בעשרים השנים האחרונות (בערך), הציבור ביו"ש ואולי אף הציבור הדתי בכללותו מדשדש בחוסר זהות ברורה, נטול אופק ערכי. הערכים המערביים מחלחלים בגאון לשגרת חייו הפרטיים והציבוריים, וזורעים בו תימהון לבב בכל קנה מידה. ערכים בסיסיים שהיוו את מהות חייו – מתפוררים. תהליך זה הוא חלק מתופעה רחבה העוברת על החברה הישראלית בכללותה, בעקבות הגלובליזציה, הפוסטמודרניזם, ניפוץ של אמיתות ומיתוסים ועוד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הלו, הלו אבא: שיעורי בית
– הפצצה שתחדור לבונקרים של חיזבאללה ואיראן בדרך לישראל
– החתול שמיל ממולדובה: סיפור מרתק בעלילה אפרורית
ההנהגה הרבנית, שבראשיתה הפיחה רוח גדולה, בעיקר הרצי"ה ותלמידיו שהניעו דור שלם מכוחה של רוח גאולית, התחלפה בהנהגה המבוצרת בד' אמותיה. עיקר עיסוקם של מרבית רבני הקהילות כיום הוא במתן מענה לשאלות פרטיות, שיעורי דף יומי, דרשנות ויישוב סכסוכי שכנים. מלאכה זאת נעשית במסירות אין קץ, אך הרוח הכללית והחזון הם נחלת בודדים.
בעקבות כך, הנוער בקהילות הדתיות וביישובים הולך לאיבוד ערכי. בשוליים הוא אף עובר טלטלה מוסרית עד כדי הידרדרות של ממש. מטפלים בו במסירות ללא קץ, אך המענה מתקיים במסגרות טיפוליות כדוגמת מחלקות רווחה, רכזי נוער ודומיהם, וכמעט לא קיימים מיזמים המובלים על ידי ההנהגה הרבנית ומתווים דרך וכיוון.
הישיבות התיכוניות והאולפנות עסוקים במזעור השפעת נזקי הסביבה התרבותית של תלמידיהן, וביתרת הזמן נשאבים ללימודי החול השונים. גם בהמשך דרכם של הצעירים, כאשר מי מהם מגיע לישיבות הסדר, מכינות וכדומה – הרי שעוד בטרם הספיקו להגיע לשלב של הבנת והפנמת ערכים כלליים, הם כבר עסוקים בהכנה ליציאה מחוץ לכותלי הישיבה. המתמידים שבהם מודרכים לעיסוקים פרגמטיים כלימודי רבנות וחינוך, המאפשרים אפיק תעסוקתי בעתיד ולא מעבר לכך.
כיצד ניתן להתמודד עם מציאות עגומה זו? הבעיה איננה מצויה רק בקרב תושבי יו"ש, שהיוו את חוד החנית האידיאולוגית מבית מדרשו של הרצי"ה קוק, אלא בציבור הדתי בכללו. יש תחושה של אובדן דרך ומשבר זהות, ואנו זקוקים לניסוח רעיוני של השלב הבא אליו אנו קרואים.
סכיזופרניה ערכית
במאמרו "לתחיית הקודש", כתב מרן הראי"ה קוק:
תחייה חדשה מוכרחת לבוא לעולם, תחיית הקודש מוכרחת היא להופיע. כל מה שמתעורר עכשיו, צורה חילונית גסה הוא לובש. וצורת הקודש, שהיא הגורם לכל צורותיהן של התחיות השונות שיופיעו ויצאו לעולם, היא כבושה ועלומה. יד חזקה צריכה לבוא, שתגאל את הקודש ממאסרו ותציג את אורו לעיני העולם כולו, כדי להחיות על ידו את כל התחיות כולן, כדי שתהיינה תחיות אמיתיות, תחיות נותנות חיים, לא תחיות מדומות שנותנות רק צלצול פרפור לבד וכל רוח חיים של אמת אין בהן.
הראי"ה קוק, האדריכל של דור התחייה, שרטט ויצק את התוכנית לגאולת האומה ולשיבתה לימי עלומיה. בדבריו כאן ובמקומות רבים אחרים תיאר עבורנו, הדורות הבאים, את נפתולי הצמיחה, והדגיש כי בנייתה של החברה הישראלית לכדי אומה נורמלית, היא שונה מהותית מכל עם ולשון. הכוח המניע את עם ישראל ייכון רק כאשר ערכי הקודש הם המהווים את הליבה והמנוע לכל תוכן וערך, ועל גביהם נבקש לבנות ולהשתית את שאר ערכי האומה ומשימותיה השונות. ערכים חילוניים או אוניברסליים לא יוכלו לעולם להחליף את ערכי הקודש של האומה. אלו יכולים לשמש לכל היותר ככלים לאחר שזוקקו, לצקת לתוכם שמן טהור, בבחינת "יפיותו של יפת באהלי שם".
למרבה הצער, רוח גדולה זו כבר איננה מצויה בקרב מתיישבי יו"ש והציבור הדתי בכללו. אין חזון גדול והנהגה רוחנית ברורה ומלאת עוצמה, הספוגה בהבנת הפוטנציאל הנשמתי של דור הגאולה. ציבור יקר זה איבד את הכיוון וחי במעין סכיזופרניה ערכית, תמהיל של זיכרונות מהוהים של אידאלים שחוקים, דתיות פשוטה שנשטפה במערבולת אגרסיבית של תרבות המערב.
יש שיטענו, הרי ישיבות ומדרשות ושיעורי תורה ומיזמי לימוד פזורים כמעט בכל יישוב וקהילה. אכן כן, אין בכוונתי להכחיש זאת. ודאי שכל מקום של תורה והעמקת ערכי הטוב מבורך הוא. אך זאת היא דתיות פשוטה ברובה, שנמצאת גם בבני־ברק ודומותיה. אין בכוחה לדחוף ולרומם את הכוחות הצעירים ואת החברה כולה לחיים של קודש, ולחולל מהפך חברתי רחב שתכליתו תחיית האומה על אתגריה הרוחניים והלאומיים. לדאבון לב, הציבור, רבניו ומחנכיו אמנם גדלו מספרית, אך הרוח השלטת במגזר לגווניו טרם התפתחה לכדי חזון גדול ועמוק שמביא עמו בשורה מהותית לאומה ולעולם. חוגם הצר הפך לבית מאסר לרוח.
אכן, מכוחן ומתוכן של הישיבות צמחו תלמידי חכמים, רבנים ומחנכים רבים, העושים את מלאכתם נאמנה כפי כוחם, כל אחד בתחומו, אך עולם התורה הלאומי טרם הצליח לחנך את הדור החדש, על רבניו ומחנכיו, לכדי רוח גדולה של אמונה המניעה את מבטם הפנימי. טרם הצלחנו להפיח אמונה גדולה במעצבי בנינו ובנותינו לכדי אחריות ציבורית על כלל החברה הישראלית. זנחנו את "האידאה האלוהית" (כהגדרתו של הראי"ה בספר "אורות") שהחלה לפעם בנו לפני שנות דור, לכדי רגרסיה ל"אידיאה דתית" גלותית, ואף באדיקות יתר. חזרנו לאחור לכדי דתיות/חרדיות פשוטה במקרה הטוב, ולדתיות אוורירית העסוקה בעצמה ומושפעת מערכי ותוכני עולם מערבי למהדרין, במקרה הפחות טוב.
ניקח כדוגמה את השירות הצבאי. שאיפתנו לא רק לראות חייל דתי שיצלח את השירות בשלום ויחזור עם כיפה לראשו. שאיפתנו צריכה לנסוק לחיילים ומפקדים שיראו את עיקר משימתם בהפחת ערכי קודש ומסירות נפש בכל תפקיד ומשימה צבאית. רואים אנו כיום את הנחשולים הראשונים, שהתברכו בכישרון ומצוינות צבאית ויחד עם זאת מונעים מעומק אמוני ומוסרי רחב, אך אנו זקוקים לעוד הרבה כאלה.
ונכון הדבר לכל המישורים הציבוריים, החברתיים והחינוכיים. עלינו לגאול את עצמנו מהחשיבה הדתית העסוקה בדאגתה הפרטיקולרית לפרט או לקהילה הדתית בנוסח אנ"ש, ולהפיח אמונה גדולה בכל מרחבי החברה הישראלית. בלא משים זנחנו את התורה הגואלת ואחזנו בתפיסה מצומצמת וגלותית העסוקה בעצמה וברוחניותה. הפקרנו את האומה. הכשרנו דור של תלמידים ומחנכים ל"מלחמת החיים" הפרטית, החומרית, הערכית ואף הדתית. האם זאת תפארתנו?
האמצעים הפכו למטרה
הדברים מדברים בעד עצמם. אם לפני שנות דור, כאשר הציבור הדתי היה בהתהוותו ורבניו ומחנכיו מתי מעט, עלה בידם לחולל מהפך לאומי ורוחני שהשפיע על החברה כולה ומכוחו קמה תנועה גדולה ונזרעו יישובים וישיבות בכל אתר ואתר, כיום, כאשר לומדי התורה רבים לאין ערוך, ציבור זה נדחק לקרן זווית מנומנמת. להבנתי, הדבר אירע מפני שהעיקר חסר מן הספר. ידענות תורנית כוחה יפה לעצמה, אך הרוח הגדולה נעלמה.
לדאבון הלב, הדתיות הממוסדת נדחקה לפוליטיקה ולעסקנות דתית, הנלחמת על מינויים, תפקידים ותקציבים. אמנם אין ספק שנדרש מנגנון שיהווה בסיס ארגוני וכלכלי למפעליו של עולם התורה הלאומי, עם יכולת השפעה במוסדות המדינה. אך הגולם קם על יוצרו. הטפל הפך לעיקר, נפלנו לשגגת בני שמואל, "להרבות שכר לחזניהם ולסופריהם". ההתיישבות ועולם התורה הפכו בחלקם להיות בבחינת קרדום לחפור בו, ובמקרים רבים לחברה כלכלית בע"מ. האמצעים הפכו למטרה בפני עצמה.
האתגר הגדול העומד לפתחנו הוא לבחון מחדש את ערכי הליבה של תפיסותינו החינוכיות והרוחניות: האם יש בתוכנו אמונה גדולה לגאול ולהצעיד את החברה הישראלית להיכן שהיא נועדה וראויה להגיע?! או שמא נשאבנו למלחמת הישרדות גלותית, לבצר את דתיותנו? האם בצוק העיתים לא זנחנו את תפקידנו המהותי והעיקרי – לרומם את רוחה של החברה הישראלית כולה, כשלב בגאולת האומה והעולם כולו?
אין מנוס מלומר בקול צלול: תפקידנו לעת הזאת הוא להצמיח דור חדש ומתחדש של תלמידי חכמים ומחנכים בעלי משנה אמונית־רוחנית סדורה, חיה ועמוקה, הפועמת ברוחם. רק מחנכים שיהיו בעצמם חדורים בעומק של אמונה, יהיה בכוחם להפיח אמונה גדולה בחברה הישראלית. רק אמונה תוליד אמונה. דרשנות וידענות כוחן יפה לשעתן, אך לא מעבר. שבענו ממלומדים ומדופלמים שרוחות זרות ואינטרסים רדודים מניעים אותם. לא זאת הדרך שתפיח תקווה ואמונה באומה.
צו השעה והדור הוא לשוב ללמוד ולהעמיק, לחיות ולהחיות את האורות הגדולים של מרן הרא"ה הגדול ותלמידיו, וכמובן את משנתם של שאר גדולי ישראל המפיחים רוח ותקווה גדולה בדור התחייה, בשפה ובסגנון המתאימים וראויים לכל אחד באשר הוא. ללמוד את ערכי הליבה של האומה הישראלית מחדש, תורה שתפיח רוח גדולה בצעירים ובצעירות שיהיו המחנכים והרבנים של מחר, שיהיו מלאי חוסן פנימי ואמונה גדולה בימי חבלי גאולתנו.
יש לחזור לנקודת ההתחלה ולהזכיר לעצמנו כי כאשר נכשיר את הדעות ואת הלבבות של עצמנו בעומק וביושרה ראויה לאמונה גדולה ואמיתית, הציבור הישראלי יחוש את הכנות הטבעית שלנו ויבוא להרוות את צימאונו הרוחני לאחר מאות שנות חיפוש ושיטוט בעולמות שונים. בכך נוכל להוות צינור השפעה בדרך סלולה, ללא הזדקקות לעסקנות ודמגוגיה דתית.
דברים אלו מוארים באיגרת שכתב הרב קוק לרב יהושע קניאל, רבה הראשון של חיפה (אגרות ראיה א, רעד):
כי מתוך שאין רוב הלומדים, אפילו הגדולים שבדור, משימים לבם להיות גדולים בהלכות יראת שמים, בהרחבה גדולה הראויה למנהיגי הדור, על כן אין כחם יפה ללכת בשבילים חדשים הראויים לפי הזמן ולכוונם כלפי הקודש, והם אנוסים לפי דעתם לעמוד על הנקודה של הסגנון הישן… ועל כן הולך ההמון ותועה, הולך ומתפקר, והם אינם אשמים כלל, כיון שאין מי שיראה להם דרך ישרה בחיבור קדושת התורה והאמונה עם החיים, הולכים הם ומתפקרים.
באגרת אחרת (שעח), שכתב הרב לתלמידו הרב חרל"פ, המכונה "אגרת התשובה", כותב הרב:
ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת. כי כל זמן מאיר בתכונתו.
בדבריו אלו מניח הראי"ה בפנינו את אחד מעיקרי ויסודי משנתו. "עסקי התשובה" במובנם הרחב שייכים לשכלולה של האומה על רבדיה השונים, כדי להעמיד מחנכים ורבנים שהאופק המהותי שלהם הינו אחריות ציבורית ושליחות המונעת מהרצון לתיקון חברתי, כחלק מתיקונו של עולם ולרומם את השכינה מעפרה. זאת יכול לנבוע רק מלימוד אמוני עמוק לאורך שנים, הסולל את הדרך להבנת גודל אופיו הנשמתי של הדור וממלא את אתגרי התקופה. רק לימוד הנובע מהבנה זאת ניתן להגדירו כ"תורת אמת" שבכוחה להביא את המזור המיוחל מזה דורות לאומתנו, וממילא לעולם כולו המייחל להשפעתנו.
נחתום בדברי הרב, שהולחנו בשנים האחרונות לשיר מכונן:
בֶּן אָדָם עֲלֵה לְמַעְלָה עֲלֵה, כִּי כֹּחַ עַז לְךָ, יֵשׁ לְךָ כַּנְפֵי רוּחַ, כַּנְפֵי נְשָׁרִים אַבִּירִים. אַל תְּכַחֵשׁ בָּם, פֶּן יְכַחֲשׁוּ לָךְ, דְּרֹשׁ אוֹתָם, וְיִמָּצְאוּ לָךְ מִיָּד.
