עד גיל 24 הצליח יוסף צבי דינר להינצל ממוות ארבע פעמים, אולי חמש. הריצ"ד, לימים רבה הראשי הדומיננטי של אמסטרדם וצפון הולנד בשיא המאבק שהתחולל באירופה בין רפורמטורים למחזיקים במסורת, נולד בקרקוב ב־1833. בצעירותו נדבק בטיפוס ופרפר בין חיים למוות, אבל זו הייתה סכנת חיים פרוזאית. המקרים האחרים היו ציוריים יותר. כילד בן ארבע עברה עליו עגלה כבדה עמוסה בחביות יין – אביו היה מוכר יין עני – ורק בנס הוא ניצל ממרמס בין גלגלי העגלה. במקרה־ביש אחר הוא הלך ביער עם אביו וזאב טורף בא עליהם. הם נפלו ארצה והתחזו למתים, וכך הזאב הניח להם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דף חדש
– סין, ששולחת מיעוטים למחנות ריכוז, מונתה למועצת זכויות האדם
– דעה: גואל או רודן: פועלו של א-סיסי מפלג את העולם הערבי
המקרה הרביעי אירע ב־1857 בליבה של קרקוב, והוא נעשה לא בידי נגיף, מכונה או חיה, אלא בידי אדם, בכוונת זדון. יוסף צבי סיים באותו יום את לימודיו בבית המדרש "בני אמונה", בית מדרש קהילתי שלמדו בו בצוותא אנשים שנטו להשכלה לצד כאלה שהחזיקו בנושנות. הוא פנה לבית הוריו אך לא הגיע לשם בשלום. מתנקש עט עליו מבין הצללים ותקע סכין עמוק בגבו. הסכין החטיאה את הריאה כחוט השערה, ויוסף צבי ניצל. ניסיון הרצח לא היה אגדה אורבנית: בעת טהרת גופו של "הנשר הגדול, גאון יעקב", רבה האגדי של אמסטרדם, למחרת שמיני עצרת 1911, זיהו אנשי החברה קדישא את הצלקת על גבו.
מה היה המניע לניסיון ההתנקשות בלמדן הצעיר? כמו ברשומון, קיימות ארבע גרסאות שונות לסיפור המעשה ולמוטיבציה של המתנקש. הן כוללות מניעים אידיאולוגיים, אישיים ועירוב ביניהם.
קנאת מוות
הסבר אידיאולוגי, המבוסס ככל הנראה על מסורת שנוצרה באחד מאגפיה של משפחת דינר הענפה, מייחס את ההתנקשות לעמדות הציוניות שיוסף צבי החזיק בהן. לאחר ניסיון ההתנקשות הוא עקר לגרמניה, ובראשית שנות השישים של המאה ה־19 למד באוניברסיטת בון והתוודע שם למשה הס. בין השניים נוצרה קרבה אמיצה אך גם תמוהה: משה הס היה, ככלות הכול, מתבולל שהחזיק בעמדות סוציאליסטיות, בעוד ריצ"ד היה אליטיסט תורני אדוק. אך השיח בין השניים נשא אופי ציוני.
הציונות של דינר הייתה מפתיעה במקצת. במשך יובל חסר שנה היה הריצ"ד מנהיגו הנערץ של הסמינר לרבנים באמסטרדם והעמיד בו תלמידים הרבה, שלימים החזיקו כמעט בכל משרות הרבנות, ההוראה והדרשנות בהולנד. תלמידים אלה נטו להתנהל ברוח מורם ורבם והפכו את דרכו בתורה וברבנות לדרך המלך. אלא שאיש מהם לא היה ציוני, אפילו לא תלמידו המובהק ואחיינו הרב ד"ר אליעזר (לזר) דינר, שהתנגד לציונות גם לאחר ששוחרר מברגן־בלזן במהלך מלחמת העולם השנייה בזכות סרטיפיקט לארץ ישראל, והגיע לירושלים ב־1944. ועם זאת, הריצ"ד החזיק ככל הנראה בעמדות ציוניות, בעוצמה משתנה, משך כל חייו.
אלא שדומה שאין בציונות של דינר כדי לתרום להבנת ניסיון הרצח. במחצית המאה ה־19 הייתה הציונות רק זיק בעיניהם של רומנטיקנים מעטים (אם כי, כפי שהתברר במאוחר, רומנטיקנים אלה היו אולי ריאליסטיים יותר מעמיתיהם הרציונליים). בניגוד לחובבי ציון של שלהי המאה ה־19, תנועה שתעמוד במרכזה של מחלוקת חריפה בעולם היהודי המסורתי, "מבשרי ציון" המוקדמים יצרו אולי תמיהה, אך לא התנגדות. בזמן ההתנקשות בדינר, הציונות אפוא לא הייתה שנויה במחלוקת. ומכל מקום, נראה שדינר התחבר לציונות רק לאחר שעזב את קרקוב, בתקופת לימודיו בבון וחברותו עם הס. לא נראה, אם כן, שהציונות הייתה המניע להתנקשות.
ומניסיון הסבר אידיאולוגי, להסבר המבוסס על מניע אישי. אחיינו ותלמידו המובהק של הריצ"ד, לזר דינר הנזכר, שהוסמך על ידו והיה גם ד"ר למתמטיקה, כתב את קורות רבו מפיו, מפי אשתו ומפי אביו שלו אברהם משה, אחיו של הריצ"ד. כיוון שיכול היה להבין לעומקן את הדילמות של דודו בין השכלה למסורת ובין למדנות לרבנות, הוא המקור ההיסטורי המוסמך ביותר שלנו. על פיו, הריצ"ד שהוכר בקרקוב כ"יוסף עילוי" עלה בכישוריו הלמדניים על כל עמיתיו, כדי כך שרבו, חיים נתן דמביצר, אב"ד בקרקוב, הכריז שהוא רואה בדינר הצעיר את יורשו. הקנאה גאתה, ותלמיד פגוע במיוחד ניסה להרוג את הריצ"ד. זהו הסבר פשטני להחריד אך כבר היו דברים מעולם, וכפי שהיסטוריונים יודעים, לעיתים ההסבר המתוחכם פחות הוא הנכון יותר.
בלם את הרפורמה בהולנד
ועם זאת, המקור ההיסטורי הכתוב הראשון שבידינו מספק הסבר אחר, שגם בו הממד האישי מרכזי, אך יש בו גם זיקה לסוגיות אידיאולוגיות. הגרסה הזו הופיעה רק חמישים שנה לאחר ניסיון הרצח, והיא נכתבה בידי היסטוריון בן אותו זמן, שהיה תומך נלהב בהשכלה. פייבל הירש ווטשטיין – סוחר ספרים, כתבן בעיתונים והיסטוריון לעת מצוא – טען שניסיון הרצח נבע מתגובה תוקפנית של דינר לתלמיד קנאי ב"בני אמונה", שבו כזכור למדו יחדיו משכילים ונאמני המסורת.
על פי התיאור של ווטשטיין, שהופיע בעיתון "המגיד" ב־1898, למדן קנאי בבית המדרש השליך לרצפה ספר תורני שחיבר הרב צבי הירש חיות, רב חשוב שהיה קרוב להשכלה, ורמס אותו. בתגובה ספונטנית ותוקפנית, הריצ"ד סטר לו קבל עם ועדה. נקמתו של אותו תלמיד על השפלתו בידי דינר הייתה ניסיון הרצח. הסבר זה לאירוע יש בו כדי ללמד על טבעו הנחרץ והתוקפני לעיתים של דינר, אבל הוא רומז גם למחלוקת עמוקה שפילגה את תלמידי החכמים בקרקוב של אותו זמן.
ואכן, בכתבים הביוגרפיים על דינר שחיברו ההיסטוריונים של רבנות הולנד (חלקם קרובי משפחתו של הריצ"ד) מופיע ההסבר הרביעי. לפיו, האירוע היה המשכה של המחלוקת בין תומכי ההשכלה לגורמים המסורתיים יותר, ובראשם החסידים. ניסיון הרצח היה פרק בסוגיה הגורלית שפילגה את העולם היהודי באותו זמן: המאבק בין שמרנות לחדשנות ובין מסורת להשכלה. דינר, לפי אותה גרסה, היה מזוהה עם חוגי המשכילים המתונים, והמאבק האידיאולוגי עמד ביסוד ניסיון הרצח. לא ייפלא שעל פי גרסה זו, העילוי בן ה־24 היה לא פחות מ"הנדקר על קידוש השם של ההשכלה".
ההסבר האחרון הוא כמובן כבד משקל ורב משמעות: הוא מעמיד את ניסיון הרצח בלב המאבק ההיסטורי הגדול של אותו זמן. יתרה מזו, הוא נותן לו פשר שיהדהד לאורך קורות חייו של מנהיגה הנערץ של יהדות הולנד. בניגוד לכל ארצות מרכז ומערב אירופה, פרט לשווייץ, בהולנד לא נוצרה תנועה רפורמית. תופעה חריגה זו מיוחסת בידי רבים לעוצמתו הציבורית והאינטלקטואלית של הריצ"ד. הוא היה יהודי אדוק ומלומד מאין כמותו, תלמיד חכם שפרסם הגהות עמקניות על שני התלמודים והתוספתא, כמו גם על משנה תורה לרמב"ם; הוא כתב הגהות שנונות גם על ספרות האגדה: הספרא, הספרי, ומדרש תנחומא.
הריצ"ד יכול היה להתמודד עם גדולי רבני אירופה בסוגיות הלכתיות שהעסיקו את שלומי אמוני ישראל באותם ימים, ויהודים שהיו נאמנים למסורת יכלו לפיכך לתמוך בו בלב שלם. אבל הוא היה גם דוקטור משכיל, שהכיר היטב והפנים את מורשת התרבות הקלאסית ואת דעותיהם ונטיותיהם של אנשי תנועת ההשכלה בני זמנו. בהליכותיו, בדרשותיו ובפסיקותיו, הפגין הריצ"ד רגישות מובהקת להלכי הרוח של אותו זמן. שתי דוגמאות בולטות הן פסיקותיו בעניין צער בעלי חיים בהקשרה של השחיטה, ובשאלת השימוש בשפופרת כדי להבטיח את ההיגיינה בברית המילה.
לפי גרסה זו, לפנינו ניסיון רצח על רקע אידיאולוגי, של משכיל מתון בידי קיצונים דתיים. אלא שההקשר ההיסטורי הרחב יותר כמעט מאיין את ההסבר הזה. למרות עוצמתה העזה של המחלוקת האידיאולוגית בין משכילים ובין מחזיקים בנושנות בקהילות היהודיות במזרח אירופה, במרכזה ובמערבה, זו הייתה ביסודה, בלשונו של שמואל פיינר, "מלחמת תרבות". רק במקרים ספורים היא גלשה לאלימות פיזית. לאורך עשרות שנות המאבק שהתחולל לרוחבה של כל אירופה אירע מקרה רצח תוך־יהודי אחד ויחיד, שאולי היה קשור בשוליו להקשר האידיאולוגי הזה. היה זה המקרה של הרעלת אברהם כהן, רבה הפרוטו־רפורמי של למברג (לבוב) ב־1848. כהן הוכר על ידי השלטונות כרב המחוז, משרה שהיו לה השלכות כלכליות ומוסדיות משמעותיות, והרצח אירע ככל הנראה על רקע נסיבות כלכליות ופוליטיות אלה.
הפער בין מקרה הרצח של כהן ובין נסיון הרצח של הריצ"ד, תלמיד ישיבה צעיר ולא מנהיג, אדם האוחז במסורת ולא רפורמטור, עמית בבית המדרש ולא זר – הוא עצום; כדי כך שהסבירות לקשר בין ההתנקשות ב"יוסף עילוי" לפולמוס האידיאולוגי נמוכה מאוד, אם לא דמיונית.
ילדות ללא נשיקה
מפאת כל זאת, נראה שההסבר הסביר ביותר להתנקשות הוא זה המבוסס על קנאה בין־אישית בוערת. זהו כזכור ההסבר שהריצ"ד ככל הנראה סיפק לתלמידו המובהק ואחיינו, לזר דינר. ייתכן שההסבר האישי הנוסף, שהתייחס לניסיון הרצח כנקמה על תוקפנותו של הריצ"ד, תקף אף הוא.
ככלות הכול, דינר היה אדם תקיף ולוחמני. הוא הנהיג את יהדות הולנד בין מסורת לרפורמה לא מתוך פשרנות, אלא על בסיס שכנוע עמוק שמלכתחילה. "לא תגורו" הייתה דרכו בקודש: "לא באתי הנה להילחם" אמר, "אבל לא יראתי להילחם". במהלך השנים הפגין דינר כוחנות בוטה, ומסופר שהשפיל אפילו את אחד מבני משפחת רוטשילד שביקר בביתו, בשל חוסר הכבוד שהפגין כלפי תלמיד חכם. אבל ככל שהיה משפיל גאים, הוא לא נטה להיות מגביה שפלים. מרחק רב שמר הריצ"ד מעמך ישראל, מהפרולטריון: הוא לא קָרב אליהם ולא קֵרב אותם. הם אולי העריצו את הרב הגדול, אך ככל הנראה לא ממש אהבו אותו. הם אהבו את עמיתו הזוטר, "רבם של האנשים הפשוטים" מאיר דה־הונד, רב שהריצ"ד נלחם בו מלחמת חורמה.
פתחנו בארבעה מקרים שבהם חווה יוסף צבי דינר סכנת חיים בצעירותו, והם עשויים אולי לתרום להנהרת דרך הנהגתו. האיש שעמד על סף המוות לא פעם ולא פעמיים יגדל לאדם נחרץ העומד על דעתו, שהיה נכון להתגרות במיימינים ובמשמאילים, תוך שהוא בז לסכנות שיכלו לנבוע מכך. כפי שכתב למשה הס, "רוח ללא חת, רצון עז, וכן דרך פעולה שאינה נרתעת מכל" – אלה היו האמצעים שבהם הנחיל הריצ"ד ליריביו את "מהלומת המוות", כלשונו. הרב המבריק, הקר והמרוחק, מנהיגה המיתולוגי של יהדות הולנד, התמודד ללא מורא עם המציאות האידיאולוגית המורכבת של זמנו. נראה שהוא הוביל אותה בדרך המלך, לפחות אם אחדות נתפסת כערך מכריע.
בראש הדברים הזכרנו שהייתה אולי גם פעם חמישית שבה עמד הריצ"ד בסכנת חיים. מקרה זה קדם לכל המעשים הנוראים שאירעו ושנסקרו בפתיחה, והוא מתייחס לעצם קיומו של ריצ"ד, מערש לידתו. אימו רייזל איבדה את שני ילדיה הראשונים, או שמא שלושה, בינקותם. בייאושה פנתה לבעל מופתים, והלה הורה לה להימנע מלנשק את הוולד הבא שייוולד לה, עד חתונתו, וכך הוא יתקיים. על פי כל העדויות כך בדיוק נהגה רייזל דינר כשגידלה את יוסף צבי: מתוך ריחוק.
הנסיבות האמוציונליות האלה, הקור והמרחק הספרטני שבהן גדל, עשויות לשמש הסבר מסוים לסגנון המנהיגות של הריצ"ד. ייתכן שארגז הכלים של האיש שלא נוּשַק מלידתו פשוט לא כלל קרבה, חום או אמפתיה. איש זה – הנאמן, הישר והחזק – הנהיג וניווט בכלים אינטלקטואליים ופוליטיים אליטיסטיים קהילה יהודית גדולה וחשובה בהצלחה רבה, על פי אמונתו. שבוי בנסיבות חייו ובמגבלותיו, הוא עשה זאת בדרכו שלו.
