ההגעה ללשכתו של הרב ראובן וובשת מזכירה את נוהל הכניסה למשרד ראש הממשלה במורכבות שלה. הלשכה עצמה, בקצה המסדרון הארוך של המשרד לשירותי דת, נחבאת מאחורי דלת נטולת שלט ונעולה במנגנון אלקטרוני. חדרו של הרב וובשת שבתוך הלשכה נעול במנגנון אלקטרוני נוסף. על הדלת מופיע שלט הנושא את שמו של קודמו בתפקיד, הרב הראשי של קהילת יוצאי אתיופיה בישראל – הרב יוסף אדנה. הרב וובשת עצמו הוא דייר טרי בלשכה. רק לפני חודש ירש את היעד המבוצר מהרב אדנה, והלו"ז היומי שלו עמוס לעייפה.
מסלול ההתפתחות של הרב ראובן וובשת היה ישראלי לגמרי. הוא אמנם נולד באתיופיה אולם אין לו זיכרונות מהמדינה האפריקנית. הוא עלה ארצה עם הוריו בגיל שנתיים, התחנך בממ"ד ברמלה, בישיבה התיכונית אור עציון ובישיבת ההסדר ימית, ובמסגרתה התגייס ושירת כלוחם בגולני. בהמשך עבד כמורה בישיבת כפר מימון, שם הכיר את אשתו, ישראלית ממשפחה תוניסאית ששירתה שירות לאומי בתושייה הסמוכה. הוא למד עשור נוסף בכולל של הרב יורם אברג'ל ז"ל בנתיבות וסיים לימודי רבנות ושחיטה. בשנת 1999 נבחר לתפקיד הרב האזורי של יוצאי אתיופיה באזור הדרום, ובו החזיק במשך כ־20 שנה עד למינויו לתפקיד הנוכחי. בין לבין סיים קורס רבנים צבאיים במילואים והקים מכון ללימודי שחיטה שהסמיך עד כה כאלף בוגרים העוסקים במקצוע, מאה מתוכם מבני העדה.
חיבור לחברה הישראלית
ההגדרה הרשמית של תפקידו בנציבות שירות המדינה היא "מנהל אגף א' – שירותי דת לעדה האתיופית". התפקיד עצמו מורכב, וכדי להבין את המתח שבו הוא מתקיים צריך ללכת אחורה. קודמו בתפקיד הרב אדנה היה אמנם הרב הראשי הראשון מטעם הרבנות, אולם האוטוריטה המשמעותית יותר מבחינתם של בני העדה הייתה אביו, קייס אדנה, שעלה ארצה בשנת 1983. קייס אדנה היה מראשי קהילת ביתא ישראל באתיופיה, ועם עלייתו שכנע את קהל עדתו לקבל את דרישת הגיור לחומרה שהציבה הרבנות, עד לפרוץ מחאת הצעירים האתיופים בשנת 1984. הצעירים התאגדו פוליטית סביב אדיסו מסאלה, ומחו נגד דרישות הרבנות.
מה יצר את המתח בין הקייסים לרבנים בני העדה?
"הרבנות עברה שינויים. בתחילה היא לא הכירה ביהדות עולי אתיופיה והגישה שלה עוררה מחאות והפגנות, אולם הפסק של רב עובדיה יוסף שינה לגמרי את התמונה. כל זה היה לפני שני עשורים. מאז הכירה המדינה בכך שצריך למנות רבנים מבני העדה על מנת לגשר על הפערים בינה לחברה הישראלית, וכך הוקמו בתי כנסת ומונו רבנים בריכוזים שונים ברחבי הארץ. הקונפליקט ביחס למנהיגות הרוחנית הוא גם קונפליקט בין דורי. הצעירים מחוברים יותר לרבנים הלכתיים מבני העדה, בעוד הדור המבוגר יותר רוצה לשמר את המסורת הדתית שהייתה נהוגה באתיופיה. יחד עם זאת הפער הולך ומצטמצם עם השנים".
יש הבדל בסוגיה הזו בין העולים הראשונים מביתא ישראל לבין בני הפלשמורה?
"בניגוד לבני ביתא ישראל שהוכרו לבסוף כיהודים, בני הפלשמורה נדרשים לעבור גיור לחומרה. בתהליך הגיור הם מקבלים עליהם את ההלכה. מבחינה חברתית הם לא כל כך התקבלו על ידי הקייסים של הקהילה שלנו בגלל השנים הארוכות שבהן הם עזבו אותנו כביכול, ולכן מבחינה הלכתית הם מתחילים כמו לוח חלק ולא מתמודדים עם הקונפליקט של ביתא ישראל".
מהי החלוקה הדמוגרפית בישראל בין בני הפלשמורה לביתא ישראל?
"אנחנו מדברים על כ־140 אלף שחיים בארץ. כחמישים אלף איש מתוכם הם בני הפלשמורה שעלו לאחר שנת 1991, והיתר הם בני ביתא ישראל שעלו לפני כן".
מה עמדתך ביחס לבני הפלשמורה באתיופיה? בדרג הפוליטי יש מחלוקת חריפה בשאלה האם להעלות אותם. המתנגדים טוענים שבכל פעם שרוקנו את המחנות והעלו את כל יושביהם ארצה הם התמלאו שוב. מבחינתך צריך להעלות את כולם?
"זו סוגיה רגישה. מי שיהודי, כלומר שאימו יהודייה, ודאי שצריך להעלות אותו באופן מיידי. מנגד, מי שאין לו זיקה משפחתית צריך להידחות. השאלה היא לגבי אלו שיש להם אב יהודי וחיים כבר הרבה שנים במחנות. מדובר בסדר גודל של 9,000 איש ששורדים במצב הומניטרי מאוד קשה. חלקם מקיימים אורח חיים זמני כבר 20 שנה במחנות, וחלקם עשר או חמש שנים. הם סובלים מחרפת רעב ולמרות הכול מקיימים חיים יהודיים שכוללים בית כנסת ומקווה. הם מאד רוצים לעלות, והמצוקה שלהם גדולה מכיוון שאין הכרעה בעניינם והם לא יודעים מה יהיה איתם בעתיד. עמדתי היא שצריך לאפשר להם לעבור תהליך גיור מסודר, כולל טבילה ומילה למי שצריך. במקביל יש להעלות אותם ארצה ולדאוג להם לליווי רוחני וקהילתי בארץ, כי בלי ליווי שום דבר לא יחזיק מעמד".
בין הרבנים לקייסים
נחזור לרבנים ולקייסים, יש תיאום ביניהם או שהם מתנהלים בקווים מקבילים?
"האחריות שלי היא לספק את שירותי הדת לכלל בני הקהילה: בירורי יהדות, עריכת חופות וקידושין וגם צד מנהלי, פיתוח מאגר הנתונים וטיפול בבני הפלשמורה. במהלך השנים נעשו כמה ניסיונות ליצור ממשקים מול הקייסים אולם זה לא פשוט. הקייסים מייצגים את החיים היהודים המסורתיים באתיופיה שאינם עולים בקנה אחד עם ההלכה, ולא פשוט להם לעזוב את מסורת אבותם. כך, למשל, יש להם כללים שונים בשחיטה. הם מברכים על כל בעל חיים בנפרד ולכן לא יכולים לאכול משחיטה הלכתית שבה מברכים רק על השחיטה הראשונה. מנגד, כללי השחיטה שלהם לא עונים על דרישות ההלכה.
"חשוב לנו מאוד לשמור על קשרים טובים איתם, אולם נקודות המפגש הן בעיקר במישור הייצוגי: בחג הסיגד, בכנסים ובשמחות. כאשר בני העדה רוצים להתחתן הם לא יכולים לעשות זאת בלי הרב. אם הם רוצים גם את הקייס הם יזמינו אותו לברך ברכה, אבל היא תהיה נפרדת מהטקס עצמו שיישאר הלכתי. לפעמים הם שרים שירים מסורתיים וכל הקהילה עונה".
באיזה תחום אתה מזהה את הפער הגדול ביותר בין המנהגים של הקייסים להלכה?
"קשה מאוד לצמצם את זה לתחום מסוים, כי אי אפשר לרדת לעומקה של אף מצווה בלי התורה שבעל פה, ובאתיופיה שמרו על התורה שבכתב ולא הכירו את התורה שבעל פה. קח לדוגמה את המילה: ממה שכתוב בתורה אתה לא יכול להסיק לבד שנדרשות שלוש פעולות שונות: מילה, פריעה ומציצה. כתוב 'ביום השמיני ימול בשר ערלתו', אבל באילו תנאים מותר או מצווה לדחות את המילה? מהן הברכות של המילה? התורה שבעל פה נמצאת בכל מקום ולכן הפערים גדולים. כך גם לגבי מצוות מזוזה. היא הייתה קיימת באתיופיה אבל מה בדיוק נמצא במקום שבו מניחים את המזוזה? באתיופיה לא ידעו".
כמה מצעירי הקהילה האתיופית מקיימים אורח חיים דתי היום?
"מבחינת הזיקה לדת אי אפשר להשוות בין הצברים לבני הקהילה האתיופית. אצלנו כולם מסורתיים. אם אתה רואה בחור בלי כיפה זה לא בגלל מרד בהורים אלא בגלל שגם באתיופיה רק הקייסים הלכו עם כיסוי ראש. הייתה שמירת מצוות אבל בלי כיפה. הוויכוח אצלנו הוא לא האם לשמור או לא לשמור את המסורת אלא איזו מסורת לשמור, הקייסית או הרבנית.
"אני חושב שחלק מהבעיות נוצרו בגלל הקליטה בשנות ה־80 וה־90 שהייתה מאוד מתנשאת. אנשים חלמו להגיע לירושלים, ומבחינתם כל ארץ ישראל היא בבחינת ירושלים. הם לא חיפשו קונפליקטים ובדלנות אלא השתלבות, אבל כשהם גילו שלא מתייחסים אליהם כאל יהודים הם נפגעו מאוד. אז היו כאלה שאמרו 'כי מציון תצא תורה' ולכן מה שאומרים לנו נעשה ונקבל, אבל אחרים לא היו מוכנים לזה".
בעיות של השתלבות
במה התבטאו הבעיות בקליטת הקהילה האתיופית? לא הוקצו מספיק משאבים?
"זה ממש לא עניין של כסף או משאבים אלא הערכה. הישראלי לא הביט באחיו האתיופי בגובה העיניים, וזה התחיל במערכת החינוך שבמשך הרבה שנים לא לימדה מספיק על יהדות אתיופיה. אם ילד ישראלי היה לומד על ההיסטוריה של הקהילה, שומע מה הם עברו ואיזו הקרבה הם עשו כדי לעלות ארצה, הוא היה מתייחס אחרת לאתיופים. היחס משפיע על התוצאות כי כשמתייחסים לאדם באופן ראוי הוא יגיע להישגים.
"גם הקהילה עוברת תהליכים. סבא שלי, קייס וובשת, היה מהקייסים הראשונים שהגיעו ארצה. הייתי מאוד קשור אליו, למדתי ממנו המון, ולמעשה בזכותו הגעתי לאן שהגעתי. הקשר שלי איתו עורר אמון בקרב הדור המבוגר. הם הבינו שאני לא הולך לנטוש את מסורת אבותינו אלא יוצר את החיבורים הנדרשים לחברה הישראלית. במשך השנים עסקתי הרבה בחינוך, הייתי אוסף ילדים שהתרחקו והסתובבו בכל מיני מקומות מפוקפקים, מביא אותם לבית הכנסת ומחבר אותם לפעילות. זה גרם למבוגרים להגיד לי – תודה לך שאתה מטפל בילדים שלנו. המטרה שלי בעבודה עם הנוער איננה רק דתית, אלא גם חברתית. אני רוצה לתת להם את התחושה שהם יכולים להשתלב ולהוביל.
"מבחינת הנוער האתיופי, יש כמובן את פער הדורות. המבנה החברתי באתיופיה היה מאוד יציב, והדרישה למשמעת מהילדים הייתה מוחלטת. הם הגיעו לארץ עם תרבות שונה לחלוטין ונוצר שבר מול דור ההורים, מה שגרם להרבה מהם להידרדר ולהיפלט מהמסגרות. לכן רב קהילה אתיופית לא רק נותן שיעורי תורה אלא גם מחבר את הנוער ברמה החברתית והקהילתית. הוא חייב להיות כתובת לכולם".
איך זה נראה בפועל אצלכם בקהילה, יש בית כנסת שלך ובית כנסת של הקייס?
"באופן עקרוני הקהילה צריכה את בית הכנסת שלה. אם לא היה לנו בית כנסת הרבה לא היו הולכים לבית כנסת אחר כי הם מרגישים שם זרוּת. עבור המבוגרים זה לא כמו מרוקאי שהולך לבית כנסת תוניסאי, אלא מבנה אחר לגמרי של התפילה. בית הכנסת הוא גם המרכז הקהילתי והוא יוזם אירועים חברתיים כמו בקהילות בחו"ל. ישנם שני בתי כנסת, אך בין בית הכנסת של הרב לבית הכנסת של הקייס יש יחסים מצוינים. בית הכנסת של הרב הוא הכתובת המרכזית של הצעירים והשני נותן שירות למבוגרים יותר.
"באופן כללי הפערים התרבותיים בתוך הקהילה האתיופית הולכים ומצטמצמים, עד שבעשור האחרון אפשר אפילו לדבר על רנסנס אתיופי של חזרה לשורשים: בחורי ישיבה משלבים קטעי תפילה בלחן אתיופי בתוך הסידור, יוצרים צעירים מחברים שירי קודש באמהרית, יש זמרים ולהקות שאנחנו מזמינים לאירועים. הדור הצעיר שנולד בארץ כבר כמעט לא דובר אמהרית, והשיבה למסורת התרבותית משמעותית עבורו".
מה הצפי שלך, בעוד 20 שנה עדיין יהיה צורך ברב ראשי לקהילת יוצאי אתיופיה או שהם ישתלבו לגמרי בחברה הישראלית?
"כל זמן שתהליך הקליטה לא הסתיים אנחנו נהיה חייבים להשקיע משאבים כדי לקדם את שילוב בני הקהילה בחברה הישראלית. אנחנו בונים עתודות של מנהיגות רוחנית, מנסים לייצר הכשרות כדי לתת מענה לצרכים של הדור הבא. יש צעירים מבני העדה שלומדים בישיבות הסדר ובישיבות חרדיות, אולם לא בכמות גדולה. במשרד ראש הממשלה מקדמים תוכנית להקמת כוללים להכשרת רבני קהילות (כיום יש כעשרים). ברוך ה' לא חסרה עבודה".
יחס חשדני מלכתחילה
יובי תשומה, פעילה חברתית בקהילה שעִמה שוחחתי לפני הריאיון, מוסיפה את הזוית שלה למערכת היחסים שבין בני הקהילה האתיופית לרבנים. "הרב וובשת לקח על עצמו אתגר לא פשוט", היא מסבירה, "כי הוא נכנס לתפקיד שהיחס אליו חשדני מלכתחילה.
"כשכל המהלך התחיל, לפני שני עשורים, הרבנות חיפשה אוטוריטה מוכרת ומצאה את קייס אדנה, אבל שיתוף הפעולה שלו איתה גרם להדרה שלו מאירועי הקהילה. הוא הפך להיות מרואיין מבוקש בקרב ישראלים שרוצים לשמוע על העדה אבל בתוך הבית פנימה הפסיקו להזמין אותו לחתונות או לוויות. מעמדו בקהילה ירד בגלל שיתוף הפעולה שלו עם דרישת הגיור של הרבנות. הבן שלו הוסמך והוכר כרב הקהילה על ידי הרבנות אך כבני הקהילה לא היינו יוזמים פגישה איתו אלמלא הרבנות הייתה מכריחה אותנו לקבל ממנו אישור יהדות כדי להתחתן. במשך שנים הוא היה מעביר שיעור יהדות באמהרית ברדיו. אמא שלי לא הסכימה להקשיב כי היא אמרה – השפה אמהרית אבל הרעיונות לא שלנו.
"במובן הזה לרב וובשת יש סיכוי גדול יותר להצליח כי הוא מהדור החדש, שמחובר הרבה יותר לשורשים שלו. המינוי שלו עשה באזז בפייסבוק אבל עדיין מול הדור המבוגר המצב מורכב. אמא שלי לא תאכל את מה שהוא שוחט כי הוא לא מברך על כל תרנגולת".
הסיפור הוא ההלכה או המתח בין הדור הראשון והדור השני?
"הדברים קשורים. אצלנו לא הייתה תורה שבעל פה, אבל הרבה הלכות נשמרו בצורה שונה. הפרשת חלה לדוגמה. אמא שלי מפרישה חתיכה קטנה ונותנת לילדים לאכול. יש מסורת מהמקדש, אבל לא רצו לזרוק אוכל במקום שבו אנשים מתים מרעב. כשהרב במדרשה אמר לי – אם את רוצה להיות חלק מעם ישראל את צריכה לקבל את התורה שלנו, ברחתי.
"יש אצלנו איסורים שאין ליהדות ההלכתית: אישה כמעט לא תצא מהבית לאחר הלידה, למעט גיחה קצרה לטיפת חלב, עד לאחר 33 יום לזכר או 66 יום לנקבה, כמו שכתוב בתורה. אני גם לא אכנס לבית קברות. באתיופיה היו רק שני אנשים שקוברים את המת, והם לא היו חוזרים לבית עד שהם טבלו והכהן פיזר עליהם אפר פרה אדומה. זה לא נשמר היום. יש לנו גינה קהילתית וכשאני מסתכלת על המבוגרים שעובדים בה אני רואה שרידים לדיני כלאיים. בכל פעם שקוצרים משהו נותנים מעשר לקייס, ועוד. אלו מסורות מפוארות של קהילה עתיקה, שנשמרו בתנאים לא פשוטים במשך אלפי שנים. אנשים לא מוכנים לקבל יחס שרואה בכל זה אנכרוניזם שעבר זמנו וצריך להשליך אותו מאחרי גבנו. כבוד לתרבות, זה המפתח".
