קרוב לשבע שנים נתון הבמאי אורי ברבש בתוך מה שהוא מכנה "סרט חיי – לטוב ולרע": סרט דוקומנטרי על המשורר היידי אברהם סוצקבר, חתן פרס ישראל וגדול משוררי היידיש במאה העשרים, שחי רוב ימיו בישראל ומת באלמוניות בתל אביב ב־2010, בגיל 97. הסרט, חלק ממיזם "העברים", מנסה לספר את סיפור חייו הבלתי־נתפס של סוצקבר, שמתפרס על פני מאה שלמה, שלוש מדינות ושתי מלחמות עולם, במסגרת מצומצמת של שעה אחת. משימה כמעט בלתי־אפשרית, מודה ברבש, אך זאת לא רק בגלל מגבלות הזמן, אלא גם בשל העובדה שסוצקבר, כך גילו ברבש והמפיק יאיר קדר, לא מעורר עניין בקרב גופי השידור הישראליים, שלא מיהרו לתמוך כלכלית בסרט על חייו של משורר יידי ששמו מוכר כיום רק לקומץ אנשים.
אני פוגש את ברבש בביתו ברמת החייל, רחוק מלב העיר הסואנת; על השולחן בסלון – ספרים של אברהם יהושע השל ("הרבי שלי", כך ברבש) והרב שג"ר, וארון עמוס ספרים על השואה. הוא בן 71, נולד בתל אביב וגדל בבאר שבע, למד בבית הספר לקולנוע בלונדון ומביים סרטים עלילתיים ודוקומנטריים וסדרות טלוויזיה קרוב ל־43 שנים. כשאני שואל את ברבש, מי שביים סרטים כמו "מאחורי הסורגים" וסדרות טלוויזיה כמו "טירונות" ו"מילואים", מה לו ולמשורר יידי כאברהם סוצקבר, הוא כמעט נעלב.
"כולנו נטועים בתוך סטיגמות, ואני מרגיש לא נוח שאני צריך לתקן את הדימוי שלי", הוא אומר, "הביוגרפיה שלי מגוונת. אני בכלל למדתי ספרות עברית באוניברסיטה, לפני שלמדתי קולנוע. הגעתי לקולנוע באופן מקרי לחלוטין. מאז שאני נער עולמי הוא עולם הספרות, ועד היום הספרות היא המקום שבו אני חווה את החוויה העמוקה, הרוחנית, הרגשית, האינטלקטואלית ביותר – לא הקולנוע. נכון שזה לא עולם שקיבל ביטוי בסרטים שלי. עשיתי הפרדת רשויות. תמיד הרגשתי שככל שהספרות מורכבת ועמוקה יותר, כך כמעט אי אפשר להעביר אותה לעולם הקולנוע. ככל שהיא פשוטה, נרטיבית יותר, אפשר לספר אותה על המסך.
"מדי פעם כן עירבתי בין התחומים. עשיתי סרט דוקומנטרי בשם 'באר חלב באמצע עיר', על משוררים ישראלים עכשוויים, וב־2008 עשיתי סרט בפולין לפי סיפורים של אידה פינק, ועכשיו הסרט על סוצקבר. אבל ככלל, הקודש שלי הוא הספרות, והקולנוע הוא החול. החול הוא דבר מאוד חשוב, מהותי. אני לא מזלזל בו, אבל הוא חול. אלה שתי רשויות נפרדות".
סטאלין שולח מטוס
ברבש הכיר את שירתו של סוצקבר כקורא, אך החל להתעניין בה באופן מיוחד בעקבות מפגש עם המשורר והמתרגם דורי מנור, שהכיר את סוצקבר וחשף בפני ברבש טפח מעולמו של המשורר. בהמשך נודע לו שהשחקנית הדס קלדרון, שעמה שיתף פעולה בכמה מסרטיו, היא נכדתו של סוצקבר, והעניין שלו במשורר היידי הלך והעמיק. "סיפור חייו של סוצקבר", אומר ברבש, "הוא סיפור הוליוודי בכל מובן". הוא נולד ב־1913 בסמרגון, עיירה קטנה בליטא, אך ילדותו עברה עליו בסיביר; כשהיה בן שבע חזר עם משפחתו לליטא, והתיישב בווילנה. "וילנה הייתה אז אחת הערים הכי מפוארות במזרח אירופה, לא סתם קראו לה 'ירושלים דליטא'. לפני המלחמה היו בווילנה מאה בתי כנסת. היו שם חסידים, מתנגדים, השכלה, בונד, ציונות, היידיש הייתה מלכה והעברית נלחמה על מקומה, ואנחנו מדברים בסך הכול על שישים אלף יהודים בכל העיר. סוצקבר פורח שם כמשורר, אך לא בקלות: הוא מצורף בקושי רב ל'יונג וילנה', הקבוצה הדומיננטית של משוררי וסופרי היידיש בעיר'".
מדוע בקושי רב?
"משום שסוצקבר כותב אחרת, באופן שלא תואם את השקפת עולמם של המשוררים האלה. הם היו אנשים אידיאולוגיים, מגויסים לתפיסת עולם חברתית, אידיאית, חלקם הגדול סוציאליסטים, חלקם קומוניסטים, וכך הם כתבו שירה. סוצקבר לעומתם כמעט לא כותב שירה פוליטית, ובתקופות סוערות כל כך – זה בולט. הוא כותב על הטבע, הוא עומד נפעם מול הנוף, ומשוררי 'יונג וילנה' לא מקבלים אותו בהתחלה. הם אומרים לו: 'מחשבותיך מעורפלות ומצועפות', ושהוא כותב על קריסטל בתקופה של פלדה. זה מקומם אותם".
סוצקבר מצורף לבסוף לקבוצה, אך האידיליה הספרותית היידישיסטית מתנפצת ב־1941, כשליטא נכבשת על ידי הנאצים. סוצקבר היה אז בן 28. חודשים ספורים לאחר מכן, שני שליש מתושבי וילנה נרצחים בפונאר, והיהודים מסוגרים בגטו וילנה. סוצקבר וחבריו מחליטים לפתוח במרד רוחני. "תמיד כשאני מספר על זה, אני מתחיל לבכות", אומר ברבש בהתרגשות, "הייתה בווילנה ספרייה גדולה, ספריית שטראשון, והיא ממשיכה לפעול בגטו. ביומן שלו מהגטו סוצקבר כותב: 'שלושת אלפים איש נלקחו לשחיטה בפונאר. למחרת, 390 ספרים הושאלו מהספרייה'. הוא יוצר את החיבור הזה. בשלב מסוים חוגגים בספרייה, באמצע ימי ההשמדה, את השאלת הספר המאה אלף, ומחלקים פרסים. זה משהו שאי אפשר להבין אותו. הם מקימים תיאטרון בגטו וילנה, ועושים ערבי שירה, ופונאר, שם קבורים מאה אלף איש, נמצאת קילומטרים ספורים בלבד משם. טענו כלפיהם שאי אפשר לעשות תיאטרון בבית קברות, אבל הם התעקשו. זה היה המרד הרוחני שלהם, וסוצקבר היה הדמות הבולטת שם. ראיינו לסרט את רבקה בסמן בן־חיים, משוררת ידיית בת 93 שהייתה בגטו וילנה ובאה לערב שירה של סוצקבר בתיאטרון, והיא מספרת שהיא יצאה מערב השירה, והנוף נראה לה אחר לגמרי. השירה נתנה לה כוח לשרוד".
סוצקבר זוכה במקום הראשון בתחרות שירה בגטו, על פואמה בשם "ילד הקבר", שמתארת סיטואציה מקאברית של אישה שיולדת בתוך בור הריגה. "הוא המשיך לכתוב שירה בגטו כל הזמן", אומר ברבש, "הוא מספר שהיה לו הסכם עם מלאך המוות: אם הוא יכתוב מדי יום שיר אחד, הוא יישאר בחיים. והוא כותב כאחוז אמוק – שירה הרמונית, אסתטית, חרוזה בדרך כלל, מאוד מוזיקלית, בין כל התוהו ובוהו הזה. בשלב מסוים הוא גם ממונה, יחד עם חבריו, לעשות סלקציה של כתבים יהודיים לצורך מוזיאון שהנאצים רצו להקים, והם הצליחו להחביא בדרך לא דרך חלק לא קטן מאוצרות התרבות שהיו תחת ידיהם. הם נאחזו בחיים בכל מחיר".
השירה הצילה את סוצקבר לא רק מבחינה נפשית ומנטלית, אלא באופן ממשי – כתיבתו הביאה באופן ישיר להצלתו, בפרשה מרתקת שעולה על כל דמיון. עוד כשהיה בגטו וילנה, העביר סוצקבר כמה משיריו לחברי בריגדה פרטיזנית מבלארוס. השירים נשלחו למוסקבה, ואחד מהם, פואמה בשם 'כל נדרי', עוררה התלהבות בקרב המשוררים היהודים במוסקבה, חלקם היו מקורבים לשלטון. "הסובייטים נרעשים, וזה מגיע עד לחלונות הגבוהים", מספר ברבש, "ואז סטאלין בכבודו ובעצמו מצווה: את המשורר הזה אתם צריכים להציל. נשלח מטוס סובייטי ליערות, אך המטוס נופל, ואחד מן הפרטיזנים יוצר מהמטוס הזה מזוודה, שבה סוצקבר מניח שירים, דיווחים מהגטו, מכתבים של חבריו, ציורים של ילדים, תוכניות של קונצרטים. המזוודה נמצאת היום בספרייה הלאומית. כעבור כמה ימים נשלח מטוס נוסף, וסוצקבר ואשתו עולים עליו ומגיעים למוסקבה".
תרבות שלמה נקברה
סוצקבר נשאר במוסקבה רק כשלוש שנים. ב־1947 הוא מגיע לישראל, וחי בה עד מותו ב־2010. כאן עשה סוצקבר את רוב חייו וכתב חלק גדול משיריו, אך לא זכה להכרה ולאהדה. "אין לי תשובה לשאלה למה הוא עלה לישראל", אומר ברבש, "למה לא לניו יורק? הייתה שם פריחה של היידיש, גם של קוראים וגם של כותבים. אני גם לא יכול להגיד שהוא היה ציוני. הוא לא היה שייך באופן ממשי לתנועה הציונית, כמו שהוא לא היה קומוניסט או בונדיסט. אבל כנראה בעומק לבו הוא היה ציוני, והיה חשוב לו לעלות לכאן.
"אני בטוח שהוא ידע שהיידיש רמוסה ונלעגת בארץ, ובכל זאת הוא מחליט לעלות. הוא עולה למקום שלא מדבר את השפה שלו, שבז לה ומנסה לחסל אותה. בתחילת שנות החמישים יש תקנה שאוסרת להופיע ביידיש בפומבי, ויש שחקנים שנקנסו על כך. אבל הוא עולה, ולא בוכה על המצב. הוא לא בא בטענות לאף אחד ולא מתלונן. במקום זאת הוא מייסד ירחון ביידיש, 'די גאלדענע קייט', שרשרת הזהב, בסוף 1949. זה לא יאומן. המדינה מלקקת את הפצעים מאלפי החללים במלחמה, ניצולי שואה ועולים חדשים מגיעים לכאן, והוא מקים ירחון ביידיש. אף אחד לא חשב שהוא יוציא לאור יותר משניים או שלושה גיליונות, אבל הוא מוציא 150 גיליונות, וכתב העת מחזיק מעמד עד אמצע שנות התשעים והופך להיות מרכז תרבותי עולמי ליידיש".
ובכל זאת, הוא לא זוכה כאן להכרה. קשה שלא לחשוב על כך שאם הוא היה מהגר לארצות הברית מעמדו היה אחר לגמרי. אפשר לחשוב אפילו על יוצר יידיש מפורסם אחר, יצחק בשביס זינגר, שזכה בפרס נובל לספרות. אבל סוצקבר מגיע לכאן. האם החיים שלו בישראל היו החמצה?
"החמצה זה אנדרסטייטמנט. למעלה משישים שנה חי בארץ גדול משוררי היידיש בכל הזמנים, ששיריו תורגמו לשפות רבות – כולל יפנית, אגב – ולאורך כל השנים, מעמדו באליטה התרבותית שלנו היה חסר משמעות. הוא לא היה מוכר. כל זה בגלל היידיש. הוא למד כאן עברית, אבל היידיש הייתה כל עולמו. זו לא הייתה רק שפה. היידיש היא עולם רוחני, תרבותי. אז נכון, הוא זוכה לכיבודים ומקבל את פרס ישראל, אבל זה מהשפה ולחוץ. הוא מודר מהקאנון הישראלי, הוא לא מוכר. כשהוא מת ב־2010, עשרות בודדות של אנשים היו בלוויה".
לא בדיוק חיים גורי.
"ממש לא. דורי מנור, שהיה בלוויה, אמר שהוא הרגיש שלא רק שענק רוח הלך לאיבוד, אלא תרבות שלמה נקברה באותו יום. בוודאי שהיידיש הייתה חיץ בינו לבין הקוראים, והיא חיץ גם היום. היום יש מין אופנה של חזרה ליידיש, ואני לא מזלזל בזה, אבל בסופו של דבר גם כיום אין ליידיש שום מעמד. בשנים האחרונות, כששואלים אותי על מה אני עובד, אני מרגיש צורך להתנצל, וממלמל משהו על סרט דוקומנטרי ומשורר שכתב ביידיש, וכשממשיכים ושואלים עוד, ואני אומר את השם 'אברהם סוצקבר' – אף אחד לא יודע מי הוא, כולל אנשים שמצויים בתחומים האלה. סוצקבר הודר. הוא לא היה חשוב לנו.
"בעיניי, יותר משהוא משורר יידי, סוצקבר הוא משורר ישראלי. חיים גראדה (משורר וסופר יידי בוגר תנועות המוסר הליטאיות, מחבר הספר "צמח אטלס", א"ה) חי עשרות שנים בניו יורק, ולא כתב שום דבר על חייו החדשים באמריקה. כל כתיבתו הייתה קשורה לעולם הקודם שלו. סוצקבר, לעומת זאת, כתב על הארץ, על הנופים, הוא נוסע למצדה, יש לו שיר על רבי שלום שבזי. בסופו של דבר רוב שירתו היא ישראלית, אך ביידיש. גם כשהוא כותב על הנופים והארץ, זה מנקודת מבט של מישהו שבא מבחוץ, וזה נפלא ועמוק, זה אחר".
במקום אייל גולן
הסרט הדוקומנטרי המתהווה כולל תצלומים של סוצקבר והקלטות נדירות שלו מקריא את שירתו ביידיש. היידיש נוכחת בסרט, אך ברבש אומר שניסה להימנע מליצור קשר מובהק מדי בין הסרט לבין התרבות היידישיסטית. "הבנתי שזה לא נכון", הוא אומר, "המטרה היא לשבור את מחסום השפה, ולאו דווקא להנציח אותה. שיח הזהויות יכול להמעיט, לתייג, ובשלב מסוים יש משהו בשיח הזהויות שהופך להיות קנטרני, כוחני. לא רציתי להיכנס למקום הזה. אבל ככלל, זה סרט רווי אתגרים. בראש ובראשונה, איך מצמצמים את סיפור החיים העצום הזה לשעה אחת של סרט? זה מחייב הכרעות מאוד קשות, להחליט על מה מוותרים. אתגר נוסף, שקיים בכל סרט שעוסק בספרות, הוא למצוא דרכים לתת מעמד אונטולוגי לשיר. קריאת שיר היא מפגש אינטימי בינך לבין השיר, אבל איך מעבירים את זה למסך? כל הטריקים של אילוסטרציה ווידאו קליפים הם תועבה מבחינתי. אני לא מתקרב לזה. אז אנחנו מחפשים נוסחה".
הסרט, ששמו הזמני הוא "דבש שחור", אמנם לא זכה לתמיכה מצד גופי שידור ישראליים, אך נתמך על ידי קרן מקור, ועדת התביעות וקרן נוספת בווילנה. כעת מקווים להשלים את מימון הסרט בעזרת מימון המונים ב"הדסטארט". הסרט מופק במסגרת "העברים", מיזם הסרטים הדוקומנטריים הייחודי בעריכתו ובהפקתו של יאיר קדר, על משוררים עברים. עד כה נוצרו, בין היתר, סרטים על יונה וולך, לאה גולדברג, י"ח ברנר, ח"נ ביאליק ורבי דוד בוזגלו, ובקרוב גם על ז'קלין כהנוב ואבות ישורון.
איך סרט על משורר יידיש נעשה דווקא במסגרת מיזם שנקרא "העברים"?
"'העברים' הוא לא מיזם שמתעקש על השפה העברית. הוא מיזם עברי־יהודי שמנסה לתת ביטוי לקאנון העברי היהודי בכללותו. סוצקבר כתב ביידיש, והיידיש והעברית הן אחיות תאומות. אבל כמו שאמרתי, הוא בראש ובראשונה משורר ישראלי. שישים שנה הוא חי כאן, ועד ימיו האחרונים כתב שירה. את רוב שירתו כתב בארץ. האם נדיר מהישראליות משורר ערבי־ישראלי? משורר ישראלי שכותב רוסית או צרפתית? זו תהיה בכייה לדורות. השירה שלו מעשירה את העברית שלנו, והיא צריכה להיות חלק מהעולם שלנו".
זה הסרט השני שאתה עושה על שירה ומשוררים. מה מושך אותך בעולם הזה?
"אני חושב שזה קשור לרצון שלי כיוצר קולנוע לתת ביטוי לאחר, למה שאינו מובן מאליו, למודר, לרמוס לעיתים. 'באר חלב באמצע עיר' הוא סרט של שלוש שעות על קבוצה של משוררים ישראלים שכותבים היום, כאן ועכשיו – זה סיפור על האנשים הכי מודרים והכי שוליים בעולם שלנו. מי קורא שירה היום? אף אחד. יש יותר כותבי שירה מקוראי שירה. השירה לא קיימת בעולם התרבותי הרוחני שלנו. לפני עשרות שנים משורר היה דמות לאומית, אבל עכשיו לשירה אין שום מעמד, בוודאי לא למשורר צעיר, ולכן היה חשוב לי לספר את הסיפור שלהם, להגיע לאנשים כמו אלמוג בהר, סיוון הר־שפי, אורית גידלי או אליעז כהן – משוררים אדירים בעיניי, שלא נופלים בכישרונם ממשוררים כמו לאה גולדברג או דליה רביקוביץ. רציתי לחשוף אותם, להאיר מקום כל כך חשוך בחברה שלנו, וזה המקום שממנו אפשר אולי לגלות את האור. אני חושב שיש שם אלטרנטיבה, לא רק פואטית אלא גם חברתית, אידיאית, רוחנית, פוליטית. התקווה שלי היא שאנשים ייחשפו לענק רוח, שירוצו ויקנו את הספרים שלו. אין לי אשליות. אני מודע למעמד השולי של השירה. כששרת התרבות שלנו מתחבקת עם אייל גולן, וזה הסמל התרבותי שלה, אין מקום לסוצקבר, וגם לא לסיון הר־שפי.
"העניין שלי בסוקצבר קשור גם לעניין שלי בשואה. כבר 30 שנה אני חוקר אותה ולומד אותה. אני מצוי בה היטב, כי זה צורך פנימי, זה מרכיב מרכזי בזהות שלי, למרות שנולדתי בארץ, ההורים שלי עלו לכאן בצעירותם, אין לי מספר חרוט על זרועי ולא להוריי, ובכל זאת אני מרגיש שאני שם, שאידה פינק וסוצקבר ומארק אדלמן הם בני המחזור שלי. איתם אני מזדהה, החוויות שלהם הן חלק מהחוויה הפנימית שלי. אני לא יכול להסביר את זה. זו כנראה גנטיקה יותר עמוקה. עובדת היותי יהודי שחי כאן בארץ היא מרכיב מהותי בזהות שלי, ואני מוצא את עצמי קשור לדורות הקודמים האלה, במין קשר שהוא לא מובן לי עד הסוף".
