"ישיבה היא לא מוסד לאליטה"

לפני כשנתיים השתתף הרב יאיר יעקבי בכנס של ישיבות תיכוניות בנושא לימוד הגמרא, ויצא משם מתוסכל. "כל צורת החשיבה הייתה איך להחזיר את התלמידים לעולמות שאנחנו גדלנו בהם. הרגשתי כאילו מנסים להחזיר בכוח את התלמידים למעין כלוב מוכר וידוע, בלי לחשוב לרגע ולבדוק אולי הם צריכים משהו אחר, ובלי לנסות להקשיב לתביעות החדשות של הדור שאולי מבטאות דווקא התקדמות. אנחנו לומדים את תורתו של הרב קוק, אבל לא מפנימים את הרעיונות שלו. לא הרמנו את הכפפה שהוא זרק לנו, שצריכים לבנות קומות חדשות גם בעולם התורה".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בתיווך ישראל: מצרים נפגשה עם משלחת חמאס
– החתול שמיל ממולדובה: סיפור מרתק בעלילה אפרורית
– שופטי העליון דנו בסמכותם לבטל חוקי יסוד

המסר הזה מתחבר לדברים שכותב הרב יעקבי בהקדמה לספרו החדש על פרשות השבוע, "ארץ ושמיים נשקו": "קשה מאוד לבנות עולם אמוני רק על סמך התורה שבעל פה", הוא כותב. "עולם אמוני זה יחסר חלום ברור, חלום שנותן את הכיוון הבסיסי לחיים. עולם אמוני זה יחסר את ההבנה מהם הערכים הבסיסיים שעומדים בבסיסו של עולם מתוקן. הוא יחסר את ההבנה איך בונים חברה מתוקנת, ואיך בכוונתנו להגשים את החלום והייעוד שלנו. מעבר לצורך להרחיב את המפגש עם עולם הקודש, ולהוציא אותו מהזיהוי הישיר עם לימוד הגמרא בלבד, זיהוי שמרחיק את כל אלו שאינם מתחברים לגמרא מתחושת השייכות אל הקודש, יש צורך גדול בהרחבת לימודי האמונה ובעיקר בהחזרתו של התנ"ך לליבת החיים הישראליים, והפיכתו לספר היסוד בבניית זהותנו הלאומית והפרטית".

הדברים הללו מקבלים משנה תוקף כשהם נאמרים על ידי מי שבמשך יותר מעשור שימש כר"מ בישיבת ההסדר ירוחם, שלימוד גמרא בעיון הוא אחד מדגליה המובהקים. ב־13 השנים האחרונות מכהן הרב יאיר יעקבי כראש הישיבה התיכונית אמי"ת "בלבב שלם" בירוחם, ישיבה שאיננה מהססת לקרוא תיגר על מוסכמות בעולם הישיבות התיכוניות. כך למשל, כישיבה אינטגרטיבית היא עשויה להעדיף תלמידים בעלי נתונים לימודיים נמוכים על פני תלמידים עם נתונים גבוהים יותר, כדי ליצור מלכתחילה כיתות הטרוגניות בהרכבן.

למידה שצומחת מלמטה

אבל עוד לפני שנגיע לנושא האינטגרציה, הימים הם ימי קורונה, וכמו כל ישיבה תיכונית אחרת עם פנימייה, גם בישיבת "בלבב שלם" מתמודדים עם האתגרים החדשים. בעיני הרב יעקבי, התקופה הזו מזמנת תמורה עמוקה בתחומים כמו תפיסת הסמכות ומעמדו של הרב מול התלמיד.

"אני מרגיש בתחומים רבים שיש מעבר מאתערותא דלעילא לאתערותא דלתתא", הוא אומר. "זה קורה כבר בתורה, כשהקב"ה מעביר בהדרגה את הובלת המהלכים לעם ישראל. ואם יש דור שדומה למעבר בין דור המדבר לדור באי הארץ – אלו הדורות שלנו, שעוברים מגלות לגאולה. אבל זה קורה לא רק במערכת היחסים בינינו לבין הקב"ה, אלא גם בשאלה כמה אתה בונה את המציאות על גדולי דור, או שהכוח עובר לעם. אנחנו חווים את המעבר הזה גם בקורונה, כשחלקים בציבור הולכים אחרי הנחיות של גדולים שנראות לנו מוזרות לחלוטין.

"בסוף זה בא לידי ביטוי גם בתוך הישיבה, בשאלה מה המקום של המורה – האם הוא זה שצריך להעביר את החומר והתלמידים צריכים רק להיות כלי שמקבל, או שכל התהליך הלימודי אמור לצמוח מהתלמידים עצמם, והמורה צריך לתת להם את הכלים. זה גם קשור לשאלה האם החינוך צריך להיעשות במודל תעשייתי או במודל חקלאי. במערכת החינוך עובדים הרבה במודל של דגם תעשייתי; יודעים מה התוצר, ומכוונים הכול לשם. אבל במודל חקלאי, כשמגדלים עץ לא מותחים לו את הענפים כדי שיגדל כמו שאנחנו רוצים, אלא נותנים לו מים ודשן ומאמינים שהכול נמצא בפנים.

אני מקבל עשרות שיחות בשנה מהורים שלא מצאו ישיבה לבנם, חלקם בוכים. זו מצוקה גדולה. יש התלבטות בתוך הצוות עד כמה אפשר למתוח את הקו, אבל בסוף מבינים שחינוך זה שליחות וזוכרים שהסיפוק הכי גדול הוא לפגוש בוגרים שהתקשו כתלמידים ובכל זאת הגיעו למקומות מאוד משמעותיים

"דבר ראשון צריכים לתת אמון גדול בילד. לתת לו את הכלים, לשחרר אותו מהמצוקות, להקשיב לקשיים, ולעזור לו בשיחה קרובה לעשות בירורים. במובן הזה, הקורונה לא המציאה מהלכים אלא העצימה אותם. היא העצימה למשל את אובדן השליטה. אתה לא יכול לשלוט על תלמיד כשהוא בבית. הקורונה היא הזדמנות להעצים תהליכי למידה שצומחים מהתלמידים עצמם. בגל הראשון של הקורונה עבדו עם הזום, מתוך תפיסה שאמרה 'ניקח את מה שקורה בכיתה הקלאסית, ונעשה את זה באמצעים טכנולוגיים'. עכשיו הגישה היא יותר לעבור לתהליכי למידה שבאים מהתלמידים – לתת להם את הכלים ואת האמצעים שבעזרתם הם ידעו לחקור ולהגיע לתובנות בעצמם".

אבל בסוף התלמיד נשאר בבית לבד, וקשה להעביר אליו את מלוא האחריות. גם בשגרה תלמיד לא תמיד יודע מה הוא צריך להצמיח ומה לא. הוא זקוק למסגרת עם כללים.
"אחרי כל הדרשות, כולנו היינו מוותרים על הקורונה. אבל יש תלמידים שלפחות בהיבט הלימודי הקורונה היא סוג של הצלה עבורם. הם מסוגלים ללמוד, ודווקא החלק החברתי בישיבה, שיש לו כמובן הרבה יתרונות, מפריע להם להתפנות ללמידה. אנחנו מנסים למפות את הכיתה ולזהות את התלמידים שיש להם יכולת ללמוד לבד, ולבנות להם תוכנית עם כלים ופלטפורמות דיגיטליות. תלמיד יכול לקרוא מאמר ולראות סרטון, והמורה רק מלווה את התהליך. אנחנו מנסים גם להפוך את המשפחה לחלק מהתהליך, אבל לא במובן המעיק אלא במובן של שותפות".

מעבר לאתגרים בצד הלימודי, אומר הרב יעקבי, על הצוות לאתר תלמידים שיותר קשה להם בתקופה הזו ולהפנות אליהם את מרב המשאבים. גם כאן, הטכנולוגיה משתלבת במשימה החינוכית. "באמצעות אפליקציה שפיתחה עבורנו 'מיינדסט' (חברת תוכנה שפועלת בירוחם; א"ר), אנחנו מוודאים שאחת לשבוע או שבועיים כל תלמיד יקבל לפחות שיחת טלפון אחת מאחד מאנשי הצוות, כאשר גם המורים המקצועיים והמדריכים שותפים לשיחות. יכול להיות שמה שחלק מהתלמידים יזכרו מהתקופה הזו הוא שלמורים היה אכפת מהם והם התקשרו אליהם".

מה בנוגע לעולם הרוחני? איך מקדמים אותו בתקופה כזו בלי האווירה הישיבתית?
"כשאין סגר מלא, המחנכים נוסעים מדי שבוע לביקורי בית אצל התלמידים לפי אזורים, מדברים ולומדים עם מעגל קטן של תלמידים. אבל אין ספק שיש מחירים ודברים שקשה להשלים. זה מעורר שאלות מהותיות על חינוך. האם עיקרו נעשה סביב מה שקורה בשיעור, או שמה שהתלמיד צריך הוא יותר הקשר האישי והשיחה. רבים מהחוזרים בתשובה לא הצטרפו לעולם הדתי בגלל הרצאה שהוכיחה להם את מציאות ה', אלא כי מצאו מקום חם שמסתכל עליהם. יכול להיות שזה גם מה שהתלמידים שלנו צריכים. אולי האכפתיות של המחנך היא זו שתגרום לתלמידים לרצות להשתייך לעולם התורני. לי די ברור שהשאלה עד כמה ראו את התלמיד ואהבו אותו ללא תנאי, חזקה יותר משאלות פילוסופיות או תאולוגיות".

אחרי חודשים שהתלמידים בביתם, עד כמה לדעתך תשפיע הקורונה על הביקוש לישיבות ואולפנות עם פנימייה?
"כשפתחנו את הישיבה התיכונית בירוחם עם פנימייה, זה היה בהתחלה מחוסר ברירה. רצינו שמעבר לתלמידים בירוחם, שהיו אז מעטים, יבואו גם תלמידים מבחוץ וייווצר שילוב. אמרו לנו אז שעולם הישיבות הפנימייתיות הולך ונעלם, אבל בינתיים אנחנו רואים שעוד יש קיום לעולם הזה. אמנם יש התחזקות גם של בתי ספר לא פנימייתיים, אבל נראה לי שהכול יישאר גם אחרי הקורונה. מאז ומתמיד לא חייבנו אף אחד להיות בפנימייה, וגם היום זה מתאפשר למי שלא רוצה. ובכל זאת, כמעט כולם רוצים. בשביל הרבה תלמידים הפנימייה היא עולם של חוויות חיוביות בצד החברתי והתורני".

לא בתחרות עם אף אחד

שמוליק בן־שלום, ממקימי הגרעין החברתי וישיבת ההסדר בירוחם, הגדיר בעבר את התפיסה של ישיבת בלבב שלם כ"אינטגרציה הפוכה". בניגוד למציאות שרווחה בעבר, שבה תלמידים מהפריפריה נדרשו להגר למרכז ולהשתלב שם במוסדות חינוך חזקים, הישיבה בירוחם הקימה מוסד חינוכי חזק שמושך אליו תלמידים ממרכז הארץ.

"כל ילדי ירוחם מתקבלים לישיבה, וכיום בכיתות ט' יש קרוב לארבעים תלמידים רק מירוחם", אומר הרב יעקבי. "בנוסף, אנחנו משתדלים לקבל גם את כל התלמידים מהערים הסמוכות – דימונה, ערד ומצפה־רמון. במעגלים יותר רחוקים, אנחנו מקבלים גם תלמידים עם קשיים לימודיים, ולפעמים אפילו נעדיף תלמידים עם נתונים חלשים אם נרגיש שהם צריכים אותנו.

"אנחנו מסוגלים לומר להורים שיש לנו תחושה שהבן שלהם יכול להתקבל למקומות אחרים ולכן נעדיף לקבל תלמיד יותר חלש, כי התפיסה שלנו היא שהישיבה נותנת שירות ולא אמורה להתחרות עם אף אחד. היא צריכה לדאוג שכמה שיותר תלמידים שרוצים להיות חלק מעולם של תורה יוכלו להיות חלק מעולם כזה. חשוב לנו גם שכולם ילמדו ביחד ויעברו תהליכים דומים. אין אצלנו כיתה לחזקים וכיתה לחלשים. גם תלמידי חינוך מיוחד משולבים בתוך כיתה רגילה. יש מורה שמסייע להם אבל הם משולבים במסלול הרגיל, כי חשוב לנו שכולם יהיו יחד בכל ההקשרים".

בצוות הישיבה נוהגים לספר בהקשר הזה על מקרה שהתרחש לפני מספר שנים. משרד החינוך נהג אז להעביר למוסדות ההמשך את ציוני התלמידים בכיתה ח' במבחן הארצי במתמטיקה, תוך שהוא מדרג אותם מהגבוה לנמוך. הרב יאיר יעקבי ושותפו אז, מנהל הישיבה צוריאל רובינס, הצביעו על התלמיד עם הציון הנמוך ביותר באזור הדרום וביקשו לקבל דווקא אותו. התלמיד למד בישיבה, וגם סיים עם תעודת בגרות.

אף שמספר המקומות בישיבה בירוחם מוגבל – שלוש כיתות במחזור – המגמה היא להכיל את כולם. "מבחינתנו, במובן המהותי, כל מי שרוצה להיות בישיבה, שיבוא. אני מקבל עשרות שיחות טלפון בשנה מהורים לתלמידים שלא מצאו ישיבה לבנם, חלקם בוכים. זו מצוקה גדולה להורים שמוסרים את נפשם על חינוך ילדיהם. יש התלבטות בתוך הצוות עד כמה אפשר למתוח את הקו, אבל בסוף מבינים שחינוך זה שליחות וזוכרים שהסיפוק הכי גדול הוא לפגוש בוגרים שהתקשו כתלמידים או שלישיבה היה קשה איתם, ובכל זאת הגיעו למקומות מאוד משמעותיים.

"יש לנו אחוז גבוה של תלמידים שלא היו מתקבלים לישיבות אחרות, אבל זו השליחות שלנו. אנחנו רואים בישיבה סיפור לאומי, ולא מוסד פרטי שנועד לגדל אליטה. אני יכול לקבל שיהיו גם ישיבות בסגנון אחר, שיסננו יותר, אבל יש לי ציפייה לאמירה משמעותית מצד המערכת שתשמיע קול ותגיד 'זה מה שאנחנו רוצים', אלא אם באמת מחפשים סוג של קפיטליזם בחינוך. העובדה שבתי ספר נבחנים באמצעות ציוני הבגרות היא תפיסה אנטי־אינטגרטיבית. הכי נוח לקבל תלמידים שקל להגיע איתם להישגים כאלו.

"אמירה מערכתית צריכה לבוא לידי ביטוי גם בשאלות של תקציבים, כי האתגרים במוסדות אינטגרטיביים הם גדולים יותר. המערכת משקיעה הרבה בכפרי נוער כדי להוציא אנשים ממעגלים מסוימים, וכל אחד שיוצא ממעגל נמוך זה דבר מדהים מבחינת החברה. זה גם מה שיכול לקרות בבתי ספר אינטגרטיביים, כשמביאים תלמידים ממעגלים שונים לתרום לחברה ולעשות דברים משמעותיים. הייתי שמח שהקול הזה יתפוס מקום יותר מרכזי בעולם הציוני־דתי. הוא לא מספיק חזק היום, ויש לזה מחירים כבדים, גם פוליטיים. אם הציונות הדתית רוצה להיות תנועה של עם ולא של אליטה, היא חייבת לצרף אליה מעגלים יותר רחבים".

הטענות נגד ההכלה היא שפעמים רבות היא מתכון לבינוניות ופוגעת בשאיפה למצוינות.
"אין ספק שלכל דבר יש מחיר. סדר ערב בישיבה שלנו, עם כל המאמצים והיצירתיות, לא ייראה כמו סדר ערב בישיבות אחרות. יכול להיות שבישיבות אחרות יסיימו יותר דפים בגמרא, אבל גם אם רוצים לגדל רבנים, כולם מבינים היום שרב קהילה, או אפילו ר"מ בישיבת הסדר, לא נבחן רק במספר דפי הגמרא שהוא למד. גיל התיכון הוא לא רק גיל של צבירת ידע אלא בעיקר של בניית זהות. תלמידים רבים משלימים את הידע שלהם במסגרות ההמשך, עם תיאבון וסקרנות גדולים יותר.

"בישיבה אינטגרטיבית הם רוכשים הרבה דברים על הדרך. הם לומדים לחיות עם אנשים שונים בחברה ולראות אנשים בעין אחרת. יהיה להם יותר קל לשרת בצבא עם אוכלוסיות מגוונות, כי כבר בישיבה הם נפגשו עם עולמות שונים ומגוונים. השיח שאנחנו מבקשים ליצור בישיבה בונה זהות יותר מורכבת, שמסוגלת לשמוע קולות אחרים ולראות שיש אנשים טובים בכל מקום. כשיוצרים בועות חברתיות נפרדות, כל בועה לא מכירה את הבועה האחרת, פוחדת ממנה ומתרחקת ממנה.

"בעניין המצוינות, אנחנו משתדלים לתת מענים גם לתלמידים עם יכולות גבוהות בחול ובקודש. במקצועות חול זה יותר קל כי יש הרבה תוכניות קיימות. בעולם הקודש אנחנו צריכים לפנות לכך יותר אנרגיות. ברמה האישית, אני משתדל ליזום שיעורים עם תלמידים שיש להם מוטיבציה גבוהה יותר".

בגל הראשון של הקורונה עבדו עם הזום, מתוך תפיסה שאמרה 'ניקח את מה שקורה בכיתה הקלאסית, ונעשה את זה באמצעים טכנולוגיים'. עכשיו הגישה היא יותר לעבור לתהליכי למידה שבאים מהתלמידים

האינטגרציה בישיבה התיכונית בירוחם באה לידי ביטוי לא רק בהרכב התלמידים אלא גם בתכנים. "זה מתחיל בתפיסת עולם שיש לנו אתגר של מיזוג גלויות. מצד אחד בכל גלות יש צד של סטייה מסוימת ולא צריך לקדש אותה בלי סוף, ומצד שני כל אחד הביא לכאן מטען משמעותי ויקר, וכשרוצים לבנות חברה שלמה חשוב שלכל אחד יהיה את הקול שלו.

"בנקודה הזאת היה הבדל בין בן־גוריון, שרצה כור היתוך של ישראלי חדש, לז'בוטינסקי שדיבר על היופי שיש בתזמורת שמנגנת בקולות שונים. היום עוברים יותר לגישה של התזמורת. מאז שהוקמה הישיבה למדנו בשיעורים את נושא מיזוג הגלויות, והקפדנו שהתפילות יהיו משולבות ושבכל שבת יהיו תפילות בנוסחים שונים, וכך גם בשירים בסעודות. הבנו גם שלא יכול להיות שנחייב את התלמידים ללבוש בשבת דווקא חולצה לבנה, אם בבית אבא שלהם לא הולך עם חולצה כזו. ביום כיפור, בכל נדרי ובנעילה אנחנו מקיימים תפילה משותפת שמשלבת את הנוסחים, ובין לבין אנחנו מתפצלים מתוך הבנה שבימים הנוראים כל אחד צריך את הנוסח שהוא מכיר מהבית.

"באופן כללי אנחנו משתדלים לחבר כל אחד לבית שלו, כי בניגוד לתפיסה שהייתה מקובלת בעולם הישיבות בעבר, אנחנו סבורים שהישיבה היא לא תחליף לבית. אנחנו גם אומרים להורים שאנחנו השליחים שלהם, וחשוב לנו שהתלמיד ימשיך לקיים את המנהגים שראה בבית ושיהיה לכך ביטוי בישיבה. ברוך ה', החברה נפתחת היום לקולות שונים ומנסה ליצור חיבורים גם בעולם הקודש. יש לי חלום, שבינתיים הקורונה קטעה אותו, להפיק אלבום עם שירים ופיוטים בעיבודים וביצוע של התלמידים שלנו".

מתמטיקה עם ראש הישיבה

האינטגרציה היא לא רק השקפת עולם אצל הרב יעקבי, אלא גם חלק מהביוגרפיה שלו. שם משפחתו בתעודת הזהות, גם היום, הוא יעקבי־שווילי. הוא נולד בשכונת נווה־שאנן בחיפה לפני 54 שנה לאב ממוצא גרוזיני ולאם ממוצא אשכנזי, ומגדיר עצמו כ"גרוזיני שהפך להיות אשכנזי".

"לצערי אני לא כל כך מכיר את השורשים הגרוזיניים שלי", הוא אומר. "גדלתי בשכונה שלא היה בה בית כנסת בנוסח הזה. אבא שלי היה מתפלל בבית כנסת בנוסח ספרד עם סידור של עדות המזרח, אבל הוא לא העביר את זה אלינו. אחים שלי ואני כבר התפללנו בנוסח של בית הכנסת, וגם בתיכון יבנה הנוסח היה אשכנזי. מצד שני, עד היום בדברים מסוימים אני מחמיר כמו ספרדי, וגם מניח תפילין כמו ספרדי".

אביו של הרב יעקבי, השופט בדימוס יצחק יעקבי־שווילי, כיהן כסגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה. לפני כחודשיים הוא נפטר. "אבא נולד בשכונת הגורג'ים בירושלים. אחת הסיבות שהוא שמר על השם יעקבי־שווילי, הייתה כדי להעביר בכך מסר של קליטה לעולים הגרוזינים שהגיעו לשכונה שלנו בחיפה בתחילת שנות השבעים. בנוגע אלינו, הילדים, הוא רצה שנשתלב והתיישר עם הזרם. רק כשעברנו לירוחם התחלתי להתפלל בבית כנסת ספרדי".

העיסוק באינטגרציה בישיבה חיזק את ההתחברות שלך לשורשים?
"התחלתי להתחקות אחר השורשים שלי בהשפעת הגיל ולא התפקיד. מצאתי אצל ההורים שלי עולם שבהרבה מובנים אני מאוד מזדהה איתו. כמו רבים, בצעירותי חזרתי מהישיבה עם חומרות והם קיבלו את זה באהבה, אבל בשלב מסוים הרגשתי שמבחינת דמויות לחיקוי הם לא נופלים מהרבנים שגדלתי אצלם. לאט לאט רציתי להכיר יותר את העולמות האלה".

אחרי תיכון יבנה בחיפה למד יעקבי בישיבת הכותל, ולאחר מכן למד באוניברסיטת בר־אילן מתמטיקה ומחשבים. כשסיים את לימודיו ונישא לאהובה, החליט לחזור לעולם התורה והחינוך והחל ללמוד בכולל להוראה ודיינות "יד ברודמן" ברחובות. אחרי ארבע שנים הצטרף לישיבת ההסדר בירוחם בשנתה השנייה, וכיהן בה כר"מ במשך 12 שנים.

"מאז שהתחתַנו חשבנו כל הזמן להגיע לעיירת פיתוח", הוא מספר. "בישיבת ההסדר בירוחם קיבלתי תפיסה של חיבור לעם ישראל בגובה העיניים. את החיבור הזה ראיתי גם בבית, כשניסו לשכנע את ההורים שלי לשלוח אותנו לבית ספר 'נעם' והם סירבו. זאת ההבנה, שהסיפור שלנו הוא להיות מחוברים באופן טבעי ופשוט לכל עם ישראל".

בשנת הלימודים תשס"ח הוקמה, ביוזמת רבני ובוגרי ישיבת ההסדר, הישיבה התיכונית "בלבב שלם", והרב יעקבי התבקש לעמוד בראשה. "זה בכלל לא היה מתוכנן. הרב בלומנצוויג ושמוליק בן־שלום ביקשו ממני, ולמרות שאשתי אמרה שלא מתאים לי להיות ראש ישיבה, הסכמתי כי נקראתי לדגל. אני לא מצטער לרגע, לא על השנים בישיבת הסדר ולא על המעבר לישיבה התיכונית. נמשכתי לצד החינוכי שבתפקיד, למפגש ולחיבור עם התלמידים. אני מאוד אוהב את המגוון שקיים בישיבה ושלם עם המקום שלי".

לצד תפקידו כראש ישיבה, הרב יעקבי גם לימד מתמטיקה את תלמידיו במשך שנים ואף הגיש אותם לבגרות. "לימדתי דווקא את ההקבצות הנמוכות, שלא ירגישו סוג ב', וזו גם הייתה דרך להכיר אותם יותר טוב. כשאתה בא בכובע של מורה למתמטיקה שוכחים שאתה גם ראש ישיבה. היום אני יותר עוזר בתרגולים".

"הנוער תובע חיים"

הספר החדש "ארץ ושמיים נשקו" (שני כרכים), נולד בעקבות שיעורי פרשת שבוע שמסר הרב יעקבי בישיבת ההסדר, אבל גם תלמידי הישיבה התיכונית תרמו ליציאתו לאור. "בעקבות המפגש עם השמיניסטים בשיעורי אמונה, ניסיתי לראות יותר את התהליכים בתורה. ההבנה היא שעם ישראל כעם א־לוהי לא מתפתח במקרה, אלא בתהליך שממנו צומחים גם הקשר עם הקב"ה וגם תהליכי ההתפתחות של העם בעצמו. התהליך הזה סקרן אותי, והמגמה של הספר היא להתחקות אחריו".

בהקדמתו לספר מסביר כאמור הרב יעקבי מדוע דווקא בדור הזה צריך לדעתו לתת עדיפות ללימוד התנ"ך על פני לימוד הגמרא. "הגמרא לא נותנת מענה מלא לתביעות החיים שלנו. הרבה ממנה עוסק בבירור פרטי המצוות ולימוד של הגדרות, אבל הסיפור של עם ישראל לא מתחיל מספר שמות אלא מספר בראשית. הוא מתחיל בחלום ומתהליך של בניית קשר עם הקב"ה, שלא נמצא מספיק בתורה שבעל פה. כשאדם מנותק מההקשר הזה ואתה זורק אותו ישר להתעסק בהשבת אבדה או ב'שניים אוחזין', יהיה לו קשה להתחבר. בדור של היום, אנשים פחות מוכנים להיות מחויבים אם הם לא מרגישים שהם חלק ממשהו משמעותי, חי ונושם".

איך זה בא לידי ביטוי בישיבה?
"יש הרבה לימוד אמוני שנוגע בנקודות האלה. בסוף התורה היא ספר אמונה. כשאתה מביא לתלמידים הרב קוק הם יכולים לשאול למה שהוא יחייב אותי, אבל בלימוד תנ"ך יותר קל לך להסביר. גם הקשר לארץ ישראל ברור יותר מאשר בתושב"ע. אנחנו צריכים את התנ"ך לחיים יותר שלמים, וכך נוכל יותר בקלות לחבר את הנוער. הנוער מחפש משהו אמיתי, והשיח איתם תובע מכל אחד מאיתנו תשובות משמעותיות. זה עוד יתרון שיש דווקא בישיבה תיכונית. בישיבת הסדר התלמידים עושים לך יותר הנחות. הנוער תובע חיים, ואנחנו חייבים לא להילחם בחיים אלא לרומם אותם".