בתפוצות השאלה החשובה היא: מיהו אשכנזי ומיהו ספרדי?

בביקורים בקהילות יהודיות בעולם אנו עדים להמשך החלוקה ההיסטורית בין יהודים אשכנזים וספרדים. אלו ואלו נאחזים בשורשים, במנהגים, בפיוטים ובניגונים של אבותיהם אשר באו ממזרח וממערב. למרות הריחוק ההיסטורי מארצות המוצא, הזהויות השונות אינן הולכות ונעלמות אלא תופסות מקום רחב בחיי הקהילות, ולא רק בגדר פולקלור. גם בקהילות קטנות של מאות או עשרות יהודים, חברי הקהילה מעדיפים לשמור על מניינים נפרדים כדי לשמר את המסורת, את הנוסח ואפילו את המטעמים של המדינות השונות שמהן באו. אף שהחלוקה מבוססת על זיכרון היסטורי ישן היא עדיין קיימת, בבחינת אלו ואלו דברי א־לוהים חיים.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צפו: תשלומי המזונות בישראל: יכול להיות שזה מוגזם?
– דעה: צריך לדבר על זה: רוב הנרצחות ע"י בני זוגן – ערביות
– היד החזקה: "זו לא הייתה נכות אלא דגל משפחתי"

בקהילה היהודית בגואטמלה, למשל, מתקיים מניין אחד במשך השבוע, אבל לקראת שבת היהודים הספרדים מתכנסים בבית הכנסת "מגן דוד" ומתפללים על פי נוסח יוצאי מצרים, סוריה וטורקיה, אף שהם עצמם כבר נולדו בגואטמלה; בקהילה היהודית בציריך מתפללים בנוסח אשכנזי, אך לאחרונה החלו להגיע לשם יהודים ספרדים מצרפת והם ייסדו מניין ספרדי; רוב חברי הקהילה היהודית בברצלונה הם יוצאי מרוקו, אבל בראש השנה ויום כיפור מקיימים מניין מקביל לאשכנזים כדי שהם יוכלו לשמוע את המנגינות של בית אבא וסבא. לא פעם נכחתי בקהילות שיש בהן מניין אשכנזי וספרדי במקביל, ולאחר התפילה כולם מתכנסים לקידוש משותף.

וכך, בנוסף לשאלה "מיהו יהודי" קיימת השאלה: מיהו אשכנזי ומיהו ספרדי או מזרחי? ומה גרם לשינויים ההיסטוריים בין הקבוצות השונות?

לפני שננסה להשיב על שאלות אלו יש לזכור שבמקורו היה העם היהודי עם אחד. אכן, עוד מתחילת דרכו, בעת יציאת מצרים והכניסה לארץ ישראל ובזמן בית ראשון, היה העם היהודי מחולק לשבטים ואז לממלכות ישראל ויהודה, אך המונחים אשכנזים וספרדים לא היו קיימים. הפילוג נוצר בעקבות הגלויות והפזורה של היהודים בתקופת בית ראשון, ובהמשך לאחר חורבן בית שני וגירוש ספרד.

עוד עלינו לציין כי החלוקה שנוצרה במשך ההיסטוריה בין אשכנזים וספרדים איננה מגדירה בתוכה את כל הקבוצות השונות הקיימות בעם היהודי, שכן יש גם עדות של תימנים (שאמים ובלאדים), פרסים, בוכרים, גרוזינים, איטלקים (בני רומא), יוונים, רומניוטים, יהודי הודו (בני ישראל) אתיופים (ביתא ישראל). כל אלה אינם חלק לא מיהודי אשכנז ולא מהעולם הספרדי או המזרחי.

בעקבות הגירוש

קיימים הסברים שונים לאופן שבו נוצרו ההבדלים בין העדות, ולא נוכל לסכם במאמר זה את כולם. אך בהכללה ניתן לומר שהמקור העיקרי הוא גיאוגרפי ותרבותי. אשכנזים הוא מושג הכורך יחד יהודים ממרכז ומזרח אירופה. החל מהמאה התשיעית, אזורי גרמניה, אוסטריה וצרפת הסמוכים לנהר הריין נקראו בספרות היהודית והרבנית בשם אשכנז, ומכאן מקור הביטוי "אשכנזים". במשך השנים התרחב השם אשכנז גם לתפוצה הכוללת של דוברי יידיש שגרו הן במרכז אירופה הן במזרחה – גרמניה, שווייץ, רוסיה, אוקראינה, פולין, הונגריה ורומניה, שהתפללו בנוסח אשכנזי ונהגו על פי המנהגים וכללי ההלכה האשכנזיים.

מקורם של יהודי מזרח אירופה הוא בהגירת אוכלוסייה יהודית ממרכז אירופה למזרחה במאות ה־13 וה־14. אבל כמובן, לא כל היהודים שגרו ביבשת אירופה הם אשכנזים – לא יהודי ספרד ופורטוגל, לא יהודי בולגריה ומדינות הבלקן, ולא יהודי טורקיה, יוון ורוב יהודי איטליה.

ספרדים במקורם הם יהודים שגרו בספרד, קסטיליה, עד גירוש ספרד, ואחר כך התפזרו על פני תבל. יהודים אלה הקפידו לקרוא לעצמם "ס"ט", כלומר "ספרדי טהור". רבים מהם המשיכו לשמור על מפתחות בתיהם בספרד מתוך נאמנות וערגה לארץ שהייתה עבורם מולדת ובית, ומתוך שאיפה לשוב אליה ביום מן הימים. הם שמרו גם על שמות משפחה ספרדיים מובהקים כגון קלדרון, רוביאו, טולדנו, קסטרו, פרנקו.

נכון הוא שיהודים מחצי האי האיברי היגרו או גורשו במהלך ימי הביניים ועברו לגור בצפון אפריקה, מצרים, לוב, תוניסיה, סוריה, אלג'יריה, טורקיה ומרוקו. אבל לא כל היהודים במדינות אלו הם ספרדים, אלא רק צאצאי היהודים שהגיעו מספרד. היום נהוג להשתמש במונח ספרדים בהתייחס לקהילות היהודיות במזרח ומערב אסיה וצפון אפריקה, ובעיקר לאלו שאינם אשכנזים, אבל אין זה מדויק מבחינה היסטורית. אולי הסיבה לכך שגם יהודים בארצות ערב כונו ספרדים היא הגעתם של יהודי ספרד לקהילות אלו, ובעיקר העובדה שהם השפיעו רבות על הקהילות המקומיות והביאו עימם את הנוסח והתרבות הספרדית.

היהודים הנקראים מזרחים הם אלה שגרו באסיה ובצפון אפריקה, בארצות האסלאם. הם מכונים גם יהודי ארצות האסלאם, יהודי עדות המזרח ויהודי ארצות ערב, אבל לא כולם הם יהודים ספרדים. המושגים הנזכרים הם חדשים יחסית, מתקופת היישוב הישן והחדש ושנות הקמת המדינה.

זהות מתוך חיכוך

היהודים האשכנזים גרו בעיקר בארצות נוצריות, לעומת הספרדים והמזרחים ששכניהם היו מוסלמים. יהודי אשכנז התפללו בנוסח "אשכנז", עד שבאה תנועת החסידות והנהיגה את נוסח "ספרד". היהודים הספרדים התפללו בנוסח "ספרדי", וכאמור הטביעו את חותמם גם על הקהילות במזרח.

היהודים האשכנזים דיברו אידיש, היהודים הספרדים דיברו לאדינו או חַכִּיתִּיָה, והיהודים המזרחים דיברו ערבית בניבים שונים. הבדלים אלו היו גם בסיס להבדלים תרבותיים, חברתיים וזהותיים, ואף קולינריים.

אצל האשכנזים, החיים החברתיים והרוחניים התקיימו בבידוד מהחברה הסובבת. הם כתבו ספרות יהודית, על יהודים ועבור יהודים. לעומת היהודים האשכנזים, יהודי ספרד בימי הביניים היו אנשי ספר אשר שאבו השראה מהפילוסופיה המקומית והמדע. ליהודים ספרדים רבים הייתה השכלה גבוהה, הם היו מעורבים ברפואה, במתמטיקה ובאסטרונומיה, ותרמו רבות להתפתחות התרבות האירופית בכלל.

מן הראוי לציין שבתוך כל אחת מהקבוצות היו חלוקות פנימיות, ולא תמיד הן ראו עצמן כיחידה אחת. יהודי מערב ומרכז אירופה לא ראו עצמם כקשורים ליהודי מזרח אירופה, ה"אוסטיודן", ואפילו בזו להם. יהודי מרוקו לא קיבלו לקהילותיהם את יהודי ספרד שהגיעו לאימפריה העות'מנית אחרי הגירוש, וכך נוצרה החלוקה בין "תושבים" ל"פורסטרוס" (זרים).

כל זמן שיהודים גרו בארצות אשכנז ובספרד, לא הייתה חלוקה בין אשכנזים וספרדים. התודעה האישית והקולטיבית של היות ספרדי מתחילה אחרי גירוש ספרד, כאשר יהודי ספרד החלו לפתח את הזהות הספרדית בארצות הפזורה. גם יהודי אשכנז לא היו מודעים להיותם אשכנזים, עד שההבדלים בינם ובין הספרדים העמיקו והחלה להתפתח תודעה אשכנזית מחוץ לגבולות אשכנז.

"כרקב לבית ישראל"

אף שבמשך השנים היו בין הפוסקים שכתבו באופן ביקורתי על החלוקה בין אשכנזים וספרדים, היא ממשיכה להיות חלק מחיינו החברתיים והדתיים. המהרש"ל, רבי שלמה לוריא (1510־1573) כתב על החלוקה בין אשכנזים וספרדים: "וכל אחד בורר את שלו, ועם ועם כלשונו, וסובר שהתורה היא ירושה למשפחתו". הנצי"ב מוולוז'ין, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (1816־1893), כתב: "שנשתנו שמותיהם ספרדים ואשכנזים, אשר בעוונותינו הרבים הוא כרקב לבית ישראל".

ההבחנה בין אשכנזים וספרדים איננה חלוקה של שמות בלבד, אלא היא חיה ונושמת עד היום בעולם היהודי. למרות הרקע ההיסטורי של החלוקה העדתית, עדת המוצא משפיעה על השיוך החברתי והקהילתי, על מקורות הפסיקה והמנהג ועל הזהות האישית.

כתיבת ה"שולחן ערוך" על ידי רבי יוסף קארו הספרדי (צפת 1563), והגהותיו־הערותיו של הרמ"א, רבי משה איסרלש בפולין, הנציחו אף הן מבלי משים חלק מהפילוג בין אשכנזים לספרדים, שכן הציבור נמשך אחרי פסקיהם. רבי יוסף קארו ביקש לשמר בפסיקתו את המסורות הספרדיות, והרמ"א את מנהגי אשכנז.

יהי רצון שיתקיים בנו "וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ" (יחזקאל לז).