כאשר היינו בטירונות, הגיע מורי ורבי הרב אריה בינה לבקרנו. הוא דרש בפנינו שגם בהיותנו בצבא חובה עלינו לעסוק בגמרא בעיון, והביא ראיה לכך מדברי הגמרא על תוכחתו של המלאך ליהושע:
"וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ"… אמר לו: אמש בטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו בטלתם תלמוד תורה! אמר לו: על איזה מהן באת? אמר לו: "עתה באתי". מיד "וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק". אמר רבי יוחנן: מלמד שהלך ולן בעומקה של הלכה (מגילה ג, א).
הוכיח אותנו בטירונות על הצורך ללון בעומקה של הלכה גם בשעת המלחמה. הרב אריה בינה ותלמידיו, 1968. צילום: משה מילנר, לע"מ
דייק ר' אריה מלשון הגמרא שתלונת המלאך לא הייתה על כך שלא עסקו כלל בתורה, אלא על כך שלא עסקו ב"עומקה של הלכה". המלאך בא ליהושע בלילה, בזמן ההפוגה ולאחר יום של לחימה, ומוכיח אותו על כך שעם ישראל לא חזר ללימוד עיוני עמוק ויסודי, אלא הסתפק בלימוד שטחי ובסיסי.
זו הייתה תמצית הווייתו של מו"ר ר' אריה בינה, שהיה נאה דורש ונאה מקיים. ר' אריה היה דוגמה ומופת להתמדה מתוך עשייה גם במצבי דחק קיצוניים ביותר, בשעת מלחמה ובשעת צרה.
התכתבות עם הרב עוזיאל
ר' אריה בינה נולד בשנת ה'תרע"ג (1903) בסלונים שבליטא. עוד לפני הגיעו לגיל מצוות הלך ללמוד בישיבת מיר, ולמד שם עד עלייתו לארץ ישראל בשנת תרצ"ג. כשהחליט לעלות פנה לר' ירוחם ליבוביץ, המשגיח של ישיבת מיר, לקבל המלצה. כאשר נפרדו ר' ירוחם חיבק ועודד אותו, אך גם התרה בו שלא ישכח את תלמודו ואת תורת המוסר שלמד. ר' ירוחם, שהיה ידוע באהבתו לארץ ישראל, נפרד ממנו בתקווה שיזכו להיפגש בארץ ישראל, אך ר' ירוחם נפטר שנה אחר כך במיר.
ר' ירוחם, וכך גם ראש הישיבה ר' אליעזר יודל פינקל, העניקו לו המלצה חמה, אולם ר' אריה דבק בשילוב של תורה ועשייה וסירב להיתמך בארץ על ידי הכולל של ישיבת מיר בתל־אביב. הוא הלך לעבוד עבודת כפיים, תחילה כפועל בניין בתל־אביב. משלא מצא שם מימוש לכמיהתו לחיות חיים מלאים של תורה ועבודה, עבר למושב "ארגון ב'" בעמק חפר, שלאחר פטירת הרב קוק באותה שנה קיבל את שמו "כפר הרא"ה".
בכפר הרא"ה זכה ר' אריה לחזור ולשלב חיים של תורה ועבודה. מכתבים ששלח לגדולי עולם באותה תקופה מעידים על כמיהתו ללון בעומקה של הלכה, כפי שניתן ללמוד מהתכתבות בינו ובין הרב עוזיאל באותן שנים.
כך פתח ר' אריה את מכתבו:
נהניתי מכל חידושיו, כי זה התענוג היחידי שיש לי כעת ביושבי פה במושב מאין זמן וגם איש אשר אוכל לפלפל אתו, רק המכתבים אשר אני מקבל בחידושי תורה המה משיבים נפשי ונותנים לי כוח ועוז לחקור ולדרוש עד היכן שידי ושכלי הדל מגיע.
וכך השיב לו הרב עוזיאל:
לכבוד ידידי וחביבי הרה"ג הנכבד דעסיק באורייתא תדירא כמוהר"ר אריה בנוסובסקי יצ"ו. חבר בארגון של הפועל המזרחי בעמק חפר. מכתבו הנכבד מיום ה' לסדר יתרו הגיע לידי במועדו. רציתי מאד לעיין בדבריו תיכף לקבלת מכתבו זה, כי חביבים עלי מאד דברי דודים של מעלת כבודו שמקיים בעצמו "וילן שם בעמק, מלמד שלן בעומקה של הלכה", אחרי עבודה קשה מפרכת של עבודת השדה.
מכתבים אלו הם מהשנים הראשונות בכפר. בהמשך, עם הקמת הישיבה בכפר הרא"ה, שימש ר' אריה כר"מ, בה בשעה שהמשיך לקיים את המשק ואת עבודות האדמה.
גמרא תמורת סיגריות ושוקולד
יחד עם העבודה החקלאית, הקדיש הרב בינה זמן לפעילות "ההגנה" באזור. בשנת ת"ש, כשהחלו להגיע השמועות הרעות מאירופה, מתוך דאגה למשפחתו ורבותיו בפולין ומתוך חוסר יכולת לעמוד מנגד לצרת ישראל, החליט לעזוב את משפחתו ולהתגייס לצבא. בעידוד הממונים עליו ב"הגנה", התגייס בראשית מלחמת העולם השנייה ליחידה הטכנית של חיל האוויר המלכותי הבריטי. הוא הצטרף לפלוגת תפעול הנמלים של חיל ההנדסה המלכותי שבלוב, והיחידה נשלחה ליוון כדי לסייע לחיל המשלוח הבריטי בפריקת אספקה מאוניות.
בהגיעם ליוון הסתבר כי הצבא הבריטי בנסיגה, כאשר היחידות הגרמניות מזנבות בו תוך הפצצות כבדות. בתחילת קיץ 1941 נפלה יוון בידי הגרמנים. הרב בינה, עם עוד כ־1,400 חיילים יהודים מארץ ישראל, נפלו בשבי הגרמני. השבי נמשך כארבע שנים ארוכות, עד תום המלחמה, והם סבלו בו מתנאים קשים מאוד בשל מעמדם כחיילים יהודים מארץ ישראל.
ר' אריה הותיר בביתו בכפר הרא"ה את אשתו ובנם התינוק. במהלך המלחמה והשבי היו תקופות שבהן חשש לחייו. באחד הרגעים הללו כתב צוואה:
אם תזכו ותישארו בחיים ותשובו לארצנו היקרה… אל נא תשכחו גם אותי. חבילת כתבי היד שלי עם חידושי תורה, כל שעשועי בימי עניי ומרודי… אנא הוציאו אותם לאור.
מה שהטריד את ר' אריה בשעה שחייו עמדו לו מנגד היה חידושי התורה שעמל עליהם. באותה צוואה כתב לבנו:
העיקר תקדיש זמנך בתורה. למוד הרבה ושנן הכול. שני הש"סים דע אותם.
אותם חידושים שציווה להדפיס עומדים לצאת לאור בקרוב. עיינתי בחידושים הללו, שנכתבו בגיל צעיר מאוד. ניתן לראות בהם שקיעה עמוקה בסוגיות, עם ביאורים בשכל ישר והימנעות מפלפולי סרק.
כאמור, הרב בינה הוכיח אותנו בטירונות על הצורך ללון בעומקה של הלכה גם בשעת המלחמה, ואכן הוא קיים זאת בעצמו אפילו בשעה שישב בשבי הגרמני. בזמן השבי, בשעה שהועבד במכרות בשלזיה, הצליח לשחד שבוי פולני שעבד איתם שישיג לו גמרא. בתמורה נתן לו חפיסת סיגריות ושוקולד שקיבל מהצלב האדום. כך הגיעה לידו מסכת יבמות, שלא משה מידו עד סוף המלחמה. השמועות אמרו שהוא חזר על מסכת יבמות מאתיים פעם במהלך שנות השבי.
אחד מראשי ישיבת מיר, ר' נחום פרצוביץ, אמר על ר' אריה שהוא גדול הדור במסכת יבמות. אדם מן היישוב שעובד עבודה רגילה ביום, לרוב איננו מסוגל ללון בעומקה של הלכה וללמוד בהעמקה את מסכת יבמות בלילה. ואולם ר' אריה, אפילו כשהיה עבד לצבא הגרמני בשבי, בכל לילותיו לן בעומקה של הלכה בסוגיות הקשות של מסכת יבמות.
אחי זאב סיפר לי ששמע מר' אריה, שאת אותם שוקולד וסיגריות שנתן תמורת מסכת יבמות הוא קיבל באמצעות חבילה ששלח אליו סבי, ר' נתן גרדי, שניהל באותו זמן בשם הפועל המזרחי את לשכת הקשר עם החיילים הדתיים בבריגדה. עוד סיפר לי זאב שכשהוא למד בישיבת נתיב מאיר, סבנו אמר לו שהוא שלח לר' אריה את החבילה אך לא ידע אם קיבל אותה בכלל. כך יצא שסבי, שגם הוא למד בישיבת מיר אצל ר' ירוחם, זכה לסייע לר' אריה להמשיך בהתמדתו בתורה בלי ידיעתו.
תמיד חוזר אל הספר
בהמשך נעשה ר' אריה למורה גדול. תחילה שימש כר"מ בישיבת כפר הרא"ה, ושם העמיד את ראשוני תלמידיו. לאחר מלחמת השחרור עלה לירושלים להקים בה ישיבת בני עקיבא, ישיבת נתיב מאיר. בשנת תשי"ג הקים את הישיבה בשכונת אבו־תור, בבניין בית החולים למחלות עיניים שעמד בחזית על הגבול הירדני. לאחר מכן נדדה הישיבה לשכונת בית־וגן, ושם כיהן ר' אריה כראש הישיבה עד זקנתו. במהלך השנים העמיד תלמידים רבים ואף המשיך בעשייה והקים עם תלמידיו ישיבות רבות, בהן ישיבת הגולן, ישיבת מעלה־אדומים ועוד.
ר' אריה היה איש מעשה, אך בכל זאת לן תמיד בעומקה של הלכה. כשלמדנו בישיבת נתיב מאיר היה עומד כל יום ומעביר לנו שיעור במשך שעתיים וחצי בלי הפסקה. גם בשבתות אני זוכר אותו יושב בבית המדרש ולומד את חידושי ר' שמעון שקופ על מסכת בבא קמא.
בתוספות במסכת ברכות שואלים: מדוע אין מברכים ברכות התורה בכל פעם לאחר שמפסיקים מן הלימוד וחוזרים אליו? במה שונה מצוות תלמוד תורה ממצוות אחרות כגון סוכה, שאדם שהפסיק במצווה וחוזר אליה שב ומברך? והם מתרצים: "ויש לומר דשאני תורה שאינו מייאש דעתו, דכל שעה אדם מחויב ללמוד, דכתיב 'והגית בו יומם ולילה', והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק". איש מעשה יכול לעצור מלימודו ולחזור אליו, והרי הוא "כמי שיושב בלי הפסק".
ר' אריה סיפר לי שלפני שיצא למלחמה היה ברשותו הספר "אבני מילואים" לבעל קצות החושן. באותם ימים ספרים היו נדירים. לאחר שחזר מהשבי גילה שאחד מחבריו החליט שהוא כבר לא עתיד לחזור אל הספר, ולקח אותו. אך כאשר חזר ר' אריה הוא המשיך בתלמודו וחזר לאבדתו בדיוק היכן שפסק. הנפילה בשבי הייתה בשבילו הפסקה קלה בין אבני מילואים לאבני מילואים.
הרמב"ם כותב בנוגע למי שעסק בתורה והפסיק לצורך מצווה: "היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להיעשות על ידי אחרים – לא יפסיק תלמודו; ואם לאו – יעשה המצוה ויחזור לתלמודו". ודייק האדמו"ר הזקן ב"קונטרס אחרון", שלא נאמר כאן שיעשה את המצווה ויפסיק מתלמודו, שכן כאשר הוא עוסק במצווה הוא אינו נחשב מפסיק מתלמודו.
מנהגו של ר' אריה היה שלא לסגור את הגמרא גם כאשר יצא לרגע, ובאופן קבוע התלמידים הקפידו לסגור לו את הגמרא. ר' אריה אמר בחיוך: "הם דואגים מהשד שמשכיח את הדפים (כפי שמובא בש"ך יורה דעה רעז, א), אבל לי יש מסורת מר' ירוחם שאני הופך את הדף אבל אינני סוגר את הגמרא". ההנהגה הזאת שלא לסגור את הספר סימלה בעיניי את אותה תפיסה עמוקה של "לינה בעומקה של הלכה", שאין הפסק בלימוד.
בשנותיו כר"מ בישיבת כפר הרא"ה וכראש הישיבה בנתיב מאיר, זכה ר' אריה להעמיד תלמידים רבים שהמשיכו את דרכו בדור הבא, והם המשך ישיר של תביעתו ללון תמיד בעומקה של הלכה. ר' אריה נפטר בכ"א בחשוון תשנ"ה, ובימים אלו עומדים לצאת לאור כתביו וחידושיו, שעליהם דאג עוד בימי מלחמת העולם השנייה, ושפתותיו דובבות בקבר. יהי רצון שנזכה להמשיך לקיים את צוואתו ללון בעומקה של הלכה ללא הפסק, מתוך עולם של עשייה ודאגה לכלל עם ישראל.
הרב רא"ם הכהן הוא ראש ישיבת בית ועד הר חברון בעתניאל ורב היישוב
