בני מזל הם היוצרים שפרופ' חגית הלפרין מחליטה לחקור את יצירתם. היא תעקוב אחר פרטי פרטים של מהלך הביוגרפיה של היוצר, תוציא לאור את היצירות שלו ואף העלומות ביותר, ולבסוף תפיק מהדורה מדעית של יצירות אלו. שלושה יוצרים זכו שהלפרין תטפל במיומנות ובמסירות ביצירותיהם: אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן, וכעת מצטרף אליהם הסופר צבי פרייגרזון, הידוע פחות. יוצר רביעי שיזכה לאותו יחס יהיה בוודאי אמיר גלבוע.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– החתול שמיל ממולדובה: סיפור מרתק בעלילה אפרורית
– דור הזום: המרצה שיודע איך לשפר את הלמידה מרחוק
– צפו: שיחה עם ד"ר מירב כהנא על נשים והלכה בימי קורונה
בספר שלפנינו נאספו 31 סיפורים, כאשר על 16 מתוכם העיד הסופר שהם נועדו להיות טבעות בשרשרת סיפורים על העיירה היהודית הגוססת בעקבות המהפכה הבולשביקית, מלחמת העולם והשואה, וכן הגזירות הנוראות של עידן סטלין נגד התרבות היהודית. לקובץ הזה התכוון פרייגרזון להעניק את השם "מסעות בנימין הרביעי", כשהוא מבקש ללכת בעקבות ספרו הידוע של מנדלי מוכר ספרים, "מסעות בנימין השלישי".
בסיפורי "מסעות בנימין הרביעי" מתאר פרייגרזון את היהודים ששרדו את פרעות פטליורה, את גל ההתבוללות והאהדה לקומוניזם לאחר מהפכת אוקטובר, את השואה ואת גזירות סטלין – וכל זאת מתוך הזדהות עם קורבנות המאורעות הקשים שפקדו את העם. הקורא את סיפוריו של פרייגרזון יתקשה למצוא בהם הומור, להוציא את הסיפור "משהו בדבר האזרח רבינוביץ'", שעיקרו חוזר על עצמו בסוף הסיפור "שבט המכבים", ומעט מזה גם בסיפור "חבלי שם", שבו מתלבט הגיבור סולומון יפימוביץ' איזה שם להעניק לבנו שעומד לעבור ברית מילה – שם יהודי או רוסי – והוא מוצא פתרון מפתיע.
רוב הסיפורים של פרייגרזון כתובים מתוך הזדהות עם גיבוריו ומתוך אהבה גדולה כלפי אלה הנאבקים בכוחות הרס אדירים. סיפוריו מרגשים ומרתקים. פרייגרזון שולט במכמני השפה העברית, למרות הנתק שנכפה עליו על ידי שלטון האימים הסטליניסטי. החלק המחקרי, שכתבה חגית הלפרין, חושף בפני הקורא הישראלי סופר מחונן וגיבור תרבות של ממש.
חסידי אומות ופורעים אכזריים
אילו דעתי הייתה נשמעת כבעבר, כאשר שימשתי כמפקח כולל על בתי ספר על־יסודיים, הייתי ממליץ ללמד את הסיפור "שדי" בבית הספר. מסופר שם על משפחת לוריא, רגע לפני שעליה להתייצב במשטרה כדי להישלח לגטו, כשלכול ברור שלמעשה הם נשלחים למוות. הבת שלהם קוראת ברגעים אלה את טורגנייב, והמשפחה אוכלת ארוחת צהריים כאילו הגרדום לא מחכה להם. בעלת הבית שלהם, נטליה גברילובנה, מציעה שהנכדה נינוצ'קה תישאר אצלה והיא תחביא אותה עד יעבור זעם, אף שהיא יודעת שאם תימצא אצלה הילדה – דינה מוות. המשפחה מסכימה, והאב, גרשון לוריא, מתבולל גמור, עונד לנכדה קמע שכתב האר"י הקדוש, קמע שעבר מדור לדור מאות שנים.
גרמנים מגיעים לבית לרוקן את דירתם של היהודים, תוך שהם אוכלים, סובאים ושודדים. איוואן, אחיה השתיין והמתקוטט הסדרתי של נטליה, פורץ לדירה בזמן שהיא בכנסייה, חוטף את נינוצ'קה וגורר אותה למפקדה הגרמנית. נטליה נזעקת להציל את הילדה האומללה: היא לא ז'ידובקה, היא ארמנית, פרבוסלבית, קרובת משפחה. המפקד הנאצי קורא ליהודי יופה, שניצל מהרג המוני בנופלו פצוע אל בין המתים, ודורש ממנו לקרוא מה כתוב בעברית על הקמע שעל צוואר הפעוטה. הוא מאשר את דברי נטליה שמדובר בכתובת ארמנית. את יופה מענים כדי שיסגיר את מי שהציל אותו לאחר שיצא מבור ההריגה. הוא איננו נשבר ונשלח שוב להיהרג, אך שב וניצל, מצטרף לפרטיזנים ונשבע לנקום. למרבה האירוניה, אחרי המלחמה הוא מקבל על גבורתו מדליה על שם בוגדן חמלניצקי, גיבור אוקראיני וצורר היהודים מגזירות ת"ח ות"ט.
בסיפורים רבים בקובץ מתוארים מעשי זוועה של האוקראינים "הלבנים" – אנשי פטליורה, דניקין, שקורה ומאכנו. את אביה של ליזיקה בת התשע תלו, ואת אימה היכו עד שהוציאה את נשמתה ("בתחילת אב"); אורחיפ, גיבור הסיפור "אחי משקה", מתעודד מכך ש"שלנו הורגים יהודים", והוא הורג יהודייה ושובר לה את שיני הזהב. בסיפור "פרנויה" מתואר כיצד דוקרים את השוחט אברהם, דורשים מציפה אשתו כסף ודוקרים אותה ואת הבת. אנשי דניקין מעוורים את עיניו של ר' איסר ("משיח בן דויד"). בסיפור "גלגולי הראשון" מתוארות הפרעות ביהודים בימי מלחמת האזרחים באימפריה הרוסית (1919). היהודי היחיד שמעז לצאת מפתח ביתו הוא זכריה שואב המים, שמביא לבדו יהודים נרצחים לקבורה.
מסתבר שהאוכלוסייה באוקראינה ממש שמחה לבואם של הגרמנים, המאפשרים להם לעשות שמות ביהודים, והרי דוגמה: טרופים, שהיה שומר במשרד שבו עבד ישראל שפירא כפנקסן מנהל חשבונות, דורש ממנו שייתן לו את הערדליים, כי הרי בלאו הכי לא יצטרך להם משום שהגרמנים עומדים להורגו ("הפנקסן"). כנופיית שקורה רוצחת את אביה של רחלה החירשת, ופוצעת קשה את נחמנקה בעלה. זוג הנכים מצליחים איכשהו לשרוד, אבל עם בוא הגרמנים משסים ביהודי העיירה כלבים והורגים את כולם ("נכים").
חתימות להקמת בית כנסת
המשטר הקומוניסטי היה אמור להביא ישועה ליהודים, שהרי על הדגל האדום חרוטים חירות האדם ושוויון בין עמים. אבל "הדיקטטורה של הפרולטריון" גרמה לסבל לא יתואר לכל האוכלוסייה, ובוודאי ליהודים. השלטון הזה יצר הווי של הלשנות, שגרמו ל"סוטים" להיחקר בעינויים ולהישלח לגולג, לסיביר, לעשרות שנים של עבודת פרך. בסיפור "ביערות פאשוטובקה", הגיבור פטר בוק רוצה לנקום במשורר פרץ מרגלית שמחזר בהצלחה אחרי פאניצ'קה כץ, שהוא מעוניין בה. ובכן, הפתרון שלו הוא פתרון סטליניסטי – צריך להשמיד את כל האינטליגנטים והמשוררים שרוכבים על האיש העמל.
בסיפור "הנסיכה" מתוארת צאצאית של משפחת נסיכים שהשלטון הקומוניסטי עורך מצוד אחריהם. היא נאלצת לחפש מקומות מקלט ומסתור מפני המשטרה החשאית, ואחד המקומות האלו הוא דירתה של חברתה וירה, שבה מתגורר גם הגיבור הדובר בסיפור. כשווירה נעדרת מהדירה, מתרחש מפגש אינטימי בינה ובין הדובר. אבל כשנודע לה שהוא יהודי, היא מגרשת אותו ומטיחה בו שאת כל היהודים צריך להשמיד. בסיפור אחר, על מהנדס בשם סיומה שהיה ביחסים אינטימיים עם צעירה גויה בשם נסטיה, זוכה גם הוא מפיה לגידופים נוראים והבעת צער על כך שהיטלר לא השמיד את כל היהודים, לאחר שנודע לו שהיא מתרועעת בהיעדרו עם איש נשוי ואב לילדים והוא מודיע לה שעליהם להיפרד.
נוגע ללב מצב היהודים שמבקשים לשמור על המסורת בהוויה הסטליניסטית: רוב הצעירים התרחקו מהדת, התפקדו לקומסומול, תנועת הנוער הקומוניסטי, ולמדו מקצועות "מועילים" במכללות ובאוניברסיטאות. כדי לקיים חתונה יהודית, שנחוץ בה מניין, חוטפים ברחוב את הגיבור בנימין. סבתא גיטה חוזרת אחרי המלחמה מקזחסטן, יחד עם בתה ועם הנכד שלה. היא מחפשת בנרות מישהו שמבין ביהדות כדי להביא את מאה קורבנות העיירה, שנרצחו על ידי הנאצים ונדחסו לבור, לקבורה בבית עלמין יהודי.
בסיפור "עשרים גיבורים" מתואר מאבקו של יצחק־מאיר להשיג עשרים חתימות הדרושות על ידי השלטונות כדי להשיג אישור להקים בית תפילה יהודי. היהודים אוהדים את מאמציו, אבל הכול משתמטים מלחתום מפחד השלטונות השונאים אמונה דתית. לבסוף נמצאים עשרים גיבורים שמוכנים לחתום, אבל כולם זקנים, ומה יקרה לרישיון הממשלתי אם עשרים "הגיבורים" ילכו לעולמם אחד אחרי השני?
כישלון האמנסיפציה
סיפור נוסף שהייתי ממליץ ללמדו בבתי הספר הוא "עברית", ורסיה הזויה במקצת למה שקרה לסופר שלנו במציאות. יהודי בשם גרגורי גולדין למד אצל צבי פרייגרזון עברית ושמע איתו את "קול אמריקה", המגדף את השלטון הסטליניסטי. מסתבר שגורדין זה היה מושתל של המשטרה החשאית, ובעקבות הלשנתו פרייגרזון נאסר, נחקר ונשלח למחנה הסגר לעשר שנים.
בסיפור "עברית", כאמור גרסה הזויה של האירוע הקשה הזה בחייו, חוקרים את הגיבור בעינויים אבל הוא איננו מוכן לענות אם לא ידברו אליו עברית. דרישה זאת גורמת לכעס אצל החוקרים והם מכבידים את הלחץ בעינויים, בהושבה בצינוק ובמניעת שינה. אבל הנחקר עומד על דרישתו. לבסוף מביאים מתרגם, שרגא וייספיש (=גורדין). לאחר השחרור, בימים שלאחר מות סטלין, נפגשים השניים, וּוייספיש בורח מפניו. ברור שהסיפור מציג משאלת לב. במציאות, כשעינו את פרייגרזון ואיימו עליו שיפגעו בבני משפחתו – הוא חתם על כל מה שדרשו ממנו, כמו שאר הנחקרים המעונים.
רצוי מאוד שתלמידינו יתוודעו לייסורים שסבלו הדיסידנטים היהודים כמו פרייגרזון, אנטולי שרנסקי, יולי אדלשטיין ואחרים – רק משום אהבתם לציון ועל שום שלימדו עברית, שהיא כל כך טבעית למי שנולד בארץ הזאת. קובץ הסיפורים הזה מצביע על הכישלון הקולוסלי של הגלות. הספר מתאר בצורה ברורה עד כמה התיאוריות השונות לאמנציפציה בגלות נועדו לכישלון.
יש להודות מקרב לב לפרופ' הלפרין שחשפה לקורא הישראלי פנינת סיפורת נפלאה זאת – כתביו של צבי פרייגרזון – והוסיפה לה פרשנות מאירת עיניים: מילים שחידש הסופר, מילים ביידיש וברוסית ושמות של אישים המוזכרים בסיפורים.
מסעות בנימין הרביעי – סיפורים
צבי פרייגרזון
מחקר ועריכה: חגית הלפרין
דביר ומכון הקשרים
2020, 351 עמ'
