כתבתי בעבר על התיאורים המקראיים שיש בהם, במבט ראשון, ביטויים אנושיים המיוחסים להקב"ה ועשויים לגרום לתמיהות אצל המאמינים. נפנה כעת ל"מורה נבוכים" של הרמב"ם וגם לדברים שאמרו ממשיכי דרכו, על מנת לשוב ולדון בכך.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
החיים עצמם: החגיגה באולפנים מעניינת בעיקר משוגעים לדבר
מומחי בריאות מתריעים: לא לוותר על מסכות בבתי הספר
מלון, מקווה ומסעדות: הצצה למרכז היהודי הצף בדובאי
ארבעים ותשעה הפרקים הראשונים של מורה הנבוכים מוקדשים למאבק נגד תפיסת הא־לוהים כדמות אנושית. זהו אולי אחד מהיסודות הבסיסיים ביותר בתורת הרמב"ם. אולם יש בספר משהו מעבר לכך: "מורה הנבוכים" הוא גם מתווה דרך לפרשנות הנכונה של הטקסט המקראי. זוהי פרשנות אנטי־פונדמנטליסטית. דהיינו, צורת פרשנות שלעיתים מנוגדת למה שניתן להבין בקריאה ראשונית.
כשאנו דנים בשיטות הפרשנות השונות המכונות פרד"ס (פשט, רמז, דרש וסוד), הרמב"ם היה חשוב ומרכזי בפיתוחן. הוא יצר מפתחות פרשניים כל כך יפים וחשובים, שעד היום לא גמרנו להעמיק בכולם. הרמב"ם טוען שהשימוש בהאנשה איננו מיוחד לספרות המקראית, אלא זו תכונה של השפה עצמה הכוללת מטפורות רבות. הוא מקדיש חלק נכבד מהספר להראות זאת. טענת הרמב"ם היא שהשפה משתמשת בלשון בני אדם, בדימויים ובמשלים, והתורה ממשיכה בכיוון זה ואף מרחיבה ומדגישה יותר.
מותר האדם
הפרק הראשון של "המורה" מוקדש לפסוק החשוב: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". האדם נברא בצלם א־לוהים. פסוק זה שימש בסיס להרבה ויכוחים במשך הדורות. לכאורה, אמירה זו מייחסת לקב"ה דמות, ולכך הרמב"ם מתנגד מאוד כמובן.
כשאנו לומדים פסוק זה, אפשר לגשת אליו משתי בחינות: או כחידה פרשנית, כאשר אנו שואלים מה בעצם כתוב בפסוק. אולם אנו יכולים גם לשאול שאלה אחרת, שאלה פילוסופית־דתית כללית יותר: מה מאפיין את האדם? מהו בעצם האדם? במה האדם ייחודי או שונה מכל היצורים עלי אדמות?
אני תמיד אוהב לשמוע כיצד פעמים רבות, כששופט כזה או אחר צריך להוכיח שהוא בעל נפש פיוטית, הוא כותב שהנאשם "איבד צלם אנוש". ביטוי זה הוא מין משחק, תרגום לא דתי של הפסוק המקורי. אך השאלה היא אכן, מהו אותו הצלם? אם היינו הולכים לפלנטה אחרת ומוצאים יצורים בלתי מוכרים, כיצד היינו יודעים האם היצורים הללו הם בעלי חיים או בני אנוש?
מה אומר רש"י על "צלם א־לוהים"? רש"י מביא פירוש שלא היה מפליא למצוא אותו דווקא במורה נבוכים, והוא אכן נמצא במורה נבוכים, אולם מפליא שרש"י מביא פירוש כזה. רש"י אומר: "להבין ולהשכיל". היכולת ליצור מושגים אבסטרקטיים, האפשרות להגיע למופשט, זה כנראה מה שחיפשנו בהגדרת ה"צלם". הכיוון הפרשני הזה של התבונה כצלם הא־לוהים אופייני כאמור לרמב"ם, ובכך הוא ורש"י מסכימים.
ישנו סיפור מדע בדיוני שפורסם לפני שנים, נדמה לי שבביטאון חברת המחשבים IBM. הסיפור הוא על אדם שאיבד בהדרגה את השליטה על גופו, ומדענים הצליחו לחבר אותו למחשב שהחליף את הפונקציות שהמוח איבד. בסופו של דבר המחשב החליף את כל הפונקציות של המוח, עד שהאדם מת. אחרי מותו רצו למחוק את התוכנה ולעשות שימוש מחדש במחשב, שהיה מחשב־על מבוקש מאוד. ואז התוכנה כתבה מכתב למנהל IBM, ובו נאמר "אני חושב משמע אני קיים". אם ימחקו אותה, טענה התוכנה, זה יהיה רצח, מפני שבסופו של דבר אם היא קיבלה עליה את כל הפונקציות של האדם החי, אז היא אנושית. כך רואים אנו שבעידן המחשבים והבינה המלאכותית, הגדרת צלם הא־לוהים כיכולת תבונית עשויה אולי להביא אותנו לפרדוקס.
הרמב"ם כאמור מעלה תכונה אחת, התבונה, שעליה ניתן לומר אולי שהיא תכונה א־לוהית. אולם ישנה תכונה חשובה נוספת, והיא החירות. אם נחזור לסיפור על המחשב, ההבדל המהותי בינינו ובין בינה מלאכותית הוא ללא ספק שתוכנית מחשב, אף שאנו יכולים לתת לה דרגות שונות של חופש, עדיין איננה חופשית כפי שאני חופשי, כך לפחות אני מקווה. בניגוד למחשב, אצל בני האדם ישנו מושג של חופש וחירות שמאפשר לנו לבחור בין אלטרנטיבות. פרשנות זו של "צלם א־לוהים" במובן הזה של החופש מצוי במהר"ל, ומי שפיתח אותה למרכז שיטתו היה בעל "משך חכמה", ר' מאיר שמחה מדווינסק.
שלוש צורות חיים
"צלם א־לוהים" יכול לאפיין אדם ברגע הלידה, ואנחנו רגילים לומר ש"האדם נולד בצלם א־לוהים". אולם אינני חושב שהרמב"ם חשב כך. לשיטתו, צלם א־לוהים היה לאדם הראשון, אך אנו לא נולדנו איתו, עלינו להשיג אותו. לפי רעיון שפותח על ידי תלמידיו של הרמב"ם, ולפי דעתי זה ממש הרמב"ם עצמו, שלושת הבנים של אדם הראשון – קין, הבל ושת – מסמלים שלוש אלטרנטיבות של החיים.
לאדם יש שלוש אפשרויות שונות: האפשרות הראשונה היא להיות הבל – לחיות את החיים, חיי הבל. הבל הוא אדם לא מזיק, אבל חייו הם חיי הבל. האפשרות השנייה היא להיות קין. קין הוא אדם שנולד עם שכל, אבל את השכל שלו הוא מיישם לנשק, לרצח. ההיסטוריה האנושית היא למעשה מאבק בין קין והבל, בין חלק מסוים שרוצה ליהנות בשקט ממה שהטכנולוגיה או הטבע מציעים, ובין חלק אחר שמקנא בו ורוצה לקחת זאת ממנו. צורה אחת שלו היא למשל המאבק בין יושבי האדמה ובין הנוודים. בימינו, עם ההתחממות הגלובלית והידלדלות משאבי הטבע, זה עלול להפוך לפלישה של המוני פליטים לתוך המדינות המפותחות.
אולם ישנה דרך שלישית, וזו דרכו של שת. לשת לא מספיקה גישת "עשה אהבה ולא מלחמה" של הבל, והוא גם איננו רוצה את הנשק והאלימות של קין, אלא מעוניין בהתפתחות רוחנית שתוביל אותו לצלם א־לוהים – לחפש את החידה הגדולה של האדם. "ויולד כדמותו כצלמו" נאמר רק על שת, מפני שהוא היחיד שהשיג צלם א־לוהים. כדי להשיג זאת, על האדם להידמות לא־לוהים במעשיו. זהו הרעיון של "והלכת בדרכיו".
הדרך הזאת עושה את הרמב"ם לאליטיסט ואריסטוקרט, מפני שבעצם כמעט כל הפעילות האנושית היא של בני קין או בני הבל. אנו מאמינים שכל אדם ואדם הוא יצור אנוש, ויש לו זכויות בתור אדם. אולם בני האדם יכולים להיות גם רוצחים גדולים, והתזה הגדולה של הרמב"ם היא שאין בהם צלם א־לוהים למרות שהם נראים כבני אדם והם אכן פיתחו ידע, אך גם מביאים למלחמות ורצח מצד אחד, ולהרס התא המשפחתי מהצד השני.
