דבק בעמו: הרב יהונתן זקס היה הרב הראשי של היהדות

"יש אנשים שנולדים דגולים, יש אנשים שמשיגים גדולה, ויש אנשים שהגדולה נכפתה עליהם". במלים השייקספיריות הללו השתמש לא פעם ולא פעמיים הרב יונתן זקס כדי לתאר את העם היהודי, ואולם נדמה שהן מתארות היטב גם אותו עצמו.

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
לא משפט שדה: התחקיר על ברלנד עושה צדק
ניצחון ביידן: הפלסטינים חוגגים, במפרץ שוקלים שינוי גישה
כך עקפה הכנסת את הממשלה בחוק האיים הירוקים‎

אם הייתם שואלים את יונתן זקס הצעיר מה יהיה כשיהיה גדול, קשה לשער שהתשובה הייתה רב ראשי ליהדות אנגליה, מחברם של למעלה משלושים ספרים ועשרות רבות של מאמרים, זוכה פרס טמפלטון היוקרתי על תרומה ייחודית לעולם הרוח, ואולי הדובר המוצלח ביותר שקם ליהדות המודרנית בעת האחרונה. הרב זקס לא צמח בערוגה הדתית הקלאסית. כאשר חבש את ספסל הלימודים באוניברסיטת קיימברידג', ליבו וגם ראשו היו נטועים עמוק בעולמה של הפילוסופיה. אך כמו העם היהודי, הגדולה היא שבחרה בו.

"האומץ נולד ברגע שאנו מחליטים לא להתלונן אלא לצאת במחאה אישית נגד הרע שבעולם באמצעות עשיית טוב, ולו מעט"

בגיל עשרים, בעודו תוהה האם, כיצד והיכן יפתח קריירה באקדמיה, נפגש הרב זקס עם הרבי מלובביץ'. הרבי, שהתרשם מאוד מכושר הביטוי של זקס הצעיר, הורה לו כי עליו לנצל את כישוריו כדי לקרב יהודים ליהדותם; עליו להיות מנהיג קהילה. ההנחיה הזו חוללה שינוי של מאה ושמונים מעלות בתוכניותיו, והוא פנה ללימודי רבנות. את ההסמכה קיבל בבית המדרש לרבנים בלונדון (ג'ואיש קולג'), שם למד שתים־עשרה שנים עם רבו האישי, הרב נחום אליעזר רבינוביץ', לימים ראש ישיבת ההסדר ברכת משה במעלה־אדומים. הרב זקס סיפר שבשלב מוקדם למדי מינה אותו הרב רבינוביץ' למורה במוסד. הוא ניסה לסרב ולהסביר שהוא עדיין לא מוכן לכך ושחסר לו ידע מספק, אולם הרב רבינוביץ' התעקש; הדרך הטובה ביותר ללמוד היא ללמד, אמר לו. כך החל הרב זקס ללמד ולהרצות יהדות, ומאז לא הפסיק.

לימים סיפר הרב זקס שמהמפגש עם הרבי מלובביץ' הוא למד תובנה גדולה על מנהיגות. מנהיגים גדולים, אמר, לא יוצרים אנשים שהולכים בעקבותיהם. מנהיגים גדולים מייצרים מנהיגים.

מה־BBC ועד עלוני שבת

מעורר השראה – אין בידי ביטוי אחר כדי לתאר את מפעלו ההגותי של הרב יונתן זקס. הקורא בספריו באנגלית וגם בעברית (בתרגומו המופלא של צור ארליך) חש את המלכותיות שכה אפיינה את אישיותו ולשונו. מילותיו הן כמו חמאה רכה שנמרחת על התודעה ומטעימה אותה, לא מתוך מאבק בדעות קדומות אלא מתוך הוד מלא גאווה. בכתביו השיב הרב זקס משהו שכה היה חסר לנו  – אותה תחושת גאווה שבלהיות יהודי. הוא האיר את הנקודות הרבות שבהן תרמה היהדות תרומה מכריעה לתרבות העולם, וגרם לנו להעריך את גורלנו. הוא ביקש שנבין את הגדולה שנכפתה עלינו.

כישרונו של הרב זקס היה להסתכל על היהדות מלמעלה, ממעוף הציפור. הוא לא היה עיוור לבעיות הרבות שיש בה. "איני יכול להסתיר את תחושתי שדבר מה אינו כשורה בחיים היהודיים כיום", כתב בספרו "רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו" (עמ' 201). בעיקר הטרידו אותו הפילוגים בין המגזרים בחברה היהודית, ושאלת החינוך היהודי. אבל המענה שלו לכל אותן בעיות לא היה מאבק ישיר בהן. בדיוק באופן שבו הראי"ה קוק תיאר את הצדיקים הטהורים, הרב זקס לא נכנס אל תוככי העימותים והפולמוסים בעם היהודי, תוך שהוא נוקט עמדה לכאן או לכאן (ועל כך ספג ביקורת מצד חוגים שונים), אלא האיר את תכניה של היהדות באורות כה גבוהים, שגרמו לכולם להתאחד סביבה. "האומץ נולד ברגע שאנו מחליטים לא להתלונן אלא לצאת במחאה אישית נגד הרע שבעולם באמצעות עשיית טוב, ולו מעט", תיאר זאת בספרו "לרפא עולם שבור" (עמ' 336).

עשיית טוב, סיפוק השראה, מבט גבוה – אלה הדברים שהפכו את הרב זקס למרצה פופולרי במוסדות כה מגוונים, מהאקדמיה ועד לישיבות וקהילות, ולשותף בכיר בכנסים ובדיאלוגים – החל מאנשי דת מוסלמים ונוצרים, עבור באתאיסטים מובהקים ומדענים בכירים, וכלה ברבנים ובעלי בתים יהודים. הרב זקס היה אהוד גם בקרב ערוצי התקשורת השונים: הוא שידר ברדיו בטלוויזיה, וכתב לא מעט בעיתונות הכללית והפנים־יהודית. פניו נראו על מסך ה־BBC, ובה בעת בעלון שבת ברוח חסידית, "קרוב אליך". בכל העולמות הללו היה הרב זקס בן בית של ממש. ולא משום שהוא דיבר שפות שונות; ההפך. לרב זקס הייתה שפה אחת ששזרה את כל נאומיו וכתביו. מעל כל במה הוא שב וחזר על תובנותיו שנוסחו במשפטים קצרים, דרמטיים וקליטים.

הפופולריות שלו נבעה מכך שבאורח קסם הוא הצליח לחבר אליו את כולם. בכל קהל שלפניו הרצה הוא הצליח לעורר השראה. מודעות האבל על לכתו יצאו ממוסדות כה שונים ומגוונים: מבית המלוכה הבריטי (הייתה לו ידידות קרובה עם הנסיך צ'רלס), דרך האקדמיה ועד העולם הרבני. שפתו הייתה מגדלור לעולמות רבים שדרכו הצליחו להיפגש זה עם זה.

זיכרון מפגישה אישית

הרושם העז שעשה הרב זקס על קהל שומעיו היה קשור לבקיאות המופלאה שלו בכל תחומי הידע האפשריים – אנתרופולוגיה וסוציולוגיה, מדע ואמנות, היסטוריה, פילוסופיה ותרבות. הוא ידע לצטט חוקרים מן השורה הראשונה כמעט בכל תחום, ותמיד לקשור זאת עם תובנות מהמסורת היהודית. מבטו הגבוה על היהדות אפשר לו לנסח את המענה שלה למגוון בעיות בוערות של העולם העכשווי.

כך למשל, תוך כישרון רב, הוא ידע להשתמש בסיפורי ספר בראשית, שממבט ראשון מדברים על מאבק בין אחים, כדי להוכיח בדיוק את ההפך מכך – שדווקא המקורות המדברים על בחירה של אדם בידי א־לוהים, שוללים למעשה אלימות דתית. בחיבור אחר שלו הוא דיבר על השותפות הגדולה שבין הדת והמדע. הוא שלל את הסתירה שלכאורה קיימת ביניהם, והראה – שוב, בהסתמך על מקורות יהודיים – את התרומה הגדולה שהדת יכולה להעניק לחיים המבוססים על ידע מדעי.

"אתם ניגשים למדף היהודי ופותחים שם את הספר שלכם. ואתם מתחילים לקרוא את הסיפור של אבותיכם והוריכם, שמתפרש על מאות בשנים. והנה אתם מגיעים לעמוד שלכם, והוא עומד ריק. ועכשיו תפקידכם לכתוב אותו ולהמשיך את הסיפור. האם תעשו זאת? האם תמלאו את הדף או תשאירו אותו ריק?"

במקום אחר ביקש הרב זקס להחדיר בנו את רגש הפליאה מהשוני שבינינו. בעוד בני אדם נוטים לראות בשונה מהם איום על זהותם, הרב זקס קרא לכבד זאת ולראות את הפוטנציאל האדיר הטמון בכך:

המונותאיזם המקראי הוא הרעיון שאחדותו של האל נמצאת ברבגוניות שבבריאה. בריאה זו היא עולם הטבע, לא עולם האידיאות. התפעלותנו מתעוררת לא מהצורה האפלטונית של העלה, אלא מהעלים הממשיים: מרבע מיליון סוגי העלים השונים שישנם. איננו משתאים על מהותה של הציבור אלא על 9,000 מיני ציפורים שקיימים היום. ולא המטה־שפה המשותפת לכולנו מפעימה אותנו, אלא 6,000 השפות שעדיין מדוברות ברחבי תבל (לכבוד השוני, עמ' 46)

תפיסה זו היא הבסיס לסובלנות הרבה שכה אפיינה את הגותו ועולמו האישי. באחת מדרשותיו לפרשת נח דיבר על ההבדל בין העולם שלפני המבול לעולם שלאחריו. בעולם שלפני המבול האדם הוכתר בצלם א־לוהים. הדבר הביא לכך שרבים לקו בשחיתות, מתוך אמונה בכוחם הבלתי מוגבל. לאחר המבול, טען הרב זקס, שוב דובר על צלם א־לוהים שקיים באדם, אך הפעם הצלם לא הוגדר כתוארו של האדם הפרטי אלא כתוארו של האדם האחר: "שופך דם האדם באדם דמו יישפך, כי בצלם א־לוהים עשה את האדם". מכאן צומח האתגר שמציב הרב זקס לאנושות בת זמננו: כל פעם שהינך רואה מישהו שונה ממך, נסה לראות בו את צלם א־לוהים שבו (Judaism's Life-Changing Ideas, עמ' 12).

ואמנם, כזה היה הרב זקס בעצמו – איש של כבוד ושל מוסריות. כל מי שפגש אותו חש זאת באופן אישי. הוא היה מענטש. פגשתי אותו בסלון ביתו לפני כשנה, יחד עם ידיד. קרוב לשעה דיברנו על סוגיות בענייני השעה. הרב זקס האזין והגיב, יעץ ואיזן, בחכמה רבה, וכהרגלו בטוב טעם. כשסיימנו את שיחתנו וביקשתי להצטלם, נעמדנו ידידי ואני באופן טבעי סביבו, כשהוא במרכז. הרב זקס סירב לכך, דחף אותי בעדינות למרכז, ונעמד לימיני כשאני במרכז הצילום. זהו מעשה קטן המבטא את הכבוד שרחש לאנשים שעימם נפגש; תזוזה קלה שקיפלה את המוסריות הגבוהה שלה הטיף.

שר החוץ והפנים

עניין מיוחד היה לרב זקס בנושא ההמשכיות היהודית. הוא היה מודאג מרבבות היהודים בדורנו שמבקשים לוותר על זהותם היהודית, וניסה להילחם בכך במלוא העוצמה. לשם כך פרסם כמה ספרונים ובהם מכתבים לדור היהודי הצעיר. "חִשבו שאתם נכנסים לספרייה גדולה", כתב. "אתם ניגשים למדף היהודי ופותחים שם את הספר שלכם. ואתם מתחילים לקרוא את הסיפור של אבותיכם והוריכם, שמתפרש על מאות בשנים. והנה אתם מגיעים לעמוד שלכם, והוא עומד ריק. ועכשיו תפקידכם לכתוב אותו ולהמשיך את הסיפור. האם תעשו זאת? האם תמלאו את הדף או תשאירו אותו ריק?"

ספר אחר שהקדיש לנושא זה היה אחד מחיבוריו הראשונים שתורגמו לעברית, "רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו". לאורך עשרות עמודים פירט שם הרב זקס את הסיבות לבחור להישאר יהודי. הוא דיבר שם על הגאווה להיות צאצא לעם שהוריש לעולם את השבת ואת תפיסת האדם כנברא בצלם א־לוהים, את האמונה בגאולה ואת התעוזה לקרוא תיגר על אליליה של כל תקופה. "ואף שאני מעריך ציביליזציות ואמונות אחרות, ומאמין שכל אחת מהן הרימה תרומה מיוחדת לעולם", סיכם, "אני דבק בעמי, במורשתי ובאלוהיי" (עמ' 208).

הנה כי כן, הרב זקס לא ביסס את הזיקה למורשת היהדות על שלילת אמונות אחרות, אלא על דרך החיוב. הוא שכנע לדבוק בדרך היהודית מתוך כבוד לאמונות האחרות והכרה בתרומתן המכרעת לזהות האנושית. אין לי ספק שבדבריו לאורך ספרו שיקף הרב זקס בראש ובראשונה את מסעו האישי אל היהדות; זוהי הבחירה שהיה עליו לעשות בצעירותו.

מזווית אחרת, עמל הרב זקס על הנגשת המקורות הראשוניים של היהדות כך שכל יהודי יוכל להתחבר אליהם. הוא חיבר פירוש לסידור ולהגדה של פסח, פרסם דרשות על פרשות השבוע, ובשנים האחרונות עבד על פירוש מקיף לתורה, שאותו לא הספיק להשלים. מפעליו אלה מעמידים את הרב זקס בשורה אחת לא רק עם גדולי ההוגים של העם היהודי אלא גם עם גדולי מפרשיו.

הרב זקס היה ציוני בכל נשמתו, אך גם הכיר בערך החיים היהודיים מחוץ לישראל, כשותפים מלאים בתרבות המודרנית; הוא היה אורתודוקס – מקפיד על קלה כבחמורה וחי חיי תורה, אך גם פילוסוף והוגה מן השורה הראשונה

חשוב להזכיר בהקשר זה את הקשר המיוחד שהיה לו לילדים. חרף עיסוקיו בפילוסופיה ובהגות גבוהה, הרב זקס נפגש עם תלמידי בתי ספר יהודיים ברחבי העולם, והקדיש זמן להשיב לכל שאלה שקיבל למשרדו. לעיתים ענה באמצעות סרטון ארוך שהקליט עבור שואליו. בשנים האחרונות אף פרסם מהדורה משפחתית של עיוניו לפרשת השבוע, שבה הציג שאלות לדיון משפחתי. למראה התוצרים שהפיק משרדו מדי שבוע, קשה לקלוט כיצד מפעל אדיר שכזה יצא מביתו של אדם אחד.

שנים רבות היה הרב זקס ידוע רק לדוברי אנגלית. היו שראו בו מעין "שר חוץ" של היהדות, כזה שיודע לדברר אותה בפני העולם. הוא נלחם באנטישמיות (אותה כינה "וירוס") ודיבר לטובת מדינת ישראל בבית הלורדים ובעולם כולו. אבל השנים האחרונות הוכיחו כמה קולו היה חשוב גם ליהודי הארץ, ועד כמה היה לו תפקיד משמעותי גם כ"שר פנים". כאשר החלו ספריו להיתרגם לעברית הוא הפך להיות בן בית בעולמם של אנשים דתיים ולא־דתיים כאחד בארץ. הרב זקס העניק להם מבט אחר על היהדות.

כמו אדם שיוצא לראשונה בחייו מהקרתנות שצמצמה את חייו לד' אמות ונפגש עם העולם הגדול שקיים שם מעבר לים, כך קרה למי שקרא את כתביו ושמע את דבריו של הרב זקס. הוא הצליח להרים את אופק המחשבה שלנו מעבר לקטנוניות המאפיינת אותנו לא פעם, ולחשוף את גודלה ועוצמתה של היהדות.

הרב זקס היה ציוני בכל נשמתו, אך גם הכיר בערך החיים היהודיים מחוץ לישראל, כשותפים מלאים בתרבות המודרנית; הוא היה אורתודוקס – מקפיד על קלה כבחמורה וחי חיי תורה, אך גם פילוסוף והוגה מן השורה הראשונה, שנותן מענה לשאלות אוניברסליות; הוא היה שמרן באורח חייו אך ליברל במחשבתו. Think global and Act local, נהג לומר. הצדק אוניברסלי אבל האהבה פרטיקולרית, דייק לקבוע.

שמעתי לא מעט אומרים שהיו שמחים לראותו כרב ראשי של מדינת ישראל. אבל הוא לא היה בנוי לחיי קטנות, למאבקים פוליטיים ולוויכוחים בין־מגזריים. אין אדם שיכול לנכס את הרב זקס לעצמו או לדרכו, אפילו לא מדינת ישראל. עלינו להודות בענווה שהרב יונתן זקס היה פשוט דרגה אחת מעלינו, מעל כולנו. אם כבר, אולי ראוי היה להכתירו כרבה הראשי של היהדות. אישיותו, דמותו והגותו, המיוחדות כל־כך, אינן הולמות תואר פחות מזה.

הכותב הוא מייסד תנועת "תכלת – יהדות של השראה", שקמה בהשראתו של הרב לורד יונתן זקס