הסירוב החרדי המתמשך לקבל את שינוי סדרי החיים הנגזר מהתפרצותו של נגיף הקורונה, זוכה לשורה של הסברים ותגובות. לצד ההסברים הללו, היפים והנכונים כשלעצמם, אולי יש מקום להציע גם ניתוח פסיכו־תיאולוגי, ולהפנות מבט למצוקה האמונית האורבת מאחורי המגפה ומביאה למדיניות של סירוב להכיר בקיומה ובהשלכותיה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צפו: תשלומי המזונות בישראל: יכול להיות שזה מוגזם?
– דעה: צריך לדבר על זה: רוב הנרצחות ע"י בני זוגן – ערביות
– היד החזקה: "זו לא הייתה נכות אלא דגל משפחתי"
העובדה הברורה ביותר כרגע על נגיף הקורונה, היא עיוורונו לכל משתנה שאינו ביולוגי. הנגיף מתפקד באופן אקראי למדי, סתמי ושרירותי. עד היום לא ברור לקהילה המדעית מדוע יש אנשים שנדבקים וכאלה שלא; מדוע יש שהופכים להיות "מפיצי על", לעומת כאלה שאינם מדבקים; מדוע יש שמתפתחת אצלם מחלה חמורה, ויש כאלה שכלל לא חשים דבר. מועלות השערות שונות – עומס ויראלי; ויטמין D; חסינות צולבת – אבל עדיין הכול בגדר השערות יחסיות ולא מוחלטות.
החידתיות הצפונה בנגיף מחוללת בתודעתנו תחושה של כאוטיות וחוסר ודאות, פוערת את היציבות הרעועה של הקיום ומבליטה את גבולות הידע והכוח האנושיים. עמדת הנחיתות והחולשה הזו מתעצמת נוכח הפרדוקס הנוראי: מצד אחד הנגיף המסתורי יוצר דרמה בסדר גודל תנ"כי ומטלטל את הקיום האנושי לאורכו ולרוחבו; מצד שני הוא חסר שם, חסר זהות, חסר משמעות; נתון ביולוגי עיוור, שהופיע באופן אקראי לחלוטין.
ההיבט הגנרי וההמוני של המגפה שולל גם את האפשרות להטעין את הסיטואציה הטרגית במשמעות אישית. כל מחלה או אסון שטורפים לפתע את חייו של אדם מסוים, נצבעים לרוב בגווני חייו האישיים ומקבלים משמעות מסוימת. כך גם כאשר מדובר בטלטלה לאומית, כאשר מולנו ניצב אויב מוחשי שיש לו פנים.
אך במגפה עולמית, גם זה איננו. הגנריות וההמוניות של ההדבקה הופכות את המחלה ממצוקה אישית לנתון נוסף של הדבקה ביולוגית. הנדבק הוא אנונימי, אחד ממיליונים בעולם כולו. האקראיות והשרירותיות של הנגיף, שאין לו עיניים ואין לו פנים, מאלצות אותנו להביט אל הריק, אל האין, וממילא לראות בו את הריק ואת האין שלנו; את חוסר האונים, את היעדר הידיעה, את היעדר היכולת.
במידה רבה, זה מה שהופך את המגפה הזו לאירוע טראומטי. היא פורמת לנו את האשליה הילדית, המכונה בעגה הפסיכואנליטית "האשליה האומניפוטנטית". זוהי תחושת המסוגלות, היכולת, השליטה, שמכוחה נובעת גם התשוקה ליצור ולפעול בעולם. לא בכדי התקופה הנוכחית מאופיינת ברמות גבוהות של עקה, דיכאון וחרדה. המגפה פורמת את אשליית היציבות הנצחית של קיומנו, משקפת בחדות כואבת את גבולות הכוח שלנו, ואנו חשים מולה חלשים וקטנים.
מצוקה קיומית כזו היא כר נרחב להתפתחות אסטרטגיית תגובה שמסרבת לקבל את המציאות כפי שהיא. ההכחשה והסירוב לראות את ערכה האמיתי של הסכנה הגלומה בהתרחשות, מסייעים לטפח תחושה אומניפוטנטית אל מול האיום. הם מתפקדים כמנגנון הגנה שעוזר לאדם לשמור על עולמו ברור ומסודר, ולהמשיך כביכול את קיומו המוצק והיציב ללא טלטלות.
ברמה האישית כולנו מועדים לסוג כזה של תגובה, כאופציה של הגנה נפשית מפני הגורם המאיים לערער אותנו. ייתכן גם שנמצא עצמנו נעים בין הקטבים – ממצב של תגובה מפוכחת, שמקבלת את המציאות המאיימת כפי שהיא ללא הגנות ומכירה בהשלכות הנגזרות מכך, למצב שבו האיום מציף אותנו ואנו מבקשים להכחיש אותו כדי להגן על עצמנו.
ואולם ברמה המערכתית, זו שאמורה לקבוע ולנהל מדיניות ציבורית שתתמודד באופן יעיל עם האיום והסכנה – השאיפה היא שמנגנון קבלת ההחלטות יהיה עיוור למצוקה הקיומית שמעוררת המגפה, ויקבע מדיניות באופן מושכל ורציונלי, בהתאם למציאות וערך הסכנה הנשקף ממנה, וללא מנגנוני הגנה מעַוותים.
מרחב ההכחשה
בהקשר הזה אני מבקש להפנות את תשומת הלב לכך שאופי האיום הקיומי הנשקף מהמגפה, משתנה באופן משמעותי בין אינדיבידואל שמחזיק בתודעה מודרנית, המטפחת את הכוח והיכולת האנושיים, ובין קבוצה דתית שמחזיקה בתודעה אמונית המקדשת אתוס של מזעור ואיפוס הכוח האנושי אל מול האלוקי.
בעוד שבעבור האינדיבידואל המודרני, המגפה פורמת את אשליית הכוח והיציבות ומגלה לו את האמת הכאובה על היעדר היציבות וחוסר המשמעות של הקיום שלו עצמו – הרי שלמחזיקים בתודעה אמונית פרה־מודרנית, המגפה מאיימת לערער ולפוגג את האתוס הקיומי שמחזיק את כל קיומם. זהו קיום שמושתת על נרטיב תיאוצנטרי, שבו כל נתון וכל אירוע מתפרש ונחווה בהתאם לסיפֵר הדתי, המארגן הכול סביבו. אך המגפה, באופייה האקראי וחסר הפנים, היא אירוע־על שחורג מהנרטיב ומסרב להתארגן סביבו. לכן היא מאיימת באופן קטסטרופלי על המשך קיומו של הסובייקט הדתי.
ההבדל בין אופי האיום הנשקף מהמגפה, משליך ממילא על דרך התגובה כלפיו. באופן פרדוקסלי, דווקא הסובייקט המודרני, שהמגפה רק מגלה ומציפה לו את האמת המודחקת אודות מי שהוא באמת – שברירי, מוגבל וחסר משמעות – מסוגל להיישיר אליה מבט, לראות את התהומות והריק שהיא מציפה, לחזות נכוחה בהשפעתה ולהתמודד מולה באופן יעיל, גם אם לעיתים הוא עלול לחוש מאוים ומוצף מדי, ויעדיף להשתמש בהגנות מדחיקות ומכחישות.
לעומת זאת, לסובייקט הדתי אין את הפריווילגיה הזו. אם יישיר מבט למגפה, היא תאיין אותו. כל הקיום שלו מושתת על נרטיב חובק כול שהוא במרכזו, ושנטען במשמעות ביחס אליו. אירוע המגפה לא משדר כלל על אותו תדר. משכך, הוא חייב להיות מוכחש, מושעה. הסירוב לקבל את המגפה כאירוע שמשנה סדרי חיים אינו מתפקד רק כהגנה מאיום במצבי קיצון של הצפה; הוא הדרך היחידה להתגונן מאימת ההתמוטטות. אם נכיר בה ובכוחה, התשתיות יקרסו.
ההבדל בין התגובות השונות משתקף בעיקר בנושאים הקשורים למדיניות ציבורית, כמו מוסדות חברתיים ופעילויות קבוצתיות. אצל הסובייקט המודרני, שהוא מעצם מהותו אינדיבידואל, המצוקה הקיומית מתקיימת בעיקר ברמת הפרט. ברמה המערכתית, לעומת זאת, מתקיימת מערכת מקצועית־בירוקרטית, שאמורה לפעול מתוך מבט ריאליסטי ורציונלי. הסובייקט הדתי, לעומת זאת, מעצם טבעו אינו אינדיבידואל, והוא חווה את קיומו כחלק מקבוצה שמקיימת מערך פעילות משותף. לכן המצוקה והסירוב להכיר במגפה כאיום מתבטאים בעיקר בפעילויות המשותפות ובמוסדות החברתיים – התפילות, החצרות והישיבות.
נדמה כי השונות הגדולה בין הזרמים בחברה הדתית, וגם בין התנהלות הקבוצה להתנהלותם של יחידים, קשורה למידת קיומו והתפתחותו של סובייקט מודרני לצד הסובייקט הדתי. החברה החרדית, המקיימת מערך חיים קהילתי מתוך תודעה תיאוצנטרית שלפיה "אנחנו כמקיימי רצון הא־ל מהווים מרכז הקיום", וכן "הנרטיב שלנו הוא נקודת הייחוס המעניקה משמעות לכל הקורה ביקום" – מאוימת מהמגפה במובן של שלילת תודעה נרקיסיסטית כזו. אולי מכאן נובע הסירוב להכיר בה ולשנות סדרי חיים בגללה, והניסיון לקפל אותה לתוך נרטיב מוכר ולגמד את השפעתה (למשל, הבטחה כי מתן צדקה לקופת העיר ישמש כתב הגנה מפני קורונה).
חשבון הנפש בנוגע להרסניות של תגובות הסירוב וההכחשה, אינו יכול לעסוק רק בפיתוחו של סובייקט מודרני, תוך הזנחתו של הסובייקט הדתי. אולי גם, אבל המגפה היא גם הזמנה לפתח קיום של סובייקט דתי אלטרנטיבי, עמוק ומורכב יותר; כזה שיש לו יכולת להכיר באופן קיום אחר, גם כזה שמשקף את מי ומה שאינני, ושחושף אותי במגבלותיי וחולשתי. זהו עולם דתי שמקבל את ההווה כמצב קיום שיש בו אפשרות של ספק, שמסוגל להסכין עם אזורים של תוהו ושל ריק, ושמוכן להתמודד עם קיומם של תהומות ושל אין, ועדיין להאמין ולקוות לעולם של תיקון.
מרדכי כהן הוא אברך בישיבת מיר וחבר בית המדרש נהלך ברג"ש שבישיבת שיח יצחק
