לפני כמה שנים, כאשר עסקתי בכתיבת הדיסרטציה על משנתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, המליץ לי אחד מתלמידיו לראיין את פרופ' מיכאל צבי נהוראי. שמעתי לעצתו, ובד' תשרי תשע"ג הלכתי לראיין אותו יחד עם צבי אייגנר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צפו: תשלומי המזונות בישראל: יכול להיות שזה מוגזם?
– דעה: צריך לדבר על זה: רוב הנרצחות ע"י בני זוגן – ערביות
– היד החזקה: "זו לא הייתה נכות אלא דגל משפחתי"
לפני שבוע הלך נהוראי לעולמו, והוא בן 88. דבריו מאותו ריאיון, המובאים להלן, חושפים דמות מרתקת וייחודית שסיפורה שופך אור גם על שנותיה המוקדמות של ישיבת מרכז הרב, תחת הנהגת הרצי"ה.
מיכאל צבי נהוראי – ליטמן במקור – נולד בי' מרחשון תרצ"ב (21 באוקטובר 1931) ברומניה, בתקופה שבה האנטישמיות גאתה באירופה. בילדותו נזרק לנהר בשל היותו יהודי, והמקרה הזה השפיע עליו כל חייו. משפחתו נספתה בשואה והוא עלה לארץ ישראל בגפו בספינת מעפילים, נתפס על ידי הבריטים והועבר למחנה בעתלית.
"יום אחד", סיפר לי נהוראי, "העמידו במרכז המחנה שולחן ובראשו ישבו נציגי המפלגות השונות. לפני השולחן העמידו את כל הילדים בשורה, והעבירו אותנו 'כבקרת רועה עדרו'. את הילדים חילקו בין הזרמים השונים שהיו בארץ ישראל באותה תקופה – חילקו אותנו כמו בהמות – וכל מפלגה זכתה בחלק מן השלל שבא ארצה. אני החלטתי בליבי ללכת לשומר הצעיר, כי בשומר הצעיר רוקדים, מתרחצים בבריכה, מטיילים ושמחים.
"לפתע, בעומדי בשורה, ניגש אליי אדם מבוגר והחל לדחוף אותי. לא הבנתי מדוע הוא דוחף אותי. הרמתי את ראשי כלפי מעלה, כשואל 'מה אתה רוצה ממני'. הוא פנה אליי ביידיש ושאל אותי: 'להיכן תירשם?'; 'לשומר הצעיר', השבתי. אמר לי: 'אבא שלך הניח תפילין?'. אמרתי לו 'ודאי!'. 'אכלתם מצה בפסח?'. 'ודאי!'. 'הייתה לכם מזוזה בפתח הבית?'. 'בטח!'. 'אימא הדליקה נרות שבת?'. פרצתי בבכי: 'וכי אני הנני גוי?!'. הוא אמר לי: 'ילד, אם תלך לשומר הצעיר, דע לך כי שם אוכלים חמץ בפסח, אין מזוזה, לא מניחים תפילין, הנשים אינן מדליקות נרות שבת'. הייתי המום, לא האמנתי שתופעה שכזו יכולה להיות קיימת במציאות. שאלתי אותו: 'להיכן אלך?'; והוא השיב לי: 'כאשר תגיע אל השולחן תאמר שאתה שייך למזרחי'. ואכן, כאשר הגעתי אל השולחן, אמרתי 'אני מהמזרחי'… ראה איך גורלו של אדם נקבע!".
לשאלתי מי היה האיש, השיב לי נהוראי: "אינני יודע. אם הייתי יודע, הייתי מנשק את רגליו. מה אומר לך, אליהו הנביא".
בהמשך הגיע נהוראי לכפר הרא"ה. הבניינים שם באותם ימים, תיאר, היו נטולי חלונות ודלתות. "הרבי שלי [בחו"ל]", סיפר לי בדמעות, "אמר לי שבארץ ישראל ישנם שני נהרות – נהר של דבש ונהר של חלב, וכל אדם יכול לבוא ולשתות חלב ולאחר מכן לעבור לנהר הדבש, לשוב לנהר החלב וחוזר חלילה. זוהי ארץ ישראל. לאן הבאתם אותי? אין כאן כלום, רק שממה. כל הגבעה עליה עמד הבניין הייתה ריקה".
נהוראי למד בישיבת כפר הרא"ה, בשיעורו של הרב יעקב כלאב, ויחד עלו לירושלים לישיבת מרכז הרב. "שלא תדעו כיצד נראתה מרכז הרב בתחילת שנות החמישים. שממה מוחלטת. היה שם שולחן ארוך, ומסביב לו ישבו כמה בטלנים שסיפרו בדיחות וחיכו לסוף החודש כדי לקבל את כספי 'החלוקה' מהרב רענן".
"משיחיות חסרת מקור"
הנער מיכאל צבי התחבב מאוד על הרב צבי יהודה, אך הישיבה המשיכה לעמוד בשיממונה, ונהוראי החליט לעבור לישיבת חברון. "הלכתי אל הפנימייה שהייתה באותו הזמן ברחוב החבשים, לקחתי את המזוודה שלי והתחלתי ללכת אל ישיבת חברון. כמו שאמרתי, החיים שלי רצופים ניסים ונפלאות. מי בא לפניי? הרב צבי יהודה. הוא שאל אותי לאן אני הולך, השבתי לו שאני רוצה ללמוד בישיבת חברון. גמגמתי, והרב צבי יהודה התחיל לבכות באמצע הרחוב. הוא אמר לי: 'אני ראיתי אותך כאחד היסודות שיכולים לבנות את הבניין של אבא זצ"ל, מה יהיה?!'… ממש בכה. הסתובבתי והחזרתי את החפצים שלי אל החדר".
נהוראי הוסמך לרבנות על ידי הרב הראשי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, ושימש כר"מ בישיבת נתיב מאיר בשנותיה הראשונות. בשלב מסוים ביקש ממנו הרב צבי יהודה ללמד אמונה בישיבה. "הוא ראה בי ממשיך את ישיבת מרכז הרב, אולם קרה מה שקרה בינינו ואנחנו נפרדנו", סיכם נהוראי בריאיון.
במילים ספורות אלו רמז נהוראי למחלוקת שהתגלעה בינו ובין הרב צבי יהודה. בשנת תשל"ה פרסם נהוראי מאמר בכתב העת "עמודים" (גיליון 358). תהליך הגאולה, טען במאמר, הוא הפיך ותלוי בהתנהגותו של העם. "אם ינהגו ישראל בימי הגאולה השלישית בדרך שנהגו בעבר באותם מצבים", כתב, כי אז "אין שום סיבה אובייקטיבית שתמנע את אותה תוצאה" של חורבן הארץ וגלות העם מארצו. כדי להוכיח את דבריו ציטט נהוראי ממאמרו המוקדם של הראי"ה, "אפיקים בנגב", והוסיף כי "אין אצל הרב קוק שום רמז לכך שעתה, עם ההתחדשות הלאומית החדשה בשלישית, פג תוקפן של פרשיות מפורשות בתורה, כגון פרשת בחוקותי".
את המאמר מסיים נהוראי בקריאה "לתת את הדעת לדברים חמורים ומפורשים אלה, וזאת כנגד תפיסות עולם אופטימיסטיות, משוחות בשמן של משיחיות חסרת מקור, המבקשת את עיגונה ברמזי קיפולי סגנונו המליצי של הרב קוק".
הרב צבי יהודה מיהר להגיב לדברים תחת הכותרת "לבירורי דברים יסודיים בתמימותם" ("עמודים", גליון 360). "נרעשתי מסילוף הדברים", כתב הרצי"ה, וציטט מדברי אביו כי "ברית כרותה היא לכנסת ישראל שלא תטמא טומאה גמורה, לא תוכל להכריתה כליל ממקור החיים הא־לוהיים" (אורות, עמ' סג). "ומכאן מודעה רבה לישראל ואורייתא", כתב הרב צבי יהודה, "כדברי קדשם של חז"ל ביחס לתלמידים שלא הגיעו להוראה ומורים, ושהגיעו להוראה ואינם מורים". דברים חריפים אלו נכתבו כנגד נהוראי.
"כתבתי שם דברים נכונים", אמר לי נהוראי, "ועד היום אני יודע שכתבתי שם דברים נכונים, אבל עורך 'עמודים' הבליט את הפיסקה הזו בנוגע לכך שאין גאולה בלא תשובה, וזה הוציא את הרב צבי יהודה מדעתו".
נהוראי שב ופרסם ב"עמודים" (גיליון 367) מאמר נוסף ובו דחה את הקביעה החד־משמעית כאילו תיתכן גאולה בלא תשובה, והרב צבי יהודה שוב הגיב בחריפות תחת הכותרת "לתקוני עיוותים", "כנגד המשחיתים המחבלים הרוחניים הפנימיים, אשר בתוך מחננו פנימה, המעיזים להופיע ברבים, ובשפת חלקות, כאילו לרוממות המצב הרוחני והיהדותי במדינת ישראל, לסידורו ותיקונו… בגיבובי הדברים, הנקראים 'לקראת יום העצמאוּת הכ"ח – להיות יהודי', שנתפרסמו בחוברת אייר תשל"ו של 'עמוּדים', באה הבלטה צעקנית: 'אין גאולה בלא תשובה'" (דבריו של הרב צבי יהודה לא פורסמו בסופו של דבר. ראו "להלכות צבור" בהוצאה החדשה, עמ' קכח).
תלמידיו של הרב צבי יהודה מספרים כי באחד השיעורים הזכיר את נהוראי כ"תלמיד חכם ששנה ופירש" (גדול שימושה, עמ' לא). כאשר הזכרתי את שמו בפני כמה מבוגרי מרכז הרב, הם הביעו מורת רוח גדולה (עוד על פרשייה זו ראו בספרי "עין בעין", הוצאת תבונות, עמ' 161־164).
בסופו של דבר פרש נהוראי מן הישיבה ועבר לעולם האקדמי. הוא כתב דוקטורט באוניברסיטה העברית על רבי שלמה ברבי יהודה הנשיא ועל פירושו למורה הנבוכים, והצטרף לסגל האקדמי במחלקה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר אילן. במהלך השנים פרסם מאמרים רבים ובהם עיונים בהגותם של רש"י, רבי יהודה הלוי, רמב"ן, רלב"ג, רבי חסדאי קרשקש, הרב יצחק יעקב ריינס, הרב אברהם יצחק קוק, הרב יוסף דב סולובייצ'יק, הרב אלכסנדר שפרן ואחרים. הוא כתב על אמונה ועל כפירה, על הלכה ועל כפייה, על מעמדן של המצוות ועל מקומה של ארץ ישראל, על היסטוריה והיסטוריוסופיה, על קנאות ועל קנאה, על שנאה ועל נקמה, על השגחה ועל בחירה, על תשובה ועל חירות, על היחס לציונות בכלל ולמדינת ישראל בפרט, על דרכה של הציונות הדתית ועוד ועוד.
אבל מעבר לכל אלה, נהוראי תמיד חזר אל הרמב"ם. הרמב"ם היה חייו, והוא ראה בו את רבו המובהק. הוא ידע את משנה תורה ואת מורה הנבוכים על פה, ולא הייתה שיחה שבה לא הזכיר את הנשר הגדול. "אני חייב לו את חיי", אמר לי.
"אורות התשובה חרותים על ליבי"
בריאיון שערכתי עימו סיפר נהוראי סיפורים מופלאים על הרב צבי יהודה במשך שעה ארוכה, ולא השמיע נגדו מילה רעה אחת. "זו דמות העומדת על הגבול ואינך יודע האם זוהי דמות ממשית, ריאלית, או שמא זוהי דמות דמיונית", אמר. "כאשר עברתי לפני התיבה בישיבת מרכז הרב ידעתי שאם אני, כחזן בישיבה, מתעורר לבכות – סימן שהרב צבי יהודה נכנס. זה משהו מיסטי, ואני רחוק ממיסטיקה, אבל הייתה זו עובדה: פשוט בא לי לבכות, כאילו יחד עם הרב צבי יהודה נכנסה איזו מין רוח ועוררה אותי לבכייה".
"הרב צבי יהודה נתן בי אמון", המשיך נהוראי, "ונתן לי לעשות ראשי פרקים לספר 'אורות התשובה'. את חלבי ואת דמי נתתי כדי לכתוב את מה שכתבתי באותו הספר, ועד היום 'אורות התשובה' חרותים על ליבי, ואני תמיד נזקק לסעיף זה או אחר המדריכים את חיי".
לשאלתי מדוע פנה ללימודים אקדמיים, אמר לי שכדי להבין את דבריו של הרב קוק (האב), יש ללמוד את אפלטון ואת אריסטו, את קאנט ואת ניטשה במקורם; יש לבנות קודם כול את הקומה האוניברסלית, ועל גביה את הקומה הישראלית. "לכן החלטתי ללמוד באוניברסיטה", הסביר נהוראי. "רעיון זה בא לי מפני שהרב קוק כתב תוכנית לישיבת מרכז הרב, ואני, שראיתי את עצמי נאמן ושייך לישיבת מרכז הרב, כמו איבר בלתי ניתן לעקירה, עשיתי עצמי שליח להוציא את הרעיון הזה אל הפועל. אמרתי לרב צבי יהודה: שְלח לאוניברסיטה חמישה בחורים, שלח אותי מפני שאני רוצה ללמוד פילוסופיה, ושלח אחרים שילמדו היסטוריה ופיזיקה, ותחת פיקוחך יחזרו לישיבה וילַמדו את הדברים הללו בישיבה. בתמימותי ראיתי לעצמי חובה ללכת לאוניברסיטה ולהכשיר את עצמי מבחינה מדעית כדי לקיים ולהוציא אל הפועל את מה שהרב כתב".
וכיצד הגיב הרב צבי יהודה לדבריך, שאלתי. "לא תאמין", ענה נהוראי. "הוא רעד, כמעט בכה, ולא ענה לי על ההערה הזו. באיזשהו מקום הוא הרגיש שאני צודק. אני יודע שאני צודק ואני יודע שפספסנו, מפני שאם תסתכל על תוכנית הלימוד של ישיבת מרכז הרב אצל הראי"ה, תיווכח לראות שאין שום קשר בינה לבין ישיבת מרכז הרב של היום; אין שום הבדל עקרוני בין ישיבת מרכז הרב לבין ישיבות אחרות. אם היה צריך להיות הבדל, כאן היה צריך להיות ההבדל".
לקראת סוף הריאיון לא התאפקתי ואמרתי לו: "פרופסור נהוראי, בכל זאת, הייתה ביניכם מחלוקת לא פשוטה". הוא קטע אותי ואמר: "הרב צבי יהודה היה בעיניי קודש קודשים, אין לנו את הכלים להכיל את האישיות המופלאה הזו".
מיכאל צבי נהוראי היה למדן ושקד על לימוד התורה כל חייו. הוא היה אוהב אדם, כל אדם, והדגיש את חשיבות אהבת הגויים בנוסף לאהבת ישראל. הוא היה תמים במובן הטוב של המילה, ופיזר מכספו לנזקקים בלי לשאול יותר מדי שאלות. מאז אותו ריאיון שוחחתי עם פרופ' נהוראי כמה פעמים. התרשמתי עמוקות מחוכמתו הגדולה, ולא פחות מכך מהרגש החם שפיעם בקרבו. יהי זכרו ברוך.
