זהו סיפורו של אדם שחי בינינו בתחילת המאה העשרים ואחת, אך השתייך לדור הנפילים של תחילת המאה העשרים ולאנשי האשכולות של המאה התשע־עשרה; חוקר ששלט בשפות רבות, עתיקות וחדשות, ואשר היקף ידיעותיו המופלג אִפשר לו לפרוץ דרכים חדשות במחקר של מסורות גנוזות ונסתרות. זהו סיפור על הגאון האוטודידקט המפלס את דרכו הדתית והאינטלקטואלית בכוחות עצמו, ומותיר חותם עז על כל מי שבא איתו במגע. זהו גם סיפורו של הרנסנס היהודי בבריה"מ לשעבר, כאשר צעירים ממוצא יהודי מוצאים את דרכם אל זהותם, ובונים יחד אליטה אינטלקטואלית יהודית צעירה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צפו: תשלומי המזונות בישראל: יכול להיות שזה מוגזם?
– דעה: צריך לדבר על זה: רוב הנרצחות ע"י בני זוגן – ערביות
– היד החזקה: "זו לא הייתה נכות אלא דגל משפחתי"
אך סיפורו של ד"ר מיכאל שניידר ז"ל, החוקר המבריק שתאונת אופניים קטלנית פגעה בראשו התוסס ונטלה אותו מאיתנו לפני כחודש, הוא גם סיפורה של התחושה הכפולה – תחושת הבית ותחושת הזרות – שבה מצאו עצמם הציונים הגדולים הללו, אנשי הרוח המופלאים מן העלייה הרוסית, כאשר נקלטו בארץ ובחברה הישראלית. המאמר הזה נכתב מתוך רצון למלא את חובנו כחברה כלפי ענקי הרוח הללו שפעלו ופועלים בינינו, ולא ידענו לתת להם את הכבוד המגיע להם. המאמר הזה הוא על מה שהפסדנו ומה שיכולנו להרוויח, לו היינו יודעים לנהל דיאלוג עשיר ומעמיק יותר עם אנשי העלייה.
הספרון שסלל את הדרך
מסע החיים של מיכאל (מישה) שניידר התחיל ב־1957, במשפחה יהודית חילונית, כבנם של יבגני – רופא מנתח, לוחם בחזית מלחמת העולם השנייה – ואלכסנדרה, היסטוריונית שהתמחתה בכתבי פושקין. המסלול הלימודי שלו עבר בתוכנית לתלמידים מצטיינים בבית הספר למתמטיקה במוסקבה, וכלל גם לימודים אקדמיים גבוהים בגיל העשרה. הוא תיאר באוזניי את המאמץ שעשה כצעיר במוסקבה ללמוד צרפתית, רק כדי שיוכל להתקדם בלימודי מתמטיקה גבוהה ולהבין את המשמעות הפילוסופית של התחום.
מפתיע להבין זאת, אבל במקרה שלו היה גם ממד חתרני בלימודי המתמטיקה; בשל אדיקותו הדתית של המורה שלו והאיסור על לימודי דת בבריה"מ של שנות השבעים, הם כללו גם לימודים קתוליים בהסתר. בגלגולי החיים ומכוח התנגדותו הפנימית להתנצרות, הפכו לימודיו ללימוד חתרני מסוג אחר – לימוד של עברית ויהדות.
התחנה החשובה הבאה במסע היא מוסקבה 1979, כאשר צעירים יהודים רבים פוגשים את יהדותם דרך ספרון בשם "אני מאמין" שפרסמו שני בחורים צעירים, גרגורי רוזנשטיין ומיכאל שניידר. אותו ספרון הביא לציבור רחב את עקרונות האמונה היהודית, בעיקר תוך התבססות על י"ג העיקרים. מכאן נפתח השער אל מפעל התרגומים לרוסית שעשה שניידר לארון הספרים היהודי. תרגום הסידור שלו לרוסית כלל מיניה וביה גם תרגום לעולם מודרני של משמעות התפילה, וניסוח פילוסופי של מושג התפילה. דומה כי כמעט כל מי שהכיר תפילה יהודית ברוסיה של שנות השמונים, פגש אותה תחילה דרך הסידור הזה של שניידר. כל מי שהכיר שם טקסט יהודי פילוסופי, קבלי או מיסטי, פגש אותם תחילה דרך התרגומים של שניידר. את תחושת היתמות חשים עתה אלפי ורבבות יהודים, שחבים לשניידר את המפגש העמוק שלהם עם זהותם היהודית.
במסגרת הלימודים באוניברסיטה פגש מיכאל את לנה (לאה) אשתו, שאף היא הייתה סטודנטית. לאחר נישואיהם ב־1979 הפך המפגש המקרי הזה לשותפות ארוכת שנים, להקמת משפחה גדולה, ולפרויקט חינוכי־רוחני גדול. ביתם שבמעלה־אדומים היה לבית של צעירים וצעירות רבים, ולבית לימוד לשיעורים בספרות הקבלה והפילוסופיה היהודית לדורותיה. כך הוביל אותו מסע חייו מהצעיר הגאון המתעתד להיות פרופסור למתמטיקה, ועד החוקר המבריק של המיסטיקה היהודית הקדומה והקבלה.
כשאני חושב על סיפור המסע הזה, מתוך ההיכרות האישית עם מיכאל, אני שם לב לחיפוש המתמיד שלו אחר מיזוג האופקים שבין המחויבות הדתית והנאמנות האינטלקטואלית, העולם המיסטי והרוחני, והחשיבה החופשית והרציונלית. זהו הצירוף המיוחד במינו של מבקשי האמונה היהודים ברוסיה, שמעולם לא ויתרו על המחויבות הלימודית והמחקרית, גם כשפגשו את האמונה היהודית ואת המסורות החסידיות והמיסטיות. עולם התשובה הרוסי התייחד בנאמנותו למדע, למחשבה חופשית ולחיפוש אחר האמת, גם בתוך מסע הזהות הדתית והרוחנית אל היהדות. מיכאל שניידר היה האדם הנכון למסע הזה, והמחנך המתאים ביותר שדור הבנות והבנים יכלו לבקש לעצמם.
שניידר היה האיש שיכול היה לרדת כל בוקר אל הנהר של מוסקבה כדי לטבול, גם בימי החורף כאשר נדרש לשבור את הקרח; ובו בזמן להיות הסטודנט המצטיין, המחויב ללימודי דת ומדעים ברמה האקדמית הגבוהה ביותר. אני משער שהיכולות המיוחדות הללו הן שהרשימו את הרבי מלובביץ', שהיה בקשר איתו עוד בימיו במוסקבה ולימים עסק איתו בסוגיית "ברכת החמה" – המאתגרת את המסורת הדתית בשאלות של מדע העת הזאת והתפיסות האסטרונומיות החדשות. התקופה החב"דית, כפי שקוראים לה בני משפחתו, הביאה את שניידר לתרגם לרוסית את החלקים הקבליים של ספר התניא, את סידור תהילת ה' החבד"י, ואף להיות שותף למפעל הגדול של התנועה ללימוד משנה תורה של הרמב"ם. היכולות הללו הילכו קסם גם על הרב עדין שטיינזלץ, שיחד איתו ערך את כתב העת "תרגום" – כתב עת פילוסופי יהודי לאינטלקטואלים דוברי רוסית.
כל מפעלי התרגום החשובים שלו, שהן כאבני דרך בתולדות התחדשות הזהות היהודית בקהילת יוצאי חבר העמים, הובילו לפרויקט המאתגר מכולם – תרגום ופירוש מורה הנבוכים. לא היה זה רק מפעל של הנגשת הפילוסופיה של הרמב"ם לקהילה דוברת הרוסית, אלא מפעל מחקרי אדיר ממדים שנעשה על ידי אדם אחד. המשימה הכבירה הזו כללה התחקות אחר המסורות הפילוסופיות, התיאולוגיות והמיסטיות של ימי הביניים, הכרה של המדעים והרפואה בעולם היווני והמוסלמי, הבנה של הזיקה העמוקה בין מסורות הקוראן והמקרא, ומעקב אחר המסורות היהודיות הנסתרות בתוך שרשרת המסירה המוסלמית. זהו הישג למדני ומחקרי כה מורכב, שנדרשת מלאכת פענוח ופרשנות ללימוד דרכו המחקרית של שניידר בפירוש מורה הנבוכים.
נזהר לא להפוך לגורו
באופן שטחי ופורמלי הכרנו עוד לפני כן, במפגשים אקראיים כעמיתים במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר־אילן, אבל נדמה לי שהפעם הראשונה שבאמת נפגשתי עם שניידר הייתה דווקא בכנס בחו"ל, כאשר אחד המשתתפים שאל אותי "מאיפה אתה", והשבתי "מבר־אילן". תגובתו הפתיעה אותי: "הו הו, שניידר מלמד אצלכם". למראה מבטי המופתע, הוסיף: "אתה כנראה לא יודע מי זה שניידר". ואז טרח לשבת איתי לקפה ולספר לי מי זה השניידר הזה. כלומר, מי היה שניידר ליהודים בבריה"מ שקודם הפרסטרויקה, כאשר היו לומדים את תרגומיו לרוסית. ומי היה שניידר לאחריה, כאשר היה מעין שליח ישראלי להקמת ישיבה מטעם הרב שטיינזלץ במוסקבה. ובכלל, כך אמר, שניידר היה מעין ציר אינטלקטואלי יהודי מרכזי, איש שהאגדות קשרו לו כתרים ושהוא עצמו ברח מן הכבוד ומן המעמד ככל שרק יכול היה.
אחרי אותה נסיעה פגשתי את שניידר במסדרונות האוניברסיטה וסיפרתי לו מעט מן הרושם שקיבלתי. הפעם הוא עצר ושאל אותי בדאגה, כאילו שוחחתי עם חוקר מן הקג"ב: עם מי דיברת? מי סיפר לך? ואז השיב בבדיחות הדעת: "אל תאמין לכל האגדות הללו, היו אנשים הרבה יותר מרכזיים ומשמעותיים ממני בהתרחשות של הזהות היהודית בקרב האינטליגנציה הצעירה ברוסיה".
בהמשך, כאשר נפגשתי איתו לשיחה אישית כחלק מן המרקם המקצועי של המחלקה, שמעתי ממנו באריכות ובחיוך ועם אירוניה עצמית מושחזת, על התקופה הארוכה שאחרי העלייה ארצה, ועל המעמד שהיה לו בקרב חבורת העולים, ועל הבחירה האישית שעשה – שלא להפוך לגורו. "אתה יודע", אמר לי, "בימינו הרבה מאוד אנשים מחפשים מורה שיהיה להם כמו 'גורו'. אבל, זו בחירה קלה ולא נכונה". וחוץ מזה, הוסיף, היא ממש לא מתאימה לי. אבל אתה ממשיך ללמד, הקשיתי עליו. והוא בדרך חיוכו השיב: לא בדיוק. כלומר, זה נכון. יש חבורה ואנחנו נפגשים וממשיכים ללמוד יחד.
ולאט לאט קיבלתי גם רשות להצטרף מדי פעם, או יותר נכון להציץ, לחבורה המיוחדת של האינטלקטואלים היהודים שעלו מרוסיה. היה זה המעגל של "מחניים", מעגל של שיח פילוסופי עכשווי, רוחני ומחויב אינטלקטואלית ותרבותית. ובמעגל הזה, שיודע להיפגש תחת השאלה "אתם רוצים לבוא לשתות תה ביחד?", מעין הקוד הרומז על מפגשי הלימוד במוסקבה ובסנט־פטרבורג של פעם, התגלה מישה כאדם נינוח יותר, מחויך, שיודע להוסיף הערה מלומדת מבלי להקניט יותר מדי את השומעים. וכך, בשקט בשקט, מתברר לך כי גם בתחום הזה של פילוסופיה מודרנית ופוסטמודרנית – תחום שלא העלית בדעתך שהוא מכיר – הוא בקי עד מאוד.
והיה עוד מיכאל שניידר שהכרתי, כאשר נפגשנו עם נתן שרנסקי, והבנתי את יראת הכבוד ששרנסקי חש כלפיו כאשר סיפר לו: "אתה יודע, ניסיתי ללמוד את מורה נבוכים בתרגום שלך לרוסית. זו פעם ראשונה שהיה לי הרבה יותר קל לקרוא את הספר בעברית מאשר ברוסית. התרגום שלך מלומד מדי לאנשים כמוני. אולי בגלל שאין לי השכלה פילוסופית".
יש ביטוי השמור בין אנשי ספרות, המשורר של המשוררים. זוהי הדמות של המשורר שהקהל הרחב כמעט לא מכיר, אבל דווקא המשוררים הגדולים יודעים להעריך עד מאוד. נדמה לי שד"ר מיכאל שניידר יכול לענות להגדרה "החוקר של החוקרים". אותו חוקר שהקהל הרחב לא ממש מכיר, אבל החוקרים לוחשים את שמו ביראה. כך עבר שמו בין חוקרות וחוקרי הקבלה. שניידר, אמרו, הוא גאון של ממש, הוא יודע הכול. וזה לא נאמר כמליצה. הוא לא ממש הסכים לשחק את המשחק האקדמי הרגיל. פעם סיפר לי משה אידל שהדוקטורט של מיכאל היה בעצם ארבעה דוקטורטים.
סחרחורת של שיאים
כיצד אפשר לתאר את ייחודיות מחקריו של מיכאל שניידר? הייתי מתחיל ואומר כי ידיעת השפות הקדומות, שהעניקה לשניידר את הגישה למקורות חיצוניים מגוונים – נוצריים, מוסלמיים, גנוסטיים, הלניסטיים־פגאניים ועוד – אפשרה לו לזהות מסורות מיסטיות שהסתתרו בתוך הטקסטים הגלויים והמוכרים ביותר של ספרות חז"ל, התלמודים והמדרשים. הוא דחה את הטענה כאילו התפיסות המיסטיות היו נחלתן של הקבוצות הפורשות מן היהדות בלבד, והצליח להראות כיצד הזרם המרכזי של היהדות שימר את התפיסות התיאופניות (אודות התגלות א־לוהים) ואפותיאוזיות (אודות אפשרות העלאת האדם והפיכתו למלאך) של המיסטיקה הקדומה.
השימוש במתודולוגיה הייחודית שפיתח אִפשרה לו לחשוף את המסע המוזר שעברו חלק מן המסורות היהודיות, דרך הספרות הקופטית והאיסמעילית או דרך מסורות מוסלמיות אחרות, עד שתועדו בחזרתן אל המקורות היהודיים בשלהי ימי הביניים. כאלה הם למשל הספרים הפסידואפיגרפיים "חנוך הסלאבי" ו"סולם יעקב", שאינם אלא חיבורים יהודיים מן המאות הראשונות לספירה שלא השתמרו אלא בסלאבית העתיקה. וכדי לזהות את שרשרת המסירה מן המקור היהודי, נדרש היה לצאת למסע בזמן ובמרחב דרך המקורות האיראניים – הזורואסטריים, המניכאיים והמוסלמיים.
אך שניידר לא הסתפק בפענוח של כתב החידה ההיסטורי וגלגולי המסורות, אלא ביקש לנתח אותן גם בכלי המחקר של מדע הדתות, ולהבין את התפיסות הבאות לידי ביטוי במסורות מקודשות אלה: המקום המקודש, צלם הא־לוהים או תפיסת הא־ל מרובה הפנים.
ואני מבקש גם להוסיף מילה על שניידר המרצה. שכן כאשר שניידר מלמד, כביכול אין הוא מכיר באיכויותיו המיוחדות. כאילו הטקסטים הנפלאים שהוא מביא מדברים בעד עצמם, והוא רק צריך להעיר כמה הערות קטנות, שמפנות להערות אחרות, שמהדהדות עוד ועוד עולמות, והוא בסך הכול מחזיק ביד את המפתחות של הטקסטים הנפלאים והקשים. טקסטים שבהם מלאכים בעלי שמות א־לוהיים מעופפים ומלמדים אותנו על הספרות היפה, ועל השדים, ועל הז'אנרים הספרותיים של רוחות הרפאים, ועל הספרות ההיסטורית והמדעית ומה לא. קשה היה לעקוב אחר הלך המחשבה שלו, אך מי שהצליח במשימה גילה עד מהרה שהוא סחרחר משיאים. כל הרהור וכל אזכור מרתק מקודמו, ומעורר עוד ועוד מחשבות ורעיונות.
לא ביקשתי בדברים אלו להיפרד מן האדם והחוקר מיכאל שניידר, אלא לבקש מאיתנו להיות קשובים לקול הקורא שהותיר אחריו ביצירתו ובמחקריו, לוותר על הפחד מפני הדעת והמדעים כאילו עלולים הם לפגוע באמונותיו של האדם, לתת מקום של כבוד לאופן התובעני והמעמיק של החשיבה, ולהזמין אותנו להיות ערניים יותר כלפי ענקי הרוח שחיים בתוכנו.
שניידר ביקש לגלות לנו את האוצרות השמורים בלב ליבה של המסורת היהודית המרכזית, כאלה שיכולים להתגלות רק כאשר מחפשים וחופרים בטקסטים של התרבויות והמסורות המיסטיות השכנות – הספרות החיצונית, הספרות הדתית הנוצרית והמוסלמית, הספרות הגנוסטית, הספרות הסלאבית, האיראנית והקופטית. יש הרבה שערים לשמיים, כך למדנו ממנו, ואין הם נפתחים בפני כל אחד, שהרי המפתחות להם מצויים בשפות שונות, בכתבי יד מגוונים, במסורות ייחודיות ואזוטריות. אבל בפניו שערי שמיים נפתחו, שכן בידיו ניתנו מפתחות לכל השערים.
פרופ' חנוך בן פזי הוא ראש המחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן
