בפרשת בהר, הקדוש ברוך הוא מצווה על עם ישראל לשמור שמיטה. אחת לשבע שנים נדרש העם לעצור את מעגל הפעילות החקלאית שממנה רובו התפרנס באותם ימים, ולהסתפק בדברים שגדלים מעצמם, שעכשיו צריכים להספיק לכולם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צפו: תשלומי המזונות בישראל: יכול להיות שזה מוגזם?
– דעה: צריך לדבר על זה: רוב הנרצחות ע"י בני זוגן – ערביות
– היד החזקה: "זו לא הייתה נכות אלא דגל משפחתי"
בהמשך מתייחסת התורה לשאלה שעשויה לצמוח מהשטח: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ". במילים אחרות: מילא לא לעבוד, אבל אם לא יזרעו, מה יאכלו בשנה השביעית? אם כן, הפסוקים שבהם אנו מצווים על עצירת הגלגל הכלכלי אחת לשבע שנים, כבר כוללים את החשש שבתוך האוטופיה מסתתר גרעין של קטסטרופה מתגלגלת.
בתשובה לחשש הזה מבטיחה התורה ברכה א־לוהית: "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים". אין לכם סיבה לחשוש, מבטיחה התורה, הקב"ה ישפיע לכם שפע שיאפשר לכם לקיים את השמיטה כהלכתה.
אל מול פרשנות זו, מציע החת"ם סופר פרשנות אחרת. לדבריו ארץ ישראל תמיד מניבה שפע תבואה לבניה, והחשש שלא יהיה מה לאכול נובע מראש רק מהתנהגות אנושית, הלא היא נטיית בני האדם לזלזל בתבואה בימים של שפע ולא לדאוג לימי מחסור. הסוד להתמודדות נכונה עם שנה של שביתה, טמון בהתנהלותנו בשש שנות המעשה. על פי פירושו, ניתן לקרוא את הפסוקים הראשונים של הפרשה כהדרכה: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" – עלינו להעריך את התוצרת החקלאית ולנהוג בה בחסכנות וביושר, ואז נוכל לקיים בשמחה את "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ", ולאכול בה מהברכה של יגיע כפינו.
רעיונות אלו, שלפיהם התמודדות עם שנה של האטה כלכלית תלויה בקיום חברה ערכית, עשויים להסביר את הופעתה של מצווה השמיטה לראשונה בפרשת משפטים (שמות כג, יא), בתוך רצף של מצוות מוסריות כדוגמת איסור לקיחת שוחד, דאגה לחלשים בחברה וכו'. מכל אלו ניתן ללמוד כי אי־אפשר, או לפחות קשה מאוד, לצפות מחברה לעצור לשנה תמימה את הגלגל הכלכלי, מבלי שהיא תהיה מראש חברה יצרנית, צנועה ולא בזבזנית ונהנתנית; כזו שמנהלת בחכמה את משאבי הטבע, ומפעילה מנגנונים קהילתיים ומשפטיים למימוש הערבות ההדדית. בחברה אינדיווידואליסטית, בזבזנית או נטולת ערבות הדדית, עשויה שנת השמיטה, על האתגרים ואי־הוודאות החזקה הכרוכים בה, להפוך לשנה של משבר וקריסת מערכות.
היום אנחנו רחוקים מהמציאות המתוארת בתורה, שכן רוב החברה כבר לא מתפרנסת מחקלאות, ובכל זאת אנו מכירים היטב את החששות המובעים כאן. זה למעלה מחצי שנה הכלכלה הישראלית משותקת למחצה, ואנו תוהים ומשתוממים. משבר הקורונה מביא אותנו למציאות של "כמו שמיטה". הגענו לשנה זו כשבישראל לא היה חסר שפע, אך זיכרונו התאדה במהירות, ורבים מאיתנו חווים כבר מצוקה כלכלית אמיתית או רואים אותה מזדחלת אל פתחנו. המנגנונים הקהילתיים והחברתיים שהיו אמורים לתמוך במצב כזה מתעוררים רק באופן חלקי, והפירוד וההאשמה תופסים את מקום התמיכה והבנייה שמציאות כזו דורשת.
הברכה בידיים שלנו
הפסוק מבטיח ברכה בשנת השש, על מנת שנוכל להתמודד עם שנת השמיטה. על פי תורת החסידות, למילה "ברכה" משמעות של "המשכה", הורדה למטה. על פי תפיסה זו, בעולמות הרוחניים הכול קיים – האושר, העושר, הבריאות וכן הלאה – אך כדי שאנו נוכל ליהנות מהם כאן, בעולם שלנו, עלינו למשוך אותם מלמעלה למטה. פירוש זה מתיישב עם הפעולה החקלאית ששמה הברכה. הברכה היא הפיכת זמורות לגפנים עצמאיות, באמצעות בחירת גפן שכבר העמיקה שורשים, והכנסת אחת מזמורותיה הארוכות (כאשר היא עדיין מחוברת לגפן) לקרקע כך שרק הקצה יוצא אל מעל פני האדמה, עד להשתרשותה והפיכתה לגפן עצמאית לכל דבר. כמו הבּרכה גם ההברכה, היא משיכת חיות אל העולם ואל פועלנו בו .
אברהם אבינו, אבי האומה, בורך במילים "וֶהְיֵה בְּרָכָה" מיד לאחר שליחתו למשימת חייו (בראשית יב, א־ב). בפירושו לפסוק מצטט רש"י מדרש נועז, שלפיו במילים אלו העביר הקב"ה את כוח הברכה לבן תמותה:
היה ברכה – הברכות נתונות בידיך. עד עכשיו היו (הברכות) בידי; ברכתי את אדם ואת נוח ואותך. מעתה אתה תברך את אשר תחפוץ.
תפיסת פעולת הברכה כמשיכה של שפע ומימושו במציאות, מסבירה את דבריו אלו של רש"י בעניין העברת כוח הברכה לאברהם. בדרך התנהלותו בעולם מימש אברהם עולם ערכים המביא לברכה, ואותו גם הנחיל לילדיו, כמאמר הפסוק: "כִי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט).
פרשת וזאת הברכה, החותמת את התורה, פותחת במילים: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ". במדרש תנחומא מוצמד לפסוק זה הפסוק "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה", ומבואר כי ברכה זו של עם ישראל, ערב כניסתו לארץ, כוללת את כל הברכות שקיבלנו ובהן גם אותה ברכה שניתנה לאברהם, הכוללת את הכוח להעביר את הברכה:
הריני מוסר את הברכות לאברהם ולזרעו, וכל מי שקובעין בו ברכה – אני חותם על ידיהם, שנאמר "והיה ברכה".
ערב הכניסה לארץ, בפרשה האחרונה בתורה, נטמן הזרע האומר שזה ממש לא הסוף אלא רק ההתחלה; התחלת מימוש הברכות המובטחות לעם בארץ, בשבתנו בטח על אדמתנו. המסר המובלע בדברים הוא כי עד כאן קיבלנו ברכות חיצוניות מה', ולאחריו מן האבות והמנהיגים הרוחניים שלנו, אך כעת, עם הכניסה לארץ, היכולת והכוח לברך ולהתברך נמצאים בידיים שלנו, ותלויים במידת המחויבות שלנו לכונן חברה מבורכת – שמגשימה בדרך התנהלותה את ברכת ה' במציאות.
איים של טוב
הביטוי "לקבוע ברכה" מזכיר את הביטוי הישראלי "לקבוע עובדות בשטח", המתייחס לקידום מהלכים שונים מתוך צורך ורצון לפעול לאלתר בתוך המציאות. ואכן, בתוך המציאות המורכבת מאוד שבה אנו חיים עתה, קמים אנשים, קהילות ורשויות אמיצות, ומצליחים "לקבוע ברכה" – לבנות מבנים של חוסן קהילתי ואיים של מציאות מיטיבה.
חלק מיוזמות אלו נראות כאילו הן מממשות את הברכה של השנה השישית הלכה למעשה, ומשלבות בין יצירת שפע חומרי, למשל גידול מזון, עם קידום חוסן קהילתי – בניית קהילה, יצירת ערבות הדדית וכן הלאה.
דוגמה אחת ליוזמות מעין אלו היא תופעה של הקמת "מרכזים קהילתיים" בחיק הטבע. אלה מתחמים הממוקמים תחת כיפת השמיים – בחצר מוסד חינוכי, באתר מורשת לאומית או בחורשה עירונית – ומהווים פלטפורמה לשורה של פעילויות המחזקות את החוסן הקהילתי, האחריות הסביבתית והכלכלה החברתית. בימים שאין בהם סגר, ניתן למצוא במרכזים אלו אנשים העוסקים בחוגי יוגה וספורט, קשישים הלומדים גינון טיפולי, ילדים הנמצאים במודל מאולתר של "גן יער", משפחות המקיימות קבלת שבת קהילתית, ואפילו צעירים המבלים בפאב הקהילתי שנולד זה עתה. האיסור להתכנס במקומות סגורים מוביל לצורך אמיתי בתחושת קהילה. הפעילות בחוץ מאפשרת לעשות זאת בקנה מידה צנוע, ולרתום את אופיו המיטיב של הטבע לתמונה.
דוגמה נוספת היא התפתחות משמעותית של ההתנדבות החקלאית, והפעילות להרחבת החקלאות העירונית ולהצלת תוצרת בשדות. צעירים רבים מאוד מצטרפים למיזמים השונים בתחום זה, ועל הדרך מתחברים מחדש לאדמת ארצנו, מכירים מקרוב את היכולת שלה לספק ברכה, ומגשימים בפועלם אורח חיים יצרני וערכי. אחרים מקדישים את מיטב זמנם לקידום הזכות של כל אדם ליהנות מן השפע הזה של פרי האדמה באמצעות יצירת דרכים לרכישה "מהחקלאי לצרכן", באופן שמייצר קשר בין האדם למה שהוא אוכל, ומוזיל את עלות הפירות והירקות. יוזמה שנחשפתי אליה בחודש האחרון ונראית כאילו יצאה מבית היוצר של מפעל "ציווי הברכה", היא כזו שבה אנשים מסמנים עץ פרי בחצרם שהבשיל, ומאפשרים לקהילה הקרובה לבוא ולקטוף.
יוזמות אלו, שהולכות ומתרבות ככל שמציאות הקורונה מתמשכת והולכת, מאופיינות בכך שהן באות מתוך מקום של ברכה – משיכת שפע שכבר קיים אל תוך המציאות המבקשת אותו, מתוך התבוננות אופטימית ורצון כן לעשיית הטוב.
פרשנות ידועה של בעל "שפת אמת" מסבירה כי הקריאה ששמע אברהם "לֶךְ לְךָ" נאמרת לכל בני האדם בכל זמן, אך הם בוחרים שלא להאזין; אברהם אבינו הוא לבדו ששמע. אני רוצה להציע שגם ההבטחה "היה ברכה" נאמרת כל הזמן לכל אדם. במיוחד עכשיו יש לנו האפשרות לבחור להיענות לה, ולפעול באופן אקטיבי למשוך ברכה אל המציאות.
עינט קרמר היא מנהלת ארגון "טבע עברי" – קיימות ישראלית
