריצת דרך במו"מ להקמת קואליציה במוסדות הלאומיים
– שועטים לבחירות: כחול לבן מחזירה את מלכוד התקציב
– אבנים ובקת"בים: הטרור שראשי ההתיישבות לא רוצים שתשמעו עליו
ועם זאת, חלק ניכר מהספרות התורנית שיצרו ר' ישראל מסלנט, תלמידיו וממשיכי דרכו בתנועת המוסר, מונח כיום בקרן זווית; מעטים הוגים בה ומעט ממנה נחקר לעומקו. לא אעסוק כאן בהתפתחותה של תנועת המוסר, הקורא המלומד יוכל למצוא על כך מקורות אחרים. כוונתי היא להדגים את מקוריותה של הפרשנות שנוצרה על ידי אנשי תנועת המוסר, ואת השפע הרעיוני והנועזות האינטלקטואלית של מחוללי התנועה. אעשה זאת באמצעות פירושם לעניין אחד שבתורה – פרשת חטאו של האדם הראשון בגן עדן.
ככלל, העיון והפרשנות שהביאה עימה תנועת המוסר לא התבססו על מקורות קבליים וסודות מהזוהר, כמו אצל רבים מהאדמו"רים החסידיים או אצל פרשנים מהמזרח. היו אלה רעיונות מקוריים, חלקם בעלי אופי דרשני וחלקם הגיגים פילוסופיים, בעקבות פרשיות התורה ומדרשי האגדה. תלמידיו של ר' ירוחם ליבוביץ, "המשגיח" של ישיבת מיר בליטא ומראשי תנועת המוסר בשנות העשרים והשלושים, סיפרו ש"רבינו ז"ל היה אומר כי המפרש הכי מובחר על התורה הוא האדם עצמו". בדרשותיו הורה ר' ירוחם:
הסודות הכי גדולים, כל "העולמות" והרקיעים שבספרי הקבלה, נקראים סודות רק ביחס למי שאינו יודעם ומכירם… שבאמת הם דברים פשוטים וגלויים. הסוד הכי גדול הלא הוא הבורא ית' בעצמו, וסוד זה הריהו גלוי ופשוט לכל; "מלוא כל הארץ כבודו" ו"אין עוד מלבדו"… הם דבר פשוט וגלוי בכל הבריאה כולה (חבר מאמרים, צד).
האגו כמנוע החטא
כיצד ייתכן שאדם הראשון כשל בחטא עץ הדעת? את השאלה הזו ניסח במלוא חריפותה, בכנות וביושר אינטלקטואלי, ר' יוסף יוזל הורביץ (1850־1919), "הסבא מנובהרדוק":
דבר שקשה מאוד להבין, איך הוא באמת שאדם הראשון, בחיר הנבראים, יציר כפיו של הקב"ה, אשר בו נכללו כל הנשמות, יעבור על מה שציווה השם עוד באותו יום שציווהו, בשעה שידע את עונש המוות שישיגהו אחרי כן, דבר שאפילו אנחנו, לפי קט שכלנו, לא היינו עושים כזאת. היעלה על הדעת דבר כזה?… וכי יעלה על הדעת שחוה האמינה לדברי הנחש כי לא תמות יותר מלדברי השם? (מדרגת האדם, בתקופות העולם).
בניסוח פשוט וישיר – "קשה מאוד להבין… היעלה על הדעת דבר כזה" – מעמיד ר' יוזל את האבסורד הנובע מהסיפור המקראי כפי שהוא מופיע בפנינו. לדעתו התיאור המקראי איננו מספק את התשובה לשאלות היסוד של "עניין עץ הדעת". תשובתו מפתיעה ומקורית.
וכך משיב הסבא מנובהרדוק: א־לוהים לא אסר על האדם מעולם לאכול מעץ הדעת! לאדם ניתנו שתי אפשרויות: להמשיך לחיות בגן עדן כמו מלאך עליון, או לאכול מעץ הדעת, להיות יודע טוב ורע, ואז אם יעמוד בכל פיתויי היצר – תתעלה דרגתו אפילו מעבר לזו של מלאכי השרת. אבל אם ייכשל, טמונים לרגליו המוות והסבל.
כלומר, בעצם האכילה מעץ הדעת טמון הימור – אם יצליח האדם לעמוד בניסיונות היצר או לא. א־לוהים לא אסר על האדם לאכול מעץ הדעת, אלא המליץ לו "אל תאכל" – אל תיקח את ההימור הזה, הישאר במקומך. מאידך גיסא, הנחש לא פיתה את חוה לעבור על איסור מפורש של ה', שכאמור לא היה אלא עצה טובה. הוא רק עודד אותה ואמר לה שברור לו שהזוג הראשון, אדם וחוה, יצליחו לעמוד בניסיון ומכוחו יעלו מעלה מעלה למדרגות עליונות. הפיתוי של הנחש לא היה אלא טפיחה על האגו של אדם וחוה לקחת את ההימור של אכילת עץ הדעת וידיעת טוב ורע.
בהגותו של הסבא מנובהרדוק עומד האגו כמנוע עיקרי בהתהוות החטא. הגאווה, ההיבריס, השחצנות, הם שהביאו לאדם את השבר הנורא. הוא הימר לא נכון, שכן לא היה לו כל סיכוי אל מול פיתויי החומר. לוּ לא היה מתפתה להאמין בכוחו היה נותר במדרגת מלאך, אבל גאוותו הוליכה אותו לטעוּת שאין ממנה חזרה.
ואכן, הזרם של שיטת המוסר מבית נובהרדוק עסק רבות בשבירת הגאווה והאגו. הפרשנות של הסבא הפכה למשנה סדורה, לטכניקות פרקטיות ולדרך חיים שבהם שבירת העצמי היא מרכיב מרכזי. יתירה מזו, הסבא קבע כי סיפור חטא אדם הראשון מוכיח את חוסר יכולתו של האדם בהתמודדותו עם טבעו החומרי ועם תאוותיו, את אפסותו וקטנותו. מכאן הסיק הסבא כי התקופה המודרנית, על רוחות החילון המנשבות בה, מחייבת מעשה רדיקלי של התנתקות מהעולם והסתגרות בעולמה של תורה; זהו המענה היחידי שיש לבן תורה כלפי פיתויי העולם, שכן האדם הוא חלוש ואינו יכול להתמודד עם עולם החומר המפתה. לקח זה נלמד מטעותו של אדם הראשון: לא ניתן לקפוץ על שני הסעיפים, וצריך לקבל את עצתו של הקב"ה להישאר בדרגת מלאכים, לפרוש לעולם של תורה ורוח:
אחת נשאל, לשבת בבית ה' כל ימי חיינו, היינו כי אין אנו יכולים להתחבר עם העולם… וצריכים אנו להדגיש שהבלי העולם והישיבה הם שני דברים הפכיים וסותרים זה את זה… צריכים אנו לעזוב סוף סוף את דרך הפשרות ולהכיר שרק שתי דרכים לפנינו: או לעזוב לגמרי את התורה ולבחור בעולם, או להתבצר יותר על מצבנו ולברוא לנו מדור מיוחד בפני עצמנו. ושעת בחירה זו היתה כבר אצל אדם הראשון: להיות כמו שכל פשוט, מוכן לקיים רצון הבורא בלי שום פשרה, או להתערב עם עץ הדעת (שם).
חופת השמיים ומרבדי הדשא
הפוכה ושונה הייתה תשובתה של דמות מרכזית אחרת בתנועת המוסר, ר' נתן צבי פינקל (1849־1927), הידוע בכינויו "הסבא מסלבודקה". גם הוא תמה: מה הביא את אדם הראשון לידי חטא? ותשובתו מקורית לא פחות. הסבא מסלבודקה סבר כי האדם נברא במדרגה גבוהה אף מהמלאכים. טעותו נבעה מכך שהקשיב לעצת אחרים, וחשב שאפשר לקבל עצות מאחרים מבלי לבחון אותן לעומק.
מה הוא האדם החי?… "אין לך כל עשב ועשב מלמטה, שאין ממונה עליו מלמעלה ושומר אותו ואומר לו גדל". והאדם מטייל על רבבות עשבים, דורך עליהם במנוחה ובקלות… ואינו מרגיש… כי תחת רגליו מוטלות תכליות החיים של מלאכי ה'… האדם אחרי נופלו לתהום הרע… עדיין מרומם הוא על כל מלאכי שמיים, על השכלים הנבדלים… דוק, אם כן: במה חטא האדם הראשון ומה דרש ה' מעמו? הדרישה היתה מדוע לא היה מרומם ממיכאל המלאך? הלא צריך היה להבין כי אשר יכיר מיכאל המלאך לטוב, אפשר שהוא רע וצריך להתרחק ממנו (שיחות הסבא מסלובודקה, האדם).
שני יסודות עומדים בתשתית הבנתו של הסבא מסלבודקה את חטא אדם הראשון: האחד נוגע למהות החטא. בניגוד לבן גילו הסבא מנובהרדוק, בעיניו החטא אינו נובע מגאווה ואינטרס עצמי. חטא, סבור ר' נתן צבי, הוא מעשה של עצלנות וחוסר דיוק, של חפיפניקיות וזלזול. התביעה כלפי אדם הראשון הייתה: למה לא בדקת מה שאמרו לך? מדוע התעצלת והאמנת לדברי הנחש?
מכאן נובעת הדרך להימנע מחטא: על האדם לברר בעצמו ולרדת לעומקם של דברים, לא להסתפק במראה החיצוני, לא להיכנע לשטחיות. ההימנעות מהחטא היא דבר נגיש וזמין שבידיו של האדם להשיג, אם רק לא יוותר לעצמו, אם לא יתעצל.
כי מה הוא היצר הרע? הוא ההכרח להערים ולפאר את הרעה בקישוטי הטובה האמיתית, ולהפוך לנוול כלפי חוץ את הטובה, כאילו היא רעה אמיתית. ובבגדי ערמה אלו הוא הוא מביא גם את הטובה וגם את הרעה אל האדם – למען יבור לו אחת משתי אלה. וכאן מתחילה חובת האדם: צריך הוא להעמיק חקר, ולחתור חתירה תחת ההשקפות הנראות לו לכאורה, ולמצוא את ערומי יצר הרע (שם, מאמר היצר הרע).
היסוד השני שבבסיס הסברו של הסבא מסלבודקה הוא תפיסת גדלותו של האדם. בעוד הסבא מנובהרדוק רואה באדם יצור עלוב שאינו יכול לשלוט ביצריו, הסבא מסלבודקה רואה בו יצור אחראי שיכול לשפוט לבדו היטב מהו טוב ומהו רע. לא זו בלבד, אלא שגם לאחר החטא האדם הוא יצור נאצל, כמו מלאך. ודווקא על בסיס זה, של גדלות האדם, מופיעה מחויבותו להקפדה על מעשים נאותים, ממקום של בושה: איך לא יבוש בן המלכים, הנאצל שביצורי הבריאה, לחטוא לעין כול?
כמה על נפש האדם להתרומם, בצאתו החוצה, ובסקרו בעיניו על כולן אותן חבורות חבורות של מלאכי יצירה שנבראו רק להנאתו. הלא ימלא אז לבו הדרת קודש ורחשי תודה על כל הכבוד הזה שנעשה לו, על חופת השמים שנשתטחה עליו לגאון ולתפארת, על רצפת הדשא הירוק, הרך כמשי, ועל האוויר הזך והבהיר המוכן לנשימתו… איך לא יבוש בלבו להרהר בשעה זו בכל אותם ההבלים הריקים והפוחזים?!… על כל עשב יש מלאך, כל דבר חמרי קל שבקלים יש ערך מרומם ונשגב… האדם הוא הרב, וכל אשר זולתו תלמידים הם לו. ומה נורא הדבר, כי יחטא הרב לעיני התלמיד!… (שם, האדם)
לפנינו אפוא שני הוגים, השונים מאוד בפירושיהם לחטא אדם הראשון ובמסקנות הנגזרות מפירושים אלו. ולמרות ההבדלים בולטת אצל שניהם המקוריות, הנועזות בשאלת השאלות ובמתן התשובות, וההקפדה על הסבר רציונלי מחד, תוך התייחסות לעולם הנפש של האדם מאידך. אגב אורחא נפרסות בפני הלומד השקפות עולם סדורות לגבי מגוון נושאים, שכולם מעוגנים בחוט מחשבה אחד.
הגותה של תנועת המוסר נשתכחה ברבות השנים. בקרב הציבור הרחב מעטים הם המעיינים בספרות הענפה והמקורית שיצרו מוריה, וחבל. ולוואי ויעוררו הדברים המובאים כאן עניין מחודש בהגותם של גדולי תנועת המוסר.
ד"ר צחי גור הוא רופא משפחה בקופת חולים בבני ברק
